העליות לארץ תמיד היו מלוות בתופעות של נשירה, מה שבעבר הגדירו כ"ירידה" מן הארץ,  להבדיל מההגירה, שזכתה לכינוי "עלייה". בשלב מוקדם או מאוחר, חלק מן המהגרים חזרו למקום מוצאם או היגרו למדינות שבהן מצאו פרנסה ותנאי חיים טובים ושקטים יותר. גם לאחר התבססות המדינה, ובעיקר בעשורים האחרונים, בתהליך בו העולם הופך ל"כפר גלובאלי", עדיין הישראליים  מהגרים מהמדינה בניסיון למצוא אתגרים מקצועיים, לצבור הון, לחפש הזדמנויות ולבנות קריירה בתחומי התמחותם. אך כאשר אדריכל ואמן מצליח, שחי בארץ מאז גיל 15 במשך יותר מיובל שנים, עוזב אותה, ודווקא לפולין – זאת תופעה חריגה ומעוררת מחשבה.

מאז הקמת המדינה בשנת 1948 גדלה ישראל מאוכלוסייה של 600,000 יהודים לקרוב לשמונה מיליון נפש, אך באותו פרק זמן היגרו ממנה קרוב למיליון. אף שהמאזן, במקרה של ישראל, הוא חיובי ביותר, הרי היקף ההגירה הוא משמעותי. הרוב היגר לארה"ב, ואחרים למקומות שונים באמריקה ובאירופה. מקרב שרידי פולין באו לארץ כניצולי שואה יותר מ- 350,000 עולים, אבל ספק אם מספר המהגרים  מישראל בחזרה לפולין מגיע ל-100. פולין, שבה חייתה בשעתה הקהילה היהודית הגדולה בתבל, היא היום בית קברות ענק של היהודים שחיו בה. היא הייתה במשך קרוב ליובל מדינה קומוניסטית. הציבור הפולני, שהוא לאומני וקתולי, נודע כמי שרבים מבניו הם אנטישמיים, גם אם מעולם לא נתקלו ביהודי.

לפי נתונים שונים, בעיקר יהודיים, גודל הקהילה היהודית בפולין היום נע בסביבות ה-10,000, עם זיקה כזאת או אחרת ליהדות. לפי נתוני ממשלת פולין האומדן הוא קרוב ל- 100,000, אם כי רובם לא מגדירים עצמם יהודים. אני מפקפק בנתון זה. להערכתי, האומדן הרשמי המנופח שייך לסוגיה של  הרכוש הציבורי הגדול בפולין, בעיקר הנדל"ני, שיחד עם הרכוש הפרטי של יהודים יוצאי פולין מגיע לעשרות מיליארדי דולרים. במחלוקת בין ועידת התביעות ואי"לר (ארגון יהודי להחזרת רכוש) לממשלה הפולנית, זאת האחרונה  טוענת שהרכוש היהודי הציבורי בפולין שייך לקהילה היהודית בפולין. זהו טיעון סרק כמו כל הטיעונים הרשמיים, הפוליטיים והמשפטיים, שיש בהם כחש ומרמה ואינם יכולים לכסות על ערווה זאת, על שוד לאור היום.

ורוצלב היא העיר הרביעית בגודלה בפולין ואוכלוסייתה מונה 750,000 תושבים. חשיבותה ההיסטורית היא בכך שהיא מהווה צומת במרכז אירופה למזרחה. דרכה עובר אחד הנהרות הגדולים באירופה,  האודר. בעיר הייתה קהילה יהודית כבר במאה ה-12 והיא נודעה במוסדותיה המפוארים.

בתי נתי ובעלה האדריכל יורם פוגל, שמכיר את שטרן מאז למדו יחד בטכניון, התרשמו השניים עמוקות משכיות החמדה של ורוצלב כשביקרו באחרונה אצל שטרן. לדברי נתי, "הכיכר העירונית המרכזית היא קסומה… מושלמת בעיניי! בעיקרון היא רק להולכי רגל. זאת כיכר ענקית שבמרכזה צרור בניינים, ביניהם בית העירייה, 'ראט האוס', ועם הזמן  נוצרו  מסביב לעירייה ארבע כיכרות משנה. הבניינים היפים, רובם מבנים היסטוריים של  100 שנה לפחות, שרדו או שופצו לאחר המלחמה. כולם צבועים בצבעים עליזים בתיאום הרמוני כמו זר פרחים. יש גם אין ספור מזללות בתי קפה ומסעדות בקומת הקרקע, ולא נגרע מקומם של סטארבאקס, פיצה האט ודומיהם. שלושה סוגי פסלים מעטרים את מרחבי הכיכר. הקבועים, המפוזרים, כאלה ששייכים לתערוכה מתחלפת ומרוכזים באחת הפינות, והשלישי, החמוד מכולם: הגמדים. ורוצלב אימצה את הרעיון להציב גמדים מברונזה בגודל של כ-30 ס"מ כל פסל, בכל מיני תנוחות ומצבים הומוריסטיים. הם צצים בכל מיני פינות והקשרים ובהחלט משמחים מקטן ועד גדול. רכבים כעין קרונות רכבת זעירים פתוחים וכן מעט כרכרות מסתובבים בכיכר ובמוצאותיה מציעים עוד דרך תיירותית לראות את המרכז".

מידע תיירותי והיסטורי על ורוצלב

בכל הקשור בתיירות, פולין היא סוגיה בפני עצמה. זה שנים שממשלת פולין מבקשת שהתיירים הישראליים והיהודיים, אשר באים לאתרי הזיכרון וגאיות ההריגה, יבקרו גם באזורים אחרים של פולין. גודלה של הארץ הוא כגודל של צרפת והיא משתרעת מן הים הבלטי בצפון ועד להרי הטאטרה בדרום. היא  משופעת ביערות, ביניהם יער-עד, בנהרות, באגמים ובערים היסטוריות. ורוצלב היא ללא ספק אחת מהן.  לשם בא לב שטרן כילד מברית המועצות זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר בפולין שלט המשטר הקומוניסטי. מסיבה זאת, לאחר שעמדו על טיבו של המשטר, החליטו ההורים להגר מפולין ולבוא לארץ.

שטרן נולד בעיירה יינקייבו, בהרי אורל בצפון מזרח רוסיה, המשתרעים בין קאזאחסטן למונגוליה, שם מצאו הוריו מקלט מפני הנאצים מפולין. הוריו היו מנהלי חשבונות. ב-1945, זמן קצר לאחר סיום המלחמה, חזרו ההורים לוורוצלב, ולב היה בן שלוש. אביו היה בעברו עיתונאי שכתב בעיתון יהודי בעיר קמינייץ באזור ורוצלב, אבל האווירה בבית, בייחוד לאחר שובם לפולין, הייתה אווירה של משפחה מתבוללת שאמנם הייתה מודעת ליהדותה, אך התרבות המורשת, השפה שעליה גדל לב שטרן, הייתה פולנית.

אנטישמיות סמויה  בפולין

לב, אף שהוא נשמע כשם עברי לאותה משאבה המאפשרת חיים, הוא שם פולני או סלאבי שפירושו  אריה. לדבריו, לא חש באנטישמיות בוורוצלב. להיפך, בחוגים שהוא מקיים איתם קשר ישנה הערכה רבה  ואף הערצה לישראל. גם אם ישנם חוגים שלא רואים בעין יפה את הכיבוש, הם נזהרים מאוד שלא לפגוע בישראל. יחד עם זאת, ברור שאנטישמיות קיימת בפולין בחוגים רחבים, בעיקר בקרב פשוטי העם.

הפולנים, אומר שטרן, הם באופיים  קוּטֶרים, נרגנים, חמורי סבר ותפישה, ולדעתו – את הנרגנות הזאת לא הפולנים למדו מן היהודים, אלא להפך. הם לא עם שמח. בוורוצלב עצמה ישנם בין 50 ל- 100 יהודים, חלקם גלויים חלקם סמויים, אף שיש בית כנסת חדש שהוא חלק  ממרכז קהילתי  ובאים אליו מתפללים מועטים בימי חג ומועד וגם לאסיפות שבהן מופיעים אורחים, בין היתר שגריר ישראל בפולין. תערוכת התמונות של שטרן נערכה בבית הכנסת.

מבחינת השלטון, אנטישמיות היא מילה גסה, ואצל אינטלקטואלים רבים היא מתועבת. עם זאת, מציין שטרן, שלא יהיה ספק שהאנטישמיות קיימת, במסתור. זה לא באופנה. שטרן אומר שהוא מסתדר יפה עם הסביבה הפיזית והאנושית בוורצלב, "כאילו מעולם לא הייתי עוזב את המקום". מסגרת ההתייחסות שלו היא לא לאומית, לא יהודית, אלא אנושית. והוא אומר ללא היסוס: "אם לפולין תחזור האנטישמיות המכוערת כמו פעם – אני לא אשאר בה".

אגב, הפסיקה של בית המשפט לחוקה בפולין שקובעת ששחיטה כשרה אינה חוקית לא נובעת מאנטישמיות, אלא מסוגיה של צער בעלי חיים, שהדיון בה לוהט מזה שנים. בפועל היא לא פוגעת במעט היהודים שיש בפולין, אך מנוגדת לעמדת האיחוד האירופי שפולין חברה בו. את הידיעה מביא בעיתון "הארץ" רומן פריסטר, אף הוא שב למולדתו פולין אחרי עשרות שנים שחי בארץ.

בשיחה איתי בדירתי בתל אביב שוחחנו שטרן ואני על המעבר שלי מירושלים, שם חייתי 35 שנים ,לתל אביב, שבה אני חי כבר שש שנים ובה אני חש מרחב, פתיחות וחדוות חיים, מה שלא חשתי בכל שנות שהותי בירושלים. שטרן מהרהר ואומר בדרך אגב: "אולי… אפשר, יכול להיות, שאילו חייתי בתל אביב לא הייתי מרגיש באותו דחף לחזור".

למעשה, ההבדל ביני לבין שטרן הוא בכך שאני, בין פולין לבין ישראל, הייתי בתופת של השואה ומשם באתי לכאן, ואילו הוא בא מפולין שלאחר המלחמה. אני "חזרתי" מירושלים לתל אביב, ואילו הוא חזר מירושלים לוורצלב. מצד שני, אני לא השארתי מאחורי עקבות בירושלים כפי שהשאיר אחריו לב שטרן.

הקים שכונות, תכנן בתי ספר, מוסדות ציבור ובתי כנסת

ב-50 שנות שהותו בארץ הקים לב שטרן שכונות בארץ, בתי ספר, מוסדות ציבור ועוד. בין הפרויקטים הבולטים שלו – "גני המלך דוד" מבנה מרשים ליד מלון המלך דוד, שבתוכו מרכז מסחרי קטן ובחזית  הסמוכה למלון המלך דוד, שערים מקומרים שדרכם ניתן לראות את חומת העיר העתיקה. שטרן נמנה עם המתכננים הראשונים של רובע נחלת שבעה הציורי ליד רחוב יפו. הוא הקים שכונות בירושלים, ברמות, בתים בגבעה הצרפתית, הוא תכנן בתי ספר, מוסדות ציבור וגם בתי כנסת. הוא שחזר 25 מבנים בימין משה, היא משכנות שאננים הידועה ביוקרתה. אין ספק שכאדריכל יש לו קבלות בארץ. אבל לבו דווקא באמנות הציור.

"האמת היא", אומר לי שטרן, "שמאז היותי ילד נמשכתי לציור. כשבאתי לארץ המשכתי לשרבט פה ושם,  וכשהגיע הזמן ללימודים אקדמיים התקבלתי גם בבצלאל בירושלים וגם בטכניון. הבחירה נפלה על הטכניון משיקולים כלכליים. גם כאדריכל נמשכתי לציור ופה ושם עסקתי גם בפיסול. בשנים האחרונות עזבתי לחלוטין את ענף האדריכלות ואת מלוא הזמן הקדשתי לציור ולפיסול. היו לי גם כמה תערוכות בארץ".

ברקע כל הפעילות הזאת של שטרן ניצבה כמו צל ענק ילדותו בוורוצלב. חרף היותו בארץ יותר מחמישים שנה והוא מדבר עברית על בורייה, קל לו יותר לדבר בפולנית. יחד עם  זאת, את הזינוק שעשה מכאן לפולין הוא תופש יותר כרגשי מאשר הגיוני, וכל העניין בשבילו הוא עדיין בחזקת אניגמה. לאחר מעשה, הוא מצוי בתהליך של הגיגים מדוע עשה זאת, ואין ראייה טובה יותר לקשיי העיכול של המעבר החד הזה כמו השם שנתן לתערוכה שלו בוורוצלב – miensce – makom (מקום בשפה הפולנית ומקום בשפה העברית). פיצול רגשי מובהק.

חוג מכריו מקבל זאת כדבר מובן מאליו. הם פולנים אוניברסליים, כמו שהיה פעם העם היהודי – עם עולם. לב שטרן נושם בוורוצלב את הרוח ממערב, כשם שאני נושם בתל אביב את מָלוח הים ושומע את רחש גליו. לי טוב כאן, לו טוב שם. העובדה שתל אביב היא בישראל ואילו ורוצלב היא במערב פולין, אין לה משמעות לאדם שרואה במרכזיות של החיים את האישי, האינדיבידואלי. זוהי גם השקפתי ומבט ראייתי, ואני מייחל שרבים כאן בארץ יאמצו גישה זו. רק עם ראייה כזו אפשר לאהוב ארץ, מרצון ולא מתוך איזו נורמה כפייתית של קדושת האדמה. קדושת החיים חשובה יותר.

להערכתי, ב"נדידה" הזאת יש משקל לרוחות הרעות שנושבות כאן, שביסוד  האידיאולוגיה שלהן עומדת לאומנות קלריקאלית, ההפך הגמור לא רק מאורח חיים ליברלי, אלא גם מן הציונות המדינית. שטרן אינו היחיד, כמובן. ישראלים רבים חיים בחו"ל ובאים מידי פעם בפעם לבקר, ושמורות להם כל הזכויות של אזרח . שטרן הוא חריג מבחינה זאת שנסע לפולין ולא לארה"ב או לקנדה או לאוסטרליה או לאירופה. הוא חזר לפולין, ויבקר בישראל בעיקר כתייר. היום המונח "יורד" כמעט נעלם. היום כבר אין יורדים ואין "נמושות", כהגדרת יצחק רבין. יש ישראלים כאן ושם. חלקם יישארו שם, חלקם ישובו וחלקם יחכו עד שהמצב כאן יתייצב פוליטית, בצורה שתאפשר את השקט והשלווה ואת כבוד האדם וחירותו, שמהם הם נהנים שם בפזורה.

הפזורה היהודית היא עתיקה כמו העם והיא חלק בלתי נפרד ממנו. אבל עם כל הזיקה העמוקה שחש העם בניכר למדינת ישראל, המדינה ובעיקר העם והחברה שחיה בה חייבים להוכיח שני דברים. ראשית את מרכזיותה של ישראל, כמדינה יהודית ערכית, לאחר שזאת, עקב אירועים פוליטיים וכלכליים בשנים האחרונות, נפגעה קשות. שנית :שמדינת ישראל היא מקום טוב לחיות בו. זאת צריך להוכיח לא  רק לעם היהודי, אלא לעם בארץ. אין לי צל צלו של ספק, שלב שטרן, עם כל  כמיהתו לוורוצלב, אילו  המדינה הייתה שונה בערכיה באורח חייה – היה נשאר כאן, כמוהו כרבים אחרים.

לב שטרן יחיה בוורוצלב וייאבק נגד האנטישמיות שם. אני אחיה בארץ  ואאבק על דמותה של המדינה כאן.

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל