Skip to content

הצעירים של היום הם אפילו לא הזקנים של פעם

ההתרגשות מחזרתם לפרמיירליג של סקולס והנרי, יחד עם שובו של ג'רארד מפציעה ארוכה, מצביעות על אמת אבסולוטית וכואבת: אין להם תחליפים. מניפסט של דאגה וגעגוע
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

הימים האחרונים בכדורגל האנגלי התאפיינו בשכרון חושים של ממש: זה התחיל עם החזרה החלומית של האיש שרק לפני ימים ספורים נחשף פסל בדמותו מחוץ לאיצטדיון האמירויות, תיירי הנרי, במקרה שפספסתם, ושער הניצחון הכל כך טיפוסי שלו מול לידס בגביע. זה המשיך עם תצוגת הענק של סטיבן ג'רארד במדי ליברפול מול מנצ'סטר סיטי באמירויות, והסתיים (נכון לכתיבת שורות אלה, כמובן) עם שער היתרון של סקולס במדי היונייטד מול בולטון בשבת.

כל אדם שעיניו בראשו ורגשו בליבו מצא את עצמו נפעם מכל אחד מהאירועים הנזכרים לעיל, ובמידה רבה של צדק, אבל נדמה ששכרון החושים היה כל כך גדול, שאף אחד לא עצר את ההתרגשות וההתרפקות על משק כנפי הנוסטלגיה כדי לשאול: למה זה קורה? מדוע פרגוסון, ונגר ודלגליש, בוחרים כל פעם מחדש לפנות לשחקנים שעברו כבר מזמן את גיל 30 כדי להציל את המולדת? ואולי השאלה החשובה ביותר, איפה הדור הבא?

לחוליי הכדורגל המודרני יש חלק לא קטן בבעיה הזו. במציאות שבה שחקנים בגילאי תיכון עולים 20 מיליון פאונד, הסיכויים לעוד סקולס או ג'רארד פוחתים בהרבה. המקרה שממחיש זאת אולי יותר מכל הוא מקרה וויין רוני, שאהד את אברטון מגיל אפס ואף טרח לחגוג שער עם הכיתוב "Once a Blue, Always a Blue", אך לא היסס כשהוצע לו מעבר של עשרות מיליוני פאונדים למנצ'סטר יונייטד, בגיל 18 בלבד. כמובן שכשמחיר הכשרונות הצעירים עולה, הדבר משפיע באופן ישיר על מחירם של השחקנים המוכחים יותר, שמאמיר דראסטית. השחקן שנחשב בעיני רבים לסקולס המודרני, לוקה מודריץ', היה במהלך הקיץ האחרון על סף מעבר לצ'לסי תמורת סכום עתק של 40 מיליון פאונד, לפני שיו"ר המועדון, דניאל לוי, חסם את ביצוע העיסקה בעצמו. מעבר לסכום ההעברה הגבוה עד כדי גיחוך, האם מישהו יכול לדמיין סירוב לכזו הצעה לפני כ-10 שנים? המסקנה העיקרית היא שאלה נוספת: למה שמנג'ר של קבוצה, שמחפש פתרון לבעיה נקודתית בסגל בטווח הקצר, ישלם עשרות מיליוני פאונדים על שחקן שספק אם ישתלב מבחינה מקצועית וחברתית, כשאפשר לפנות לאופציה מוכרת, מוכחת וקונצנזואלית בקרב האוהדים? בנוסף, מקרי אנדי קארול ופרננדו טורס, 2 חלוצים שעלו במצטבר 85 מיליון פאונד וכבשו יחדיו 4 שערי ליגה העונה, רק חידדו את הנקודה בעיני המנג'רים.

וויין רוני. אחד בפה ואחד בלב (Gordon Flood)

 אולי כתוצאה מכך ואולי לא, ניתן לסמן עוד מאפיין של השחקנים שכולנו למדנו לאהוב ב-15 השנים האחרונות שחסר לאלה של היום. לא מדובר ביכולת כדרור, מהירות יוצאת דופן או ראיית משחק, אלא במשהו נסתר מן העין, סוג של אקס פקטור שגורם להם להיות מה ומי שהם, כשחקני כדורגל וכבני אדם, שגורם לכל אוהד כדורגל להריע ולהצדיע להם. כשהנרי בא ומדבר עם הקהל הזועם אחרי הפסד לסוונסי, כשסקולס הולך וקונה זוג נעלי פקקים בחנות ספורט וכשסטיבן ג'רארד חוגג עם אוהדי ליברפול בפאב מקומי את הניצחון של ברצלונה על מנצ'סטר יונייטד, אפשר להתחיל לנסות להבין מה גורם לתחושה הזו; הזן הנכחד הזה, שחקני הכדורגל שכולנו אוהבים לאהוב, הם פשוט אוהדים כמונו, והם יילכו רחוק בשביל הקבוצה ויעשו בשבילה הכל, בדיוק כמונו. צריך לחזור מהחיים הנוחים בארה"ב כדי לעזור לקבוצה במשבר? אין בעיה. לעלות לשחק עם פציעות קשות? בשמחה. לחזור מפרישה כדי לפתור בעיה בקישור? חבל שלא התקשרתם קודם. הקפיטליזם, צבא יחסי הציבור והסוכנים, כמו גם השייח'ים והאוליגרכים למיניהם, אולי הכניסו סכומי עתק לענף ותרמו לקידומו בטווח הקצר, אך את הנזקים שגורם הסחרור הזה נבין כנראה בשנים הקרובות. כשנתרפק על העבר, כשנבין מה הפסדנו בדרך, כשנתגעגע לימים גדולים באמת.

אין ספק שלא הכל שחור. כשרונות ענקיים כמו ג'ק ווילשייר מארסנל, ג'וש מקאקרן מצ'לסי, ג'ייק ליברמור מטוטנהאם ודני וולבק ממנצ'סטר יונייטד מוכיחים שאפשר גם אחרת, אבל המגמה הכוללת מעידה על כך שזן השחקנים הזה, שכל כך למדנו לאהוב, הוא כנראה זן בסכנת הכחדה. חבל. דווקא יכל להיות נחמד שהילדים שלנו יבינו שסמל הוא קצת מעבר ללוגו שמעל הספונסר.

1 Comment

  1. גיא באקאל
    29 בינואר 2012 @ 16:44

    אני רוצה את הראול שלי בחזרה!!!

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן