בתערוכות צילומי העיתונות "עדות מקומית" וWorld Press Photo” “ הדם ניגר כמי נהר והגופות מתגוללות ברחובות, מבותרות איברים באין מפריע. גופות אחרות מתנדנדות על עץ התליה באירן, עשרות ילדים נרצחים בנוף היפה של פינלנד ואדם שם קץ לחייו בתוך להבות יפהפיות כמו זיקוקי דינור. הטירוף, האידיאולוגיות, הדתות, הקונפליקטים בין בני האדם, ובין האדם לטבע – המולך שאליו מעלים התליינים את קורבנות האדם – כולם סמויים מן העין. רק הגוויות חשופות ומתגוללות בחוצי חוצות.

הבנאליה של הרוע

משה סילמן עולה בלהבות, ומישהו מצלם את הזוועה ומקבל עליה פרס ראשון. מה זה אומר על העיתונות? מה זה אומר על חבר השופטים? התערוכה הזאת, שנפתחה בחנוכה ממש לא באה חושך לגרש,  אלא היא זורעת אימה וחרדות, ובדרך אולי גם מרגילה אותנו לקבל בשתיקה את השכיחות הבלתי נסבלת של האכזריות ואת הבאנליה של הרוע.

בביקור בתערוכה הרגשתי כאילו מישהו הכניס אותי למרתף עינויים וטלטל אותי עד כמעט מוות. כמו מי שהוחזרה לחשכת ימי הביניים ובעל כורחי עומדת בין קהל מריע וצוהל מסביב לגרדום וצופה במדורה שבה נצלב הקרבן התורן. ככל שאני מתקדמת ומשוטטת במעמקי התערוכה, הבחילה עולה ומטפסת אט אט בגרוני. אני רוצה לברוח מתיאטרון ההוצאות להורג, שקובצו מכל העולם ומוצגות לראווה בחללים התרבותיים של המוזיאון. אני מסרבת בתוקף לקחת חלק במצעד הזוועות. לא רוצה להיות חלק ממיצג שתיקת הכבשים המובלים לטבח על ידי חיות אדם צמאות דם. אין לי כוח להמשיך לצעוד לעבר הסיוט הבא.

התערוכה "עדות מקומית", שבה מוצגים צילומי עיתונות ישראלית נבחרים,  נראית רכה יותר ביחס לזוועות שיובאו לכאן מכל העולם. אצלנו בבית תיעוד חזותי מצמרר של הקשיים החברתיים והאומללות של השכבות המוחלשות,   מוצג כסיפור של עלובי החיים המודרניים, שמנסים לשרוד בארץ המובטחת. מחאת האתיופים נגד הגזענות בקריית מלאכי, מראות האוהלים בשחור לבן כמו פילם נואר של המחאה החברתית, קהילת האריתראים – כל אלה נראים כמתאבן מעודן  למנה העיקרית והעסיסית שמצפה בהמשך התערוכה.  בארצנו הנהדרת התיסכול מזדקק לרגע אחד של "יופי". לרגע אחד של אקסטזה. מראה הלהבות היפות שעולות מגופו של משה סילמן, שזיכה את הצלם בפרס הראשון בתחרות.

לעומת זאת בתערוכה העולמית World Press Photo"", מיקבץ הזוועות הבינלאומי האינטנסיבי מפרק את המושג אנושיות מכל משמעות. הצילומים על הקירות דוחפים לנו מול הפנים את מלחמות הגלדיאטורים של 2011. חלל המוזיאון הופך ברגע לתחליף לארנות הרומאיות, שבהן ההמון יוצא מדעתו בצרחות הנאה למראה אנשים נטרפים וחיות נרצחות. צופים בעונג בדקות הפירפור והגסיסה. ואילו כאן,  בחלל המכובד של המוזיאון, המבקרים "התרבותיים" צועדים בשקט, אולי גם בכובד ראש.

נראה שהאנושות לא התקדמה במאומה מאז האכזריות של האינקוויזיציה בספרד, עינויי מארטירים, מיתות שונות ומשונות על קידוש השם, ומסעות הרצח בשם הצלב וטוהר הגזע. המלחמות והאידיאולוגיות הקיצוניות ממשיכות לזרוע כאב וסבל. הצילומים המזעזעים על הקירות מעלים בזכרוני את הסיוטים המצויירים של פרנצ'סקו גויה של מראות המלחמה וההוצאות להורג בספרד, ותיאורי איברי אדם מבותרים בציורו הקשה של תיאודור ג'ריקו.

מה קורה כאן? האם בתערוכה כזאת מדוברת, מיוחצנת ומושכת קהל אי אפשר היה להציג עולם שפוי יותר? מאוזן יותר? האם העיניים של חבר השופטים עיוורות ליופי ולחמלה שמצויים סביבנו בשפע? חבל שמישהו מבין האוצרים לא חשב על איזון.

הפילוסוף עימנואל קאנט כתב שחוויית היפה צריכה להכיל איזה מימד של עונג, או הנאה. ומוזיאון הוא מקום משכנן של המוזות, שמביאות את ההשראה לאמנים. במראות הזוועה שנחשפו בגודל ענק דרך הפריים של הצלמים בתערוכה, לא מצאתי אפילו קורטוב של הנאה. בעיקר מצאתי "חגיגת אכזריות ורוע לב" מוצגת לראווה. הרגשתי נאנסת אונס כפול ומשולש. ביזוי גוף האדם. פגיעה בכבודו וחילול צלם אנוש. זוהי פורנוגרפיה לשמה.

צלם שמתבונן ללבן של הרוע בעיניים ומנציח את רגע ההשפלה האנושית. שם במסגרת את הרגע שבו האדם מאבד צלם אנוש. המבט של הצלם שלוכד את הגוף האנושי החשוף והחבול, מנכס אותו בעדשת מצלמתו, והופך אותו לנחלת הכלל. והשיא – כאשר מציגים את צילום הזוועה בגודל ענק בתערוכה. אי אפשר להתחמק ממנה. היא מושכת כמו מגנט את עיני הקהל. כך אונסים אותנו לצפות בזוועה. הדימוי הזה הופך להיות חלק מן התודעה שלנו. חלק מן הזכרון החזותי שלנו. וכך הצילום של הרוע המוצג בתערוכה ממשיך את מלאכת חילול כבוד האדם. אדם, שכבר אין לו שם, וגופו שנשא את השם, חולל.

הכל בשביל הרייטינג

המבט שלנו כצופים בתערוכה מאשרר בשתיקה את הזוועות והאכזריות שנלכדו בעין המצלמה. תיאטרון אבסורד שאונס אותנו הצופים להיות שותפים לפשע ולסיוטים המוצגים על הקירות האפלים של המוזיאון. אם זה היה תלוי בי, הייתי אוספת את כל הצילומים האלה וכאות מחאה הייתי עושה מיצב של מדורה ומעלה אותם באש יפהפיה עם ניצוצות זוהרים, כאקט סימבולי של "וביערת הרע מקרבך". מחאה אנושית נגד האלימות בעולם, שאיבד צלם אנוש.

אך כנראה שכוחות הריייטינג של העיתונות הם המנוע העוצמתי של תעשיית התקשורת הקפיטליסטית. כוחות הרייטינג  ממשיכים להניע את גלגלי הקפיטליזם הצרכני ולתדלק את הלהבה של מולך התקשורת והסקופים.  העיתונות מחפשת דם. היא מקדשת את כל מה שמוכר ומגדיל את תפוצת העיתון: אלימות, זוועות, מוות. בעלי ההון ובעלי העיתונים דואגים לשעשועים להמונים וצוחקים כל הדרך אל הבנק. ברוני התקשורת  מגדילים את מחזורי עסקיהם בחסות הזוועות המתרחשות בעולם. וצלמי הרוע המתוגמלים על ידם, ממשיכים לקבל פרסים על הצילומים שמראים לנו איך מרטשים צלם אנוש ואיך מתעללים בטבע וביצוריו.

הצילום הפורנוגרפי נוטף הדם והוצאתו לאור, גורם לתופעה של הכהיית חושים. כמו מחנך לנורמות, שאלימות וזוועות הם חלק טבעי של החיים. כי ייצר האדם רע מנעוריו. הפומביות של הזוועות טומנת בחובה אמירה שזה בסדר. עוד זוועה על סדר היום. זה נראה לי כמו אפידמיה שמתפשטת. קשה לי מאוד לעכל וקשה מאוד להכיל. האם נהיינו לחבורת פראים קניבלית שרוקדת על  הדם?

 גם כאשר אני מגיעה לצילום, שסוף סוף נראה "נורמאלי" – נוף פסטורלי של ים כחול והר ירוק, מסתבר שזו היתה הזירה לרצח ההמוני של הילדים במחנה הקיץ בפינלד. המראה מתעתע והשלווה לכאורה מסתירה זוועות ומעשי אכזריות וטירוף.

במחשבה נוספת אני תוהה – למה לשלם על כרטיס למוזיאון? האם כדי לצרוך זוועות? למה אני צריכה לקדם את תרבות הרייטינג? האם אני צריכה להשתתף במסע יחסי הציבור לרוע, שזוכה לקבל פריים טיים וזמן יקר, וחלל מוזיאלי שמתוקצב על חשבון משלמי המיסים? בתערוכה כזאת אני רוצה לגלות גם צילומים נדירים של טבע, נופים, מקומות מאתגרים. תיעוד המציאות צריך לפתוח חלון ולחשוף גם יופי, טוב לב, חמלה. נושאים שהתערוכות כמעט כמעט מתעלמות מהם כליל.

דוגמא קטנה לעיוות ולמה שחבר השופטים של התערוכה העולמית רוצה שנחשוב על העולם, בולט בבחירת הצילום שזכה בתואר צילום השנה. בתמונה של הצלם הספרדי סמואל ארנדה, שצולמה עבור ה"ניו יורק טיימס" באוקטובר 2011, רואים אשה מוסלמית, שפניה וגופה מוסתרים ברעלה שחורה, נושאת בידיה המכוסות בכפפות לבנות את גופו הרפוי והחשוף של נער. במבט ראשון עולה אסוציאציה של הפייטה. הדימוי האיקוני הנוצרי שמופיע באינסוף  יצירות האמנות של מריה הנושאת את גופתו של ישו.

הבחירה הזאת משקפת את החשיבה והזכרון הקולקטיבי החזותי  של העולם הנוצרי מערבי. למי שמתקרב יותר וקורא את הכיתוב לתמונה, צפויה הפתעה. מדובר באישה שנושאת בזרועותיה את בנה בן ה-18, שנפגע משאיפת גז בהפגנה בתימן נגד משטרו של הנשיא עלי עבדללה. לא מדובר באם ששכלה את בנה. הצילום מטעה ויש בו  משום הטעיית הדעת והטייה רגשית לפרשנות של מראה פייטה נוצרית החושפת את כאב המדונה, ששכלה את בנה שנצלב.

אני כאן בשביל לנצח

הרגעים היפים ונקודות העוצמה נמצאים דווקא בצילומים אחרים בתערוכה. בעיקר הדיוקנאות של "עדות מקומית": צילום הדיוקן הנפלא של אדל חורי, המתאגרפת הישראלית הערביה, חושף נחישות וכוחות של מי שנאבקת על זירת הקיום האישי שלה. (הצילום של אילן ספירא מ"ידיעות אחרונות" זכה במקום השני בקטגוריית דיוקנאות). הדיוקן שלה אומר "אני כאן בשביל לנצח, לנתץ את כל הסטיגמות והתיוגים שהגורל גזר עלי". והצלקת שעל פניה מראה את המחיר שהיא מוכנה לשלם במאבק נגד מוסכמות קולקטיביות, אפליה וגזענות בין יהודים וערבים, נשים וגברים.

 עוד צילום מכמיר לב הוא של הרקדנית והכוריאוגרפית רוני אפללו, המחלימה מפציעה, שעוסק בהישרדות, בשימור היופי. יופיו של הגוף הפצוע והכואב. הצילום הנפלא של גל אלי, שמראה מאבק של הגוף בפציעה, התמודדות אנושית ורצון לחזור לריקוד.  זהו מבט על חיים שבהם הגוף הוא הכלי ליצירת אמנות. הצילום זכה אף הוא במקום השני בקטגוריית אמנות ותרבות.

עוד צילומים שאהבתי: מוכרת החמוצים הערביה שנבלעת בצבעוניות היפהפיה של צנצנות החמוצים בעיר העתיקה של עכו. הצילום של חיים טרגן מ"הארץ" הזכיר לי את הצבעוניות הנפלאה בצילומים של עמית מנדלזון, האיש של "מגפון" במארסיי. וגם הצילום של הפרופסור לפילוסופיה גבריאל מוקד מוקף ספרים בחדר עבודתו, שצילם עמית שעל, וזכה במקום הראשון בקטגוריית אמנות ותרבות.

התמונה שהייתי בוחרת בה לפתוח את התערוכה היא דווקא הצילום של להקת דגים המלווה את השחייניות באליפות ישראל בטריאטלון. הצילום של יגאל קוולרצ'יק, צלם עצמאי, זכה במקום השלישי בקטגוריית ספורט. אילו אני הייתי אוצרת התערוכה הייתי מגדילה את הצילום הזה ופורשת אותו על קיר שלם כמו חבצלות המים של קלוד מונה. מנסה להציג בגודל טבעי את התנועה של הדגים ושל בני האדם בסביבה אוקיאנית בכחול, ירקרק וטורקיז. כתמי צבע בוורוד של כובעי הים, ריצודים בלבן כמו משיכות מכחול אימפרסיוניסטיות, קרני האור והאדוות של המים. הרמוניה מושלמת בין האדם לטבע. לרקוד עם הדגים. לחוש את תנועת הגלים. לחיות את היופי. מפגש מנצח בין האדם לטבע, האדם לעצמו, והאדם והיקום.

אוצרי התערוכה בחרו משום מה לשים את הצילום הזה במסגרת מאוד צנועה  וקטנה, דווקא בסוף התערוכה, כצילום שחותם את הסיור בנתיבים המפותלים של הכאב, הייסורים, והרוע. אולי חשבו להמתיק מעט את הגלולה. כמו קינוח מרענן אחרי כל הזוועות. אולי ביקשו לסיים במסר של תקווה.

יש אהבות שמחות

בין הסדרות של "עדות מקומית" בולטים ברגישותם הצילומים של אורן זיו, שהביא תמונות מחתונת פליטים בקהילה האריתראית. צילומיו כמו לקוחים מאיזה סט הזוי של עולם שלישי. כלה שחורה בשמלה לבנה יושבת/כורעת על המדרכה עם שתי שושבינות צעירות בסטן מבריק כדם ועל ראשן פרחים תואמים.  ביום השמח ביותר בחייה של הכלה הן יושבות ומחכות באמצע שום מקום על מדרכה שבורה. שמחת עניים? שמחת זרים? האם יש לכלה הזאת אהבה שמחה? איך היא מרגישה כשהיא כורעת בשמלתה המפוארת על מרצפות אקרשטיין?

עוד אהבות שמחות בקהילות הזר והאחר – בסדרת התמונות הצבעוניות והיפהפיות מחתונתם בצפת של קרן ואברהם בן ברוך, הלוקים בתסמונת דאון. צילמה רינה קסטלנובו מהולנד עבור ה"ניו יורק טיימס". וגם חתונה בקהילה החרדית. כלה חרדית יושבת ב"עזרת נשים" ומתבוננת בחתן ובאביו הרוקדים את "המצווה דאנס", חסידות נדבורנה, בני-ברק
27 ביוני 2012. מזכיר באיכויות ציור של רמברנדט.  הצילום של אביר סולטן מ- EPA , שקיבל מקום ראשון בקטגוריית דת ואמונה.

ועוד בענייני חתונות בעולם: נערה סינית ביום כלולותיה בוחרת לקפוץ אל מותה מן החלון הקומה השביעית. שוטרים ודיירי הבניין מנסים להציל אותה ממותה. הצילום מעורר אינספור שאלות: מעניין איזה חיים יהיו לה אחרי היום הזה? האם תמשיך במאמציה לקפוץ אל המוות?.מדוע היא רוצה למות? מה קרה לה? מהו העולם שלה, שממנו היא רוצה לברוח?

צילום חזק בעיני הוא צילום שמעורר שאלות. למראה גופה המשתלשל ברפיון מחוץ לבניין, בנעליים גבוהות עקב, ושמלת כלה בסאטן לבן הנשמטת מגופה וחושפת זוג שדיים, אני מנסה להבין איזו סערה פנימית עוברת עליה. נראה שלכלה הזאת אין מה לאבד. היא כבר ויתרה על כל ניסיון לשמור על צלם אנוש והעולם כבר לא מעניין אותה.

אחד הצילומים החזקים בתערוכה העולמית הוא הפורטרט המוגדל בשחור לבן של טוקו קונו – האשה היפנית ששרדה את הצונאמי, שצילם רובר דניס הצרפתי. פניה חרושות הקמטים מוארות על רקע שחור וחושפות את קמטי הכאב, העצב והאובדן. הצילום דוקר. השקט של הכאב חודר. האיפוק של קבלת האסון נוגע ללב. מראה פניה של אשה ששרדה את הצונאמי, אומר הכל. הצילום זכה במקום השלישי בקטגוריית דיוקנאות ליחידים.

בתערוכה גם סידרת צילומים של הרס, חורבן ומה שעולל הטבע לבני האדם. נערה יפנית צעירה ואבודה יושבת בתוך כל ההרס הזה. נערה קוקטית, יפהפיה, בשמלת מיני שחורה, יחפה, המגפיים שלה לצידה, יושבת ובוכה. נערה שאיבדה אל כל עולמה, על רקע סוף העולם. זהו צילום של "איי-פי", שהתפרסם בכל העולם, עבור העיתון היפני "אסאהי שינבון".

המראות נראים כמו חזיונות סוף העולם. מראות שתועדו מיד אחרי הצונאמי.  אפילו מיכאלאנג'לו בתיאורי יום הדין האחרון שלו לא יכול היה להעלות בדמיון את קריסת העולם באיזור טוהוקו ביפן.  התמודדות האדם עם כוחות הטבע המשתוללים. עוצמות שגדולים ממנו. הצילומים ממחישים את גודל האסון, מבלי לגלוש לפורנוגרפיה חזותית. האנשים שאיבדו את כל עולמם מציירים על הקיר כתובת שמביעה תקווה.

החושניות של היופי

מה שמשמח בשתי התערוכות, שהן חושפות כמה נרטיבים פמיניסטים ומתייחסות לדמותן של הנשים בארץ ובעולם. לזכותה של התערוכה ייאמר כי היא מעוררת שאלות לגבי מצבן של הנשים ומפנה זרקור שמאיר את חייהן במקומות שונים בעולם.

צילום מפעים של נערה דייגת מקונגו עם מבט פראי, שאוחזת בשיניה דג חי כפיתיון, רגע לפני שהיא צוללת לתוך אשדות נהר הקונגו השוצף. כשהטרף בפיה, היא מבטיחה בשיטה עתיקת יומין, שהדגים לא יחמקו לה מן הרשת.  דרך הצילום המהפנט הזה  אנו מתוודעים לעולם הפראי בחיים שבטבע. לומדים על מאבק ההישרדות של האדם למחייתו. הצילום המפתיע הוא של ג'וני הגלונד מנורווגיה, שזכה בפרס שני בקטגוריית יום-יום.

שבוע האופנה בדקר, סנגל, מניב עוד צילום מרתק מאפריקה. דוגמנית כהת עור בשמלה אדומה ובנעלי עקב אדומות יושבת בדוכן של חייט במרכז העיר. לבושה בשמלה של יולנד נגום מנציני, מעצבת סנגלית שהיתה בעבר דוגמנית. התמונה האקזוטית מדגישה את החושניות של היופי השחור העטוף בשמלה אדומה. נוכחות מרשימה של יופי אחר ואלגנטיות זוהרת בסביבה פרימיטיבית, רחוקה מאורות הבמה הנוצצים של מסלולי האופנה ועולם הדוגמניות במערבה במערב. הצילום המהפנט הזה של וינסנט בואזו הצרפתי עבור "לה פיגארו" זכה בפרס שני בקטגוריית אמנות ובידור.

התמונות האנושיות ביותר ששבו את ליבי שייכות לסידרת הצילומים של אלחנדרו קירצ'וק מארגנטינה, שקיבל פרס ראשון בקטגוריית סיפורים מחיי יום יום. הסידרה מציגה רגעים בחייהם של של מרקוס ומוניקה, שהיו נשואים 65 שנה.  צילומים מן הימים שמרקוס טיפל במסירות במוניקה, שאובחנה באלצהיימר עד לפטירתה בשנת 2011. סדרת צילומים מעוררת מחשבות על משמעות החיים ועל טוב לב.

אז מה היה לנו

מצאתי מעט מדי צילומים בקטגוריה שאני המצאתי של צילומים יפים כמו ציור. ציורים ליריים יפים כמו שיר. שכאילו יד אלוהים ציירה אותם. אחד מהם הוא צילום הפארק בגילה, שצילמה יהודית אמיר. צילום כמו ציור מיסתורי של עצים, צללים מתפוגגים בתוך ערפילים. נוף מטושטש כמו ציור זן יפני, שמצליח להעביר את חוויית הטבע, היער, והערפל.

עוד סדרה יפהפיה שנראית כמו ציור קליגרפיה יפנית, היא צילומי השחור לבן של השחיינים באליפות העולם לספורט מים בשנגחאי שסין, שצולמו על ידי אדם פריטי האוסטרלי עבור "גטי אימג'ס". הקומופוזיות של תנועת המתאמנים שנראים כמו צלליות, יוצרות מראה של אותיות סיניות, שצוירו במשיחת מכחול סיני.

יצאתי מן התערוכה וחשבתי. אז מה היה לנו כאן? "עדות מקומית" מביאה את סיפורו של "האחר". של חסרי הבית, של כהי העור. פינות חשוכות בחברה הישראלית. אני הייתי בוחרת להאדיר ולהדגיש דווקא את הצילומים שיש בהם אמירה של התמודדות. של מאבק. של תקווה. של אנחנו ננצח. עם חמלה ועם הרבה אהבה. בתערוכה המקבילה העולמית הייתי מצמצמת ומקטינה מאוד את צילומי הזוועה ומגדילה ומוסיפה כמה צילומים נפלאים של הרמוניה, של חמלה ואצילות וטוב לב, בדיוק ההיפך מלאבד צלם אנוש.