קחו את דו"ח השכר של המגזר הציבורי מלפני שנתיים, עשו עליו קופי-פייסט, ומה תקבלו? את הדו"ח של השנה, פחות או יותר. ומה יהיה על הדו"ח הנוכחי, מה נאמר בעוד שנה? נכון. קופי-פייסט.

מה זה אומר עליהם ועלינו? עליהם זה אומר, שהם למדו לחיות עם הדו"ח. הם, אלה הם אותם גורמים שחורגים בשכר מעל לנורמות המצופות ומעל לכללים האתיים והכלכליים. הם למדו ללכת בין טיפות הביקורת, לחמוק בין הגלים שעולים תמיד אחרי פרסום הדו"ח ונרגעים לאחר כמה ימים, אחרי שמשהו אחר תופש את תשומת הלב הציבורית בארצנו הקטנה-אך סוערת תמיד.

עלינו זה אומר, שאנחנו יודעים בעיקר לקטר. אוהבים לשפוך את ליבנו, ואחר כך אנחנו נרגעים, עד לפעם הבאה. הקיטור לא מושך אצלנו שום קרון של עשייה. אנחנו חיים עם זה, שסקטורים מסויימים מרוויחים הרבה יותר מאחרים, רק מפני שיש להם ועדים חזקים (ראו רשות הנמלים וחברת חשמל), אנחנו חיים מצויין עם כמה רופאים בפריפריה ש'צריך לתגמל אותם היטב, אחרת הם יברחו למרכז, או רחמנא לצלן, לחו"ל'. לתגמל. טוב. אבל כמה טוב? טוב במשמעות המוגזם לגמרי? ומהי המשמעות של העובדה, ששכרם הממוצע של מורים הוא רק 40% מזה של עובדי נמל אשדוד? דהיינו, מה משמעותה מבחינת האמירה על חשיבות החינוך בארצנו הצועדת על חוכמתה היתירה?

ומהי המשמעות של הפערים ההולכים וגדלים בהתמדה בין שכרם של גברים לשכר הנשים? עם הכל אפשר לחיות, כאשר קופצים מעניין לעניין. מדו"ח הרפז לדו"ח השכר במגזר הציבורי, לבחירות, דרך עוד כמה שערוריות באמצע.

כאמור, קופי-פייסט ואנחנו מסודרים גם לשנה הבאה. עוד בחירות, פחות בחירות, ממשלה חדשה או ישנה, אין לזה שום משמעות. המגזר הציבורי חי ביקום מקביל משלו, עם כללים משלו והנהגה משלו. ככה הם נראים, וככה גם אנחנו.