היא חששה לזוז בגלל הכאב בגב. הזיזה קודם את ישבנה ועכשיו כבר לא. שכבה כמו פגר. את נראית כמו פגר, אמר. הביא מהפרוזדור מראה גדולה שתלויה שם על הקיר והציב מעליה שתראה בעצמה.

מסתכלים ולא רואים בדרך כלל שהיא פגר. אי אפשר לגדל חמישה ילדים בלי להיראות שופעת חיים. היא לא חייבת להזיז את הגוף בשביל זה. הפה שלה חייכני מההרגל לחייך אל הילדים, גם בעצם מהאושר מהם, והעיניים שלה מתרוצצות מההרגל להשגיח עליהם. אבל, בתוך תוכה, היא מרגישה שהיא מתפגרת. חסר לה אוויר. פעם, עד לפני שנה, היא סידרה את הבית מהבלגן של הילדים לפני שנשכבה לישון, והיום היא כבר לא מסוגלת. היא קמה בשביל זה מוקדם יותר בבוקר. חושך עדיין בחוץ. ואימא שלה, שעדיין בחיים ומרגישה מצוין, צועקת עליה בטלפון שהיא הורסת לעצמה את הבריאות.

השנאה מחזקת להם את המערכת החיסונית

בכל פעם, כמו גם עכשיו, שיהושע לא מבין מה באמת קורה אצלה בגוף, היא מזכירה לו שבמשפחה שלה חיים שנים ארוכות ושהיא, בניגוד למשפחה שלה, עוד לא בת 45 וכבר מרגישה שהיא פגר. סבא וסבתא, ההורים של אימא שלה, התגברו אפילו על השואה. גם הדודים שלה, מהצד של אימא, התגברו על השואה. היו בעיות אבל הם הצליחו להסתדר. ככה מדברים אצלם במשפחה על השואה, שהיו בעיות והם הסתדרו. ואבא שלה שוחה כל בוקר בים. בן 75 ושוחה עדיין אל הצוק ממול ובחזרה, יותר מקילומטר בכל כיוון, ואף אחד, כולל צעירים, לא מצטרף אליו כי הוא שוחה מהר.

הסוד שלהם, לפי סבא שלה, הוא השנאה. היא מחזקת להם את המערכת החיסונית. הם לא הרשו לעצמם למות כל עוד אחרוני הגרמנים מימי השואה עדיין בחיים. גרמני טוב הוא גרמני שמבין שיהודים חיים יותר מגרמנים שניסו להשמיד אותם. עובדה, היא אומרת ליהושע, שסבא שלה לא מת ממחלה. הרופאים אמרו לו, בגיל 98, שיש לו עוד כמה שנים טובות לחיות, אבל הוא מת מנפילה לתהום באיזה טיול קבוצתי של החברה להגנת הטבע. גם סבתא לא מתה ממחלה, היא אומרת ליהושע. היה לה קשה להמשיך לשנוא את הגרמנים בלי שיש עם מי לדבר עליהם בכל בוקר, ופתאום הפסיקה לנשום באמצע הארוחה. אפשר להתווכח על זה, אם סבתא נחנקה מהלחם, או מחוסר שנאה, אבל ברור לגמרי שגם היא לא מתה ממחלה ולא מסיבה גריאטרית. בית הבליעה שלה היה בסדר גמור.

הייתה להם תקופה שהם שיקרו שהם אוהבים 

גם ההורים שלה חיים מהשנאה. זה מה שהיא מרגישה. הם לא סבלו מהגרמנים, אבל הם שונאים האחד את השנייה. בקושי נוגעים זה בזו. היא לא זוכרת שראתה אותם מתחבקים. היא נולדה כנראה בתקופה שהם שיקרו לעצמם שהם אוהבים. הייתה להם תקופה כזאת שעכשיו הם רוצים לשכוח.

הם מחכים כרגע לראות איזה צד ימות ראשון. ככה הם מדברים. הצד שלה מול הצד שלו. כשהיא לא מאמינה לאימא שלה, לא משנה כרגע באיזה עניין, אימא שלה שולחת אותה לשמוע גם את הצד של אבא, זאת אומרת את אבא, ואבא שלה אומר שתשאל בעצמה את הצד של אימא, זאת אומרת את אימא.

גם אצלם השנאה מחזקת את המערכת החיסונית. עובדה, היא אומרת ליהושע, שאבא שלי אף פעם לא חולה, ועובדה שאימא שלי אמנם חולה מדי פעם בכל מיני מחלות, לעתים די קרובות אפילו, אבל מבריאה מיד אחרי שאבא שואל אם היא חולה. זאת התרופה שלה. היא לא תיתן לו את התענוג לדעת שהיא חולה. בינתיים, הם נהנים לעצבן זה את זו בכך שהם ממשיכים לחיות ולהיות בריאים.

אהבה מקצרת את החיים 

יהושע הפסיק כבר להאמין לסיפורים האלה. עובדה, הוא אומר, שההורים שלך לא מתגרשים. זאת בדיוק הסיבה מדוע היא לא מתאמצת יותר מדי להסביר לו מי הם ההורים שלה. הוא צריך כבר לדעת שהיא בת יחידה, ושהורים לבת יחידה מתרגלים להסתיר ממנה את הצרות שלהם. גם כשהיא עוד מעט בת 45. ההורים שלה ישנים עדיין ביחד, באותה מיטה, מהחשש שהיא תפתיע אותם בוקר אחד ותראה שהם ישנים לחוד וייגרם לה צער.

היא רוצה שיהושע יבין שהיא, לעומתם, חיה מתוך אהבה, ובגלל זה תמות מוקדם מהרגיל. חשוב לה שיבין, לפחות את זה מכל הדברים שהיא אומרת לו, שבניגוד למה שאפשר לחשוב, שנאה מאריכה את החיים ואהבה מקצרת אותם. אהבה, היא אומרת, לא פותרת את הכאב, אלא דווקא יוצרת אותו, ושנאה היא בסופו של דבר רגש של שמחה – התענוג להכאיב ללא גבולות לצד השני.

• וגם: הריחות שהיא מביאה למיטה חודרים לו אל מתחת לתודעה