בסוף השבוע, במדור הון ושלטון, התפרסמה במוסף הארץ כתבה גדולה ומפורטת כיצד המכונה הזאת הנקראת טייקון פועלת. כיצד סיפור ההצלחה המדומה הזאת עובד. כיצד מיצרים מנגנון הרס להעברת כספים מן הציבור הרחב, דרך קרנות הפנסיה והתגמולים השונות, אל קבוצה קטנה של אנשים. כיצד הדבר הזה הנקרא ריכוזיות משמיד ערך ופוגע ביכולתו של המשק לצמוח ולהתפתח ובסופו של יום בחברה כולה.

תחת הכותרת "הכוורת של נוחי" (דנקנר) מצטיירת תמונה עגומה ביותר, בה אנשי רשות ניירות הערך ואף העומדים בראשה, אשר אמורים להיות כלבי השמירה של כספי הפנסיה שלנו ולמנוע מן הטייקונים לעשוק את הציבור, בסיימם את תפקידם ברשות משתלבים במהרה כבעלי תפקידים בכירים בפירמידה הגדולה של נוחי, או משתתפים בחגיגה מבחוץ במסגרת שיתופי פעולה עמו ומה שהם מגדירי כמתן שירותי ייעוץ למיניהם.

שרון שפורר, מחבר הכתבה, כותב כי בחוות דעת שהגיש באחרונה פרופסור ירון זליכה, לשעבר החשב הכללי באוצר, הוא טוען שחלוקת הדיבידנדים הענקית שאפיינה כל כך את נוחי דנקנר היא שהפילה את אי.די.בי ופגעה בציבור מחזיקי האג"ח. המינוף האדיר לו נזקק דנקנר כדי לרכוש לפני כעשר שנים את אי.די.בי הוביל את הקבוצה לידי קריסה, ולכך שבסוף נובמבר שנה שעברה ראש הרשות לניירות ערך, פרופסור שמואל האוזר, הורה לעצור את נוחי דנקנר ולחוקרו באשמת הרצת מניות אי.די. בי. כדי להחזיר את החובות, דנקנר ושותפיו החלו די מהר לחלק דיבידנדים מרווחים שנצברו בקבוצה בקצב מסחרר שלא נראה מעולם בישראל. החלוקה התבססה על אירועים חשבונאיים והסתמכות על רווחים רעיוניים, שעל פי זליכה פגעו באופן מהותי ביכולת הפירעון של החברה ולפיכך היו למיטב הבנתו חלוקות אסורות, שאינן עומדות בהוראת חוק החברות.

עיקרה של הכתבה עוסק באופן בו משתלבים בכירי הרשות לניירות ערך בקבוצה של נוחי דנקנר. זה כשלעצמו מעלה שאלות קשות ביותר באשר לדלת המסתובבת המהירה בה הרגולטורים בארץ, בסיימם את תפקידם, עוברים לצד השני, ובעזות מצח, בציניות ותמורת 'שלמונים' כבדים, פועלים על פי אמות מידה העומדות בסתירה גמורה לתפקיד שמילאו כרגולטורים. גם אם אין במעשיהם עבירה על החוק היבש, יש בכך טעם לפגם. וכיצד הפכו הרגולטורים לנדבך מרכזי בייצור כלכלה של נייר (כלכלת אוויר) בארץ הזו על חשבון התפתחותו הריאלית של המשק? כיצד בצע כסף מעביר אנשים על דעתם? וכיצד מעטים פוגעים ברבים כל כך?

ומה זה אומר עלינו, ומה אנו מבינים מכך על הדמוקרטיה שלנו והפוליטיקה?

כבר לפני כ-25 שנים מתאר מנקור אולסון בספרו "עלייתן ונפילתן של אומות" מציאות, בה ככל שעובר זמן רב יותר מאירוע מכונן שעבר על אומה כלשהי, אירוע בו נהרסו מערכותיה הקודמות והוקמו תחתן חדשות – מתגבשות בארצות אלו רשתות של מונופולים וקבוצות לאינטרסים מיוחדים ולחלוקה, שמייצרות בהן תהליכים של שקיעה והדרדרות. נדמה לנו שזה המצב כיום במדינת ישראל.

סיפורם של הטייקונים הוא רק אחד ברשת הקשרים והקבוצות לאינטרסים מיוחדים ולחלוקה המייצרת בישראל את השכבה השלטת ואת רשימת "אנשי שלומנו" והמחוברים למיניהם. הירבה לעסוק בכך בעת האחרונה, בהרחבה ובפירוט רב, עיתון דה מרקר, שעורכו, גיא רולניק, ממשיך לעשות כן.

כאן הסיפור האמיתי שלנו. ובכל האמור למה שאנחנו יכולים לעשות ומה שנתון בידינו, נדמה לנו שזה הדבר. ההתעלמות המאפיינת אותנו משאלות היסוד והאמת של חיינו הציבוריים, ובראשם חולשתה הקולוסאלית של המערכת הפוליטית בישראל וטיב פעולתו הירוד של הממשל, היא בחזקת חטא מטאפיזי, במובן זה שכל מה שנעשה לא יעלה ולא יצלח בידנו אם נתעלם מכך.

לנוכח הפטפוט הבלתי נלאה, בימי טרם בחירות אלה, על שלום וביטחון וחברה וכלכלה, מבלי שניתן את דעתנו לאופן בו מתנהלים חיינו הציבוריים, כל שנותר לנו הוא להצביע על השיבוש הדורי הגדול הפוקד אותנו – על התמוטטות האתוס הגדול של "בחורינו הטובים" ו"מלח הארץ", ועל כך שהפכנו מחברה פותרת הבעיות, כפי שעיצבו כאן האבות המייסדים של המדינה, לחברה המייצרת בעיות.

_____________________________________________________________________________

נמרוד נוי עוסק בפיתוח עסקי ובייעוץ ארגוני ואסטרטגי, הוא בוגר הטכניון בחיפה בהנדסת תעשייה וניהול ובוגר לימודי עיתונאות באוניברסיטת תל אביב. נמרוד עבד בתעשייה המתקדמת בארץ, היה פעיל במועצה הציונית בישראל והשתתף במשך מספר שנים בפורום האסטרטגי שלה בראשותו של פרופסור יחזקאל דרור. הספר שכתב, "לקראת פרדיגמה חדשה", (הקליקו לקריאת הספר בפורמט דיגיטלי) מציג תפישה חדשה לחיים פוליטיים במדינה. הספר הוא ניסיון לפענח את צופן חולשתה של המערכת הפוליטית בישראל, המניח תשתית למחשבה סדורה ומושכלת באשר לחיינו הפוליטיים ומתווה עקרונות, עיקרים וקווים מנחים מעצבי מדיניות לפרדיגמה חדשה של חיים פוליטיים במדינת ישראל.