ב-9 בספטמבר 2011, יום שישי, התייצב קריין צעיר באולפן היומן השבועי של ערוץ 10 ודיקלם בפנים קפואות נוסח התנצלות מטעם ערוץ טלוויזיה ארצי שכולו התרפסות, ביזוי עצמי ונומך רוח – התנצלות מחפירה בפניו של מיליארדר אמריקני, טייקון הימורים ובעלים של עיתון יומי שיוצא לאור במדינת ישראל. עם סיום אותה מהדורת יומן שתיזכר לדיראון עולם בתולדות העיתונות הישראלית המקרטעת, נכתב בפייסבוק סטטוס אישי ששאל: "ומדוע שלא נקים עיתון בבעלות עיתונאים – עיתון מקוון שיהיה בבעלות עובדיו, משוחרר מלחצים של בעלי הון, פוליטיקאים ואנשי כוח?"

ההמשך היה היסטוריה. ב-5 בינואר 2012 ראה אור מגפון – העיתון הישראלי העצמאי.

כן, השבוע מגפון בן שנה. מגפון – קואופרטיב עיתונאי בבעלות עובדיו, אגודה שיתופית בע"מ. יותר מ-60 חברי אגודה בעלי זכות הצבעה באסיפה הכללית. יותר מ-200 כותבים, צלמים, עורכים וכותבים אורחים, שכותבים, מצלמים ועורכים בעיתון העצמאי מדי יום. כל יום. יותר מ-10,000 ידיעות, כתבות, טורים, מאמרים, סיפורים. אלפי תמונות.

בשנה האחרונה היינו כאן וליווינו בכוחנו הדל את כל מה שקרה: מבצעים ופיגועים, הפגנות ופינויים, תאונות ודרמות, פתיחות וסגירות, הכרזות וקריסות. לא הצלחנו להיות בכל פינה וגם לא לטפל בכל מה שקרה – אבל עשינו כמיטב יכולתנו לתת את החלק שלנו, להביא את הזווית שלנו, את הפינה הקטנה שמישהו אולי לא כיסה. עשינו כמיטב יכולתנו – ויותר מזה. הרבה יותר מזה.

אנחנו לא עושים את העיתון הכי טוב שאפשר לעשות – אנחנו עושים את הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות. בלי מו"ל טייקון, בלי מממן כבד, בלי אגרה, בלי פוליטיקאים, בלי דף מסרים ובלי רשימות שחורות של מותר ואסור, של אנשי שלומנו ושל יריבינו.

אנחנו לא עושים עיתונות אובייקטיבית, כי אין דבר כזה עיתונות אובייקטיבית. עיתון, כמו כל דבר אחר בחיים, הוא התוצאה המצרפית של סכום חלקיו. יש לנו מודעות פוליטית גבוהה, יש לנו מודעות חברתית חריפה, יש לנו תחושת צדק (וגם אי-צדק) חדה. בינתיים אנחנו לא מסוגלים לשנות את החברה, גם לא לתקן את דרכי הנבחרים והממשלה, לחשוף כל שחיתות או למנוע עוולות – אבל אנחנו לפחות שואפים לעשות את מה שנכון לעשות. את מה שצודק לעשות.

בלי אינטרסים, בלי לחצים, בלי הון ובלי שלטון

אנחנו מביאים לשולחן מאות ואלפי שנות ניסיון עיתונאי מצטברות. יש בינינו אנשי מקצוע עם ותק של 25, 30, 35 וגם יותר מ-40 שנים במקצוע. ולצדם, לצדנו, גם פרחי עיתונות בראשית דרכם. וכולם, כולנו, חדורים ברצון, בשאיפה וביכולת לעשות, לשנות, להשפיע.

אנחנו הראשונים להודות שבינתיים ידנו קצרה מלהושיע. עדיין קצרה. בלי הון, עם מעגל קוראים (עדיין) צנוע יחסית, מול כוחות אדירים שעושים כמיטב יכולתם ועוצמתם לבלום אותנו, אנחנו עושים הרבה יותר ממה שאפילו אנחנו חלמנו שיהיה אפשרי. שנה שלמה של עבודה רצופה, קשה, מתמדת; עבודה של יום ולילה, ועוד יום ולילה. חורף וקיץ, שבת וחג.

אנחנו עיתונאים ואנחנו עושים עיתון. אמנם לא מודפס – אבל עיתון. מוצר עיתונאי שיש לו מה להגיד, שיש לו סדר יום, שיש לו כותבים ועורכים, שיש בו שיקול דעת, היררכיה, פיקוח וניהול. אנחנו לא אתר בלוגים; אנחנו לא רשת חברתית; אנחנו לא שדה הפקר של גרפומנים; אנחנו לא "תוכן גולשים". אנחנו עושים עיתון כפי שאנחנו יודעים לעשות: כמו שלמדנו לעשות, כמו שלימדו אותנו לעשות המורים הכי טובים שהיו לנו: הדורות הקודמים של המקצוע הנהדר והתובעני והכמעט נשכח הזה.

אנחנו ממש עוד לא העיתון שהיינו רוצים שנהיה, אבל אנחנו בדרך לשם. הכסף הדרוש לנו למחייתנו עוד לא הגיע, לא ברמה שמאפשרת לנו להתפרנס מהידע והמקצועיות ומהעבודה שלנו. ועל כן אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים על בסיס הרצון האדיר שלנו לעשות; על האמונה שזה מה שנכון לעשות. אנחנו לא מתנדבים – אנחנו משקיעים. בשעה שאחרים משקיעים את כספם בהקמה, בנייה וקידום חברות שיביאו להם אקזיט של הון – אנחנו משקיעים את כשרוננו, מרצנו, זמננו וגם את הבריאות שלנו בהקמת הפרנסה שלנו. כן, ככה. בצניעות ובפשטות. במסירות, בהתמדה. יש אולי טובים מאיתנו, בוודאי שיש עשירים מאיתנו – אבל אין טובים ונכונים וחרוצים כמונו.

עיתון עצמאי וחופשי הוא נכס ציבורי; ראוי שהציבור יתמוך בו. גם בכסף

לפני שנה ובמהלך השנה האחרונה ייסדנו את הבסיס, את הפלטפורמה, את היסודות לעיתונות העתידית. העיתונות של אחרי הכאוס. העיתונות שתעלה מתוך אבק הריסות העיתונות ההיא, הקורסת לנגד עינינו. עיתונות שתבוא מתוך המקצוע עצמו, מתוך הרצון הבלתי מתפשר לספר את הסיפור, להביא את העובדות, לחשוף את הסודות. נכון, אין לנו עדיין תחקירים מסמרי שיער וגם לא חשיפות מזעזעות; בשביל אלה צריך כסף. הרבה כסף. אנחנו יודעים לעשות את זה. רבים מאיתנו עשו את זה, והרבה, לאורך שנות הקריירה הארוכות שלהם ושלהן. כשזו תהיה הפרנסה שלנו, גם הסקופים והחשיפות והתחקירים יגיעו. באחריות.

אנחנו עובדים בשביל הציבור, ואנחנו צריכים אתכם – הקוראים שלנו, הציבור – שתתמכו בנו. זקוקים לכם להרחבת המעגל, חשיפת המוצר, קידום המותג ; וצריכים אתכם גם בכסף. זו לא בושה. כל אחד ואחת מכם, קוראנו, דורש ומקבל שכר בתמורה לעבודתו. כל אחד כערכו. זה כל מה שאנחנו מצפים ומבקשים לעצמנו. אנחנו לא שואפים לקבל מימון ממשלתי, ממש לא – אבל אנחנו בחלט ראויים למימון וסיוע ציבורי. העבודה שאנחנו עושים ראויה לתמורה. כמה עשרות שקלים בחודש מכמה אלפי ועשרות אלפי קוראים נאמנים, יביאו אותנו למקום שבו אנחנו ראויים להיות: כלי תקשורת עצמאי, חזק, בעל עוצמה; ובעיקר בלתי תלוי. בלתי תלוי במשרד ראש הממשלה, ברצונו הטוב (או הרע) של טייקון הימורים, ברצונו של בעלים של קבוצת חברות וגם לא באינטרסים של מו"ל רב-זרועות.

עיתונות עצמאית היא לא מוצר מותרות – היא אבן יסוד

השבוע אנחנו בני שנה. זה אולי כלום במונחים של עם, בחיים של אנשים; בוודאי בחייהם של עיתונים וכלי תקשורת. אבל בשבילנו זה נצח. לא פחות. אף אחד לא נתן לנו סיכוי להיוולד, לא כל שכן לשרוד ומי בכלל חשב שנוציא בשלום את שנת חיינו הראשונה. אבל הנה, אנחנו כאן. חיים, בועטים, חיוניים, מלאי חדוות יצירה. בכנות? גם אנחנו לא ידענו אם זה אפשרי. וכאשר אנחנו סופרים את מניין הימים שבהם אנחנו חיים ופועלים, אנחנו צובטים את עצמנו בפליאה. אבל זו עובדה. מגפון חי וקיים.

אנחנו הקמנו את העיתון העצמאי. הנחנו את היסודות. אתם, הקוראים שלנו, תוכלו לעזור לנו להפוך לעיתון הטוב שאנחנו יכולים להיות. העיתון שיהיה הקול שלכם. שיעבוד בשבילכם. עבורכם. העיתון שמגיע לכם. כי עיתונות עצמאית וחופשית היא לא מוצר מותרות; היא לא משהו שאפשר איתו ואפשר גם בלעדיו. עיתונות עצמאית, משוחררת מלחצים ונקייה מאינטרסים – היא אבן יסוד של חיינו כאן. של החברה שלנו. של מי שאולי היינו פעם ואנחנו כבר לא.

• עמוד האוהדים של מגפון בפייסבוק

מאבק ארוך ומפרך מחכה לנו. אם תלכו איתנו, אם תהיו איתנו, אם תאמינו בנו – נגיע יחד ליעד.

שנה טובה,

מגפון     

[related-posts title="מאמרים נוספים על עיתונות ועל מגפון"]