Skip to content

דמעות של אהבה

הסרט "אהבה" הוא יצירה נדירה המעניקה התבוננות שקטה וקורעת לב על קשיש המטפל באשתו על ערש דווי. הבמאי מיכאל הנקה והשחקנים ז'אן-לואי טרינטיניאן ועמנואל ריבה מעניקים לצופה חוויה אמנותית מעצימה על כוחה של אהבה אמיתית
זמן קריאה: 3 דקות

[rating=5]

במאי טוב יכול להעביר סיפור מבלי להשתמש באפקטים מיוחדים או תעלולים קולנועיים. אמן אמיתי יודע לזוז הצידה ולתת לסיפור לספר את עצמו. מיכאל הנקה ("סרט לבן", "מחבואים") מוכיח שהוא אמן מהשורה הראשונה עם הסרט "אהבה", המעניק התבוננות שקטה אך קורעת לב על קשיש המטפל באשתו על ערש דווי, תוך סגנון אמנותי צלול ונקי, המדגיש את המורכבות שבשתיקה.

"אהבה" מועמד לאוסקר וזכה השבוע בגלובוס הזהב עבור הסרט הזר הטוב ביותר וגם בפסטיבל קאן 2012 קיבל את פרס הסרט הטוב ביותר.

חיבור עז וקשר עמוק. טרינטיניאן וריבה. באדיבות קולנוע לב

ב"אהבה" קיימת תחושה של ריחוק, באופן בו הנקה מתאר את הזוג הצרפתי שבמרכזו של הסרט, אן (עמנואל ריבה, "הירושימה אהובתי") וז'ורז' (ז'אן-לואי טרינטיניאן, "הקונפורמיסט"). המצלמה נשארת סטטית ברובה, בעוד הצופה מתבונן בחייהם הדועכים של בני הזוג המתגוררים בדירה נינוחה בלב פאריז.

ללא פסקול מלווה, מלבד צליל גרירת הרגליים הדואבות לאורך רצפת העץ ושימוש אינטליגנטי במוזיקה קלאסית המגיעה מהסטריאו הביתי, הנקה בוחן את הידרדרות בריאותה של אן ואת בעלה המטפל בה.

המרחק שהנקה שומר אינו מרחיק את הצופים. נהפוך הוא. העובדה רק ממחישה את החיבור העז בין בני הזוג, הנשואים שנים רבות, בקשר עמוק ויקר מפז, שאפילו בתם הבוגרת (איזבל הופר, "המורה לפסנתר") לא מצליחה לפרום.

אין צורך בהרבה מילים, כיוון שז'ורז' מבין את התסכול והבושה שאשתו שרויה בהם בעקבות ההחמרה במצבה. בניגוד לקולנוע האמריקני, הגיבור אינו נושא נאום המציג את רגשותיו ואת חוסר האונים שבו הוא שרוי, או את הרצון להגן על אשתו מפני מבטי הרחמים והתיאטרלים של בתם.

הקהל, כזר החודר לביתם, לעולם לא יצליח להבין את עומק הקשר בין השניים, והנקה גם אינו מתרצה להסביר, אלא ממשיך להעביר את החילופים העדינים של רוך וכאב בין בני הזוג, הממשיכים להתחפר בלב הצופים.

בין רוך לכאב. ריבה וטרינטיניאן. באדיבות קולנוע לב

בעוד קשישים אינם מקבלים ביטוי בקולנוע ובטלוויזיה, אלא נדחקים לשולי הטלוויזיה ולקומדיות מצבים, הנקה מעניק לז'ורז' ולאן את הכבוד המוחלט לו הם ראויים, לא מתחנף לרגש ובהחלט לא מצפה בסוכר את החוויה של ליווי השותף לחיים בשביל של סבל, לקראת המוות.

חייבים להתייחס, ולהשוות לטובה גם את הסרט הישראלי "חיותה וברל" של עמיר מנור, שהוקרן לפני כחצי שנה בבתי הקולנוע, בו רבקה גור ויוסף כרמון גילמו גם הם זוג קשישים המוקף בסבל פיזי ורוחני עד יומו האחרון.

הסגנון הקולנועי של "אהבה" הוא עירום ועריה: הסרט מסתמך לחלוטין על ההופעות הכנות והעדינות המובלות על-ידי שני השחקנים, כוכבי הענק הצרפתים. מצבם עגום, אבל הניצוץ של אהבה ביניהם ניכר לאורך כל הסרט, והוא שמעביר את המחוות או הביטויים הטבעיים בין השניים.

אפילו מתוך הגוף המשותק חלקית והפגיעה הרצינית בדיבור, ריבה – בת 85, השחקנית הוותיקה ביותר שהייתה מועמדת אי פעם לשחקנית הטובה ביותר לפרס האוסקר, לא מרפה מהאנושיות של אן, ויוצרת דמות שרק רוצה להתפרץ ולכעוס על מצבה, בעוד ז'ורז' משנה את אופיו מנואש לחדור מטרה.

בסצנה בה צריך להוציא את אן מכיסא הגלגלים, ז'ורז' הקשיש מרים אותה לאט למצב עמידה, השניים מתהדקים אחד כלפי השניה, מתנדנדים בכל צעד מאומץ, כאילו הם עוסקים בריקוד לקראת המוות. האינטימיות בין השניים מוחשית וצלולה, כמו גם מודעותם למצב, כי לסיפור שלהם יש סוף אחד ובלתי נמנע. הנקה אינו נרתע מהעובדה הקרה, אבל גם מראה לנו איך חוסר אנוכיות וגבורה של אהבה יכולים להעניק לנו את היכולת והרצון להתמודד עם הנורא מכל.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן