Skip to content

ההתפכחות הכואבת של הצבר האציל

בספרו "חלום הצבר הלבן - אוטוביוגרפיה של התפכחות" מצר מירון בנבנשתי על כך שהישראלים מתעלמים מאלף שנות חיים ערביים בארץ ישראל ומודה שהוא מרגיש קרבה גדולה יותר לערבים ילידי הארץ שיושבים על אדמתם ומעבדים אותה כמה מאות שנים מאשר לעולים, דוגמת אביגדור ליברמן ואחרים, שזה מקרוב באו וכבר כובשים עמדות כוח ומשנים את אופייה של […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

מירון בנבנשתי הוא לא רק אינטלקטואל ירושלמי מעורב וחריף העוסק זה עשרות שנים במחקר גיאוגרפי-היסטורי של ארץ ישראל והסכסוך עם הפלסטינים, אלא גם שלח ידו תקופה מסוימת, בהיותו סגן ראש העיר ירושלים הממונה על ניהול מזרח העיר, בעשייה ציבורית. עד שהיד נכוותה. הכוויה הזו עדיין כואבת, והכאב הזה שזור בספרו, "חלום הצבר הלבן: אוטוביוגרפיה של התפכחות" (הוצאת כתר). כך גם צער הפרידה מהאמונה התמימה של מירון הצעיר בצדקת המפעל הציוני.

בנבנשתי הוא נציג אותנטי של הצבר האציל, דור שני לחלוצים שהקדישו את חייהם לאותו מפעל במחצית הראשונה של המאה ה-20 והקימו את המדינה. הספר הוא ביוגרפיה של החלום ושברו.

גילוי נאות: גם אני שייכת לזן הנכחד של אזרחים חילוניים הרואים במדינת ישראל את ביתם ואת משפחתם המורחבת. גם אני אינני נמנית עם המיואשים והמקטרים המוציאים דרכון זר, מתכנסים בד' אמותיהם ולעזאזל כל השאר. כמו המחבר, גם אני רואה בצרות של המדינה את הצרות שלי. הוריי, כמו הוריו, בנו את הארץ בלי מרכאות. למרות שאני צעירה ממנו ואינני זוכרת את ארץ ישראל שלפני קום המדינה, אני מרגישה שהבית שלי אינו מסתיים בקירות המבנה היפה שבו אני מתגוררת, אלא הבית הוא המדינה והצרות שלה הן הצרות שלי. אני דואגת לעתיד הבית הזה, כי גם בניי ונכדיי גרים בו. אני רוצה מאוד לראותם גדלים ומשגשגים בארץ ותוהה איזו מדינה תהיה להם בעוד 40 ו-50 שנה.

אחרי שמיקמתי את עצמי, נחזור לבנבנשתי, שפורש בספר הזה לא רק את סיפור חייו אלא גם את תפישת עולמו ואת משנתו הפוליטית, וכל זה בגילוי לב נדיר, ממש בדם לבו. בן לאב ציוני, נצר למשפחה מיוחסת בקהילת סלוניקי ולאם אשכנזיה, שגדל בתקופת המנדט הבריטי בשכונת רחביה בירושלים. האב היה מורה, גיאוגרף ואיש ציבור, שמצד אחד קיים יחסי חברות עם נכבדים ערבים ומצד שני שרטט מפות שהתעלמו פה ושם מישובים ערביים לטובת הפרויקט הציוני. הנער מירון, מלח הארץ, גאה בשורשיו ובייחוסו, כמו גם בפועלם של הוריו "שהקימו את המדינה הזאת", שראו בהתגייסות ובהתמסרות לטובת העם והרעיון הציוני דרך חיים ושהחדירו בו ציונות ואהבת הארץ דרך הרגליים.

 לא ברור מדוע נקרא הספר "חלום הצבר הלבן", מה כל כך לבן בצברים בכלל ובמחבר בפרט? האם הצבע הלבן מבדיל אותו מהילידים הפלסטינים, הכהים יותר? או אולי כי הצברים-יהודים שנולדו בארץ ישראל, ודיברו עברית כשפת אם, היו צחים כשלג בעיני דור האבות המייסדים? הנה גדל כאן יהודי חדש שניחן בעוז רוח כנעני, באינטלקט יהודי ובחספוס מה "צברי". האם יש מי שמייצג את הדמות הזאת טוב ממירון בנבנשתי?

 המחבר רואה עצמו כאבן מאבניה של הארץ הזאת, כיליד אריסטוקרט. הוא מתאר את תמצית הילידות כתחושת הביטחון של ילד הגדל בבית חדור תחושת שליחות ואוהב את הן את נוף מולדתו והן את רוח הקהילה שאביו נמנה עם נכבדיה. "כל ימי חשבתי שתחושת הילידות שהתגאיתי בה, מבדילה אותי מתרבות המהגרים הציונית השלטת ומשמשת תשתית לתפיסה התומכת בדו-קיום ופיוס. כיום ברור לי שהזהות הילידית הזאת היא בעצם ביטוייה המזוקק של הציונות. פולחן המולדת הציוני היה במהותו דת חילונית ששאפה ליצור סמלים חדשים לעומת הסמלים הדתיים-מסורתיים של היהדות בגולה" (שמתם לב שהמילה 'גולה' נעלמה מהשיח הציבורי?). "אבל בכך היה טמון זרע כישלונו: הניסיון ליצור תחליף חילוני לאמונה הדתית כאשר התחליף היה עשוי  מחומרים השאובים מהמסורת היהודית, לא היה יכול להצליח לאורך ימים. מלחמת ששת הימים יצרה את התנאים להפיכתו של פולחן המולדת למיתוס לאומני-דתי-פונדמנטליסטי", הוא כותב. כבר כאן מתחילה ההתפכחות ואיתה האכזבה.

חלקו השני של הספר עוסק בביוגרפיה הלאומית בכל הקשור ביחס לפלסטינים. המחבר מצר על כך שהישראלים מתעלמים מאלף שנות חיים ערביים בארץ ישראל ומודה שהוא מרגיש קרבה גדולה יותר לערבים ילידי הארץ שיושבים על אדמתם ומעבדים אותה כמה מאות שנים מאשר לעולים, דוגמת אביגדור ליברמן ואחרים, שזה מקרוב באו וכבר כובשים עמדות כוח ומשנים את אופייה של המדינה.

בנובמבר 1947 קיבלה אמנם הנהגת הישוב את תכנית החלוקה, אבל זמן מה לאחר מכן התפתח ששון אלי קרב, משום שמלחמה ושימוש בכוח שירתו אז (במלחמת השחרור ואחריה) את המטרות האסטרטגיות של הציונות: השתלטות על שטחים וטיהור אתני. "באותו זמן, המיתוס שמערכת החינוך והשלטון טיפחו היה: ידינו מושטת לשלום אבל מדינות ערב/הפלסטינאים מסרבים. אין עם מי לדבר. זה היה ועודו שקר. מדינת ישראל מעולם לא ניסתה באמת לדבר שלום, תוך כבוד הדדי עם הפלסטינאים ועם מדינות ערב עד אוסלו, ואז נרצח רבין על שהעז להפר את המוסכמה", כותב בנבנשתי.

גם הפרויקט הציוני נראה בעיניו עברייני במידה רבה

החטא הקדמון בעיניו של המחבר היה גירוש חלקי של הערבים במלחמת העצמאות. כלומר, גם הפרויקט הציוני נראה בעיניו עברייני במידה רבה. כל אחד מהתסריטים שהוא מתאר כולל שיבה של פלסטינים לתחומי מדינת ישראל, בין אם הדו-לאומית ובין אם בגבולות 1967, תביעה שאפילו הדוברים הפלסטינים זנחו כבר.

 בפרקים האחרונים ניכרת סלידתו של בנבנשתי מהמקום המרכזי שתופס צה"ל בהוויה הישראלית. "רתיעתי מן הצבא הלכה והתגברה במהלך השנים לנוכח המיליטריזציה שהשתלטה על השיח הציבורי, על תפיסות אסטרטגיית-העל של ישראל… הסבירו לנו שסכנת המיליטריזציה אינה קיימת בישראל, שכן לא יכולה להיווצר חונטה של גנרלים בצבא המבוסס על כוחות מילואים וקאדרים מצומצמים של משרתי קבע. אבל הייתה זו אשליה. נוסד ממסד בטחוני ענק השולט במערכות השלטון ובכלכלת המדינה, והוא בעל אינטרס מובהק להנציח את העימות ולטפח את תחושת האיום הקיומי". לאלימות שלנו, כותב בנבנשתי,  קוראים 'הגנה עצמית', לאלימות שלהם קוראים 'טרור'.

בפרקים האחרונים פורש בנבנשתי את התחזית הפסימית שפרסמה אותו לפני יותר מ-20 שנה:  תהליך ההתנחלות הנמשכת בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים אינו מאפשר עוד חזרה לגבולות 67. המצב שנוצר הוא "בלתי הפיך", ולכן הפתרון היחיד האפשרי בתנאים שנוצרו הוא כינון של מדינה דו-לאומית.  המחבר אינו מאושר מהתחזית שלו. "כציוני אני מעדיף מדינת לאום יהודית, אבל אני חושש שהתהליך ההיסטורי שהחל בעקבות מלחמת 1967 הביא לביטולה ההדרגתי של האופציה הזאת".

הסכסוך בין היהודים לפלסטינים בארץ ישראל מתואר אפוא מתוך תפישה פטליסטית של נצח הסכסוך. זאת בשעה שבמחצית השנייה של המאה ה-20 הסתיימו באזורים אחרים של העולם, בעיקר באירופה, סכסוכים לאומיים בני אלף שנה, ולא סתם הסתיימו, אלא אף הולידו בריתות כדוגמת האיחוד האירופי, שמטרתו הראשונית הייתה למנוע אפשרות של חידוש האלימות. המחבר איננו מציע פתרון רצוי או קווי מתאר להתנהלות של המדינה הדו-לאומית שהוא חוזה, אך מביא דוגמאות ממדינות דו-לאומיות: צפון אירלנד, בוסניה, קפריסין ומקדוניה, שיישבו סכסוכים אתניים מרים בדרכים שונות.

הספר מסתיים בנימה אופטימית זהירה: ממחקר שערך על סכסוכים אתניים ודתיים במדינות אלה מצא בנבנשתי שכיבוד הזהות והאתוס של שתי הקהילות הוא תנאי להצלחה – "המאבק להשגת שוויון של כבוד חשוב אלף מונים מהוויכוח התאורטי על מדינה אחת או שתיים".

[related-posts title="כתבות קודמות מאת מיכל פנט-פלג"]

____________________________________________________________________________

מיכל פנט-פלגמיכל פנט-פלג היא כותבת ועורכת. בקריירה הראשונה שלה עסקה במחשבים וסטטיסטיקה וניהלה את מאגר הנתונים למדעי החברה באוניברסיטה העברית בירושלים.

 

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן