בשבוע הבא, ב-20 לינואר, יעמוד הנשיא ברק אובמה ברחבת בית הנבחרים האמריקני ויושבע לכהונה שנייה על ידי נשיא בית המשפט העליון כנשיא ה- 44 של ארה"ב. זהו טקס מרשים ביותר,  בהשתתפות כל המי ומי בציבור האמריקני.  קודמת  לו תפילה בכנסיית סנט ג'ון, במרכזו נאום ההכתרה של הנשיא ולאחריו הצדעה מרשימה של נציגים ויחידות מכל מדינות הברית. סדרת נשפים מפוארים מהווה את הקינוח, והתרועה לנשיא הנבחר מחדש של המעצמה הגדולה תישמע בכל רחבי העולם. למחרת יתחיל יום חדש.

ארה"ב היא הדמוקרטיה שהמציאה את הקרנבל של טרום בחירות, שהוא מעין צרוף של מופעים פוליטיים וקרקס, זירה לוויכוחים ולעתים זירת אגרוף. אבל בניגוד למדינות אחרות שמחקות מסורת זאת, ובעיקר ישראל, באמריקה יום לאחר מכן הוא יום עבודה. כך גם התבטא הנשיא אובמה בסוף נאום ההשבעה  לכהונה הראשונה שלו. יום  העבודה באמריקה, בניגוד לימי עבודה בארצות אחרות, לרבות ישראל, אינו יום ראשון של חסד. הוא חל בראש וראשונה על הנשיא, ובמיוחד על נשיא בכהונה השנייה.

הנשיא אובמה יחזור לבית הלבן שבו שכן ארבע שנים וימצא את מה שהשאיר – משא כבד מאוד, שכולל בעיות שלמרות שהיו קיימות עוד לפניו ולא הוא יצר אותן, הוא, הנשיא, עדיין לא פתר אותן. ארה"ב  מאוד לא נדיבה לגבי נשיא שאינו עונה לצפיות של הבוחרים, וובמיוחד לאלה שלא בחרו בו. יש בזה אי צדק, לעתים משווע.

אף נשיא אמריקני, לצד ההוד, ההדר והתהודה האדירה שיש לתואר ולתפקיד זה, לא זכה לאשראי  מעֵבר לכמה שבועות. נשיא מכהן בקדנציה השנייה אינו זוכה גם למנה זעומה זאת של חסד. אך מלבד המבט אל הנשיא בעין מזוינת מצד הציבור והתקשורת, במקרה של אובמה נוסף אל הסקרנות גם הממד של סטיגמה, אך ורק בגלל היותו מעורב. יריביו  ניסו להדביק לו את ילדותו בבית אסלמי. כשם שיש אצלנו קיצוניים  שמבעירים את מדורות ל"ג בעומר במשך כל השנה על רקע  לאומני, גזעי ודתי, כאלה קיימים גם באמריקה. לא כפנומן. זה מה שקרה למפלגה הרפובליקנית, שאמנם יסודה קפיטליסטי, אך יש בה אלמנטים ליברליים. והנה, מיעוט פנאטי השתלט על סדר יומה של  המפלגה הזאת, אם בדמות "תנועת מסיבת התה", ואם בצורה פחות פנאטית, באיצטלה דתית, כמו המורמונים, המאמינים כי בבוא המשיח גם אנשי ש"ס ויהדות התורה ייהפכו למאמינים  בישו, בשר מבשרם.

מכיוון שלדעת כולם אובמה הוא נואם בחסד, גם בתחום זה הוא נמדד בכל כלי ידני ואלקטרוני לגבי עוצמת הדציבלים, הנפילות וההיסוס בנאומיו או בעימותים. התקשורת העצימה תופעה זאת. אבל מכיוון שכישרון הנאום נחשב לצד החזק שלו, התרכזו יריביו לא רק במחדליו אלא גם במעשיו. למשל, חיסול רב הטרוריסטים אוסמה בן לאדן. שכן, מיד לאחר הכותרות הראשונות, הזדנבו דיווחים שמי שעשה את המלאכה הוא גנרל זה, או פקיד זה, תוך התעלמות מהעובדה שמי שנותן את ההוראה, וגם את הדין על כישלון, אינם גנרלים או פקידים, אלא הנשיא. הוא נאבק לא רק בזירה הציבורית אלא גם בדימוי שלו. זאת משימה קשה מאוד.

מניעת התמוטטות מבצר הקפיטליזם

בהיכנסו לבית הלבן מצא אובמה  את הירושה הבאה של הנשיא ג'ורג' בוש הבן: סדרת מעשי שחיתות בממדים אדירים וחסרי תקדים הביאה את הבנקים הגדולים ואת מוסדות האשראי לסף התמוטטות, את בעלי המשכנתאות לאיבוד רכושם וכספם, את המצודה הכלכלית של ארה"ב, וול סטריט, בתהליך פירוק, את הכלכלה האמריקנית כולה, ובעקבותיה הכלכלה העולמית, על סף פשיטת רגל. בתחום הביטחון נמשכה הקזת דם של חיילי ארה"ב בעיראק, הפיגועים של אל קאעידה הלכו וגברו, הטאליבן חזר להשתלט על חלקים נרחבים באפגניסטן  ואיראן החל  ביצור מואץ של  נשק גרעיני. לקינוח היה הנושא התמידי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

באמריקה, בניגוד מוחלט לישראל, הציבור שנמצא במצוקה מחליף את השלטון ומצפה שהממסד החדש יתקן את כל העוולות, יישר את כל העיוותים ויעשה צדק חברתי. בחוץ הוא מצפה שיפגע ברשתות הטרור, ישים קץ להקזת דם של חיילי ארצות הברית ויביא שלום. לכל זה הוא ציפה מאובמה, הנשיא האמריקני הראשון שאינו לבן. וככל שגדולה התקווה, כן גדלה האכזבה כאשר זאת לא מתגשמת.

אובמה נרתם לאתגר, והדבר הראשון שעשה היה הצלת מערכת הבנקאות מפשיטת רגל. הבנקים בכל העולם בימינו הם ה"פורט נוקס" הכלכלי, המנוף והמנוע לכל דבר גדול וקטן. דומני שרבים בארץ ובעולם לא תופסים עד כמה היוזמה הפרטית היא חלק בלתי נפרד מאורח החיים האמריקני. בסוגיה של ביטוח בריאות ציבורי, מדיניות הדגל של אובמה, ההסתייגות לא הייתה רק של הרפובליקנים, אלא במידה רבה של הציבור הרחב, שהוא-הוא אשר צריך לשלם הון עתק בעד הביטוח, אחרת יישאר ללא ביטוח. הנשיא אובמה העביר את חוק הבריאות, שהכניס למעגל "בריאות חובה" מיליונים שלא יכלו לעמוד בהוצאות ביטוח רפואי פרטי.

בתחום בתעסוקה, זה החודש הרביעי ברציפות שרמת התעסוקה עולה באמריקה. עדיין לא בשיעור  הרצוי, אבל בכיוון הנכון. בהקשר זה אובמה הוא שהציל את כל תעשיית הרכב, שמעסיקה במישרין ובעקיפין מיליונים, מהתמוטטות ודאית – ועובדי תעשייה זאת זכרו עובדה זו ביום הבחירות.

כל המשק האמריקני מראה סימני התאוששות ומשאיר בעניין זה את אירופה מאחור. למאזן הפנימי צריך להוסיף את הטיפול הנמרץ של הנשיא בהוריקן סנדי. בנוסף, באחרונה דיווח הניו יורק טיימס כי הנשיא אומבה מתכוון להאיץ תהליך חקיקה שתאפשר ל-11 מיליון מהגרים בלתי חוקיים לקבל אזרחות אמריקנית. זהו ללא ספק צעד פוליטי דמוקרטי, אבל צעד חברתי באותה מידה.

המדיניות הבינלאומית של אובמה

אשר לתחום הבינלאומי ותחום הביטחון. אובמה היה נאמן להבטחתו להוציא את החיילים האמריקנים מעיראק. זאת אמנם לא עיראק שלה ייחלה ארצות הברית, והקזת הדם עדיין נמשכת, אבל לנוכח התוהו ובוהו שהשאיר אחריו ממשל בוש בעקבות המלחמה שם – וזאת על בסיס מידע שקרי של הממסד בכל הקשור לנשק גרעיני עיראקי – הישגי ממשל אובמה הם מרשימים. זה אמור במידה מסוימת גם באפגניסטן, שגם שם הטאליבאן מפגין את יכולתו, אבל הבסיס האזרחי שלו נחלש ופעילות טרור  שמפילה גם חללים אזרחיים מערערת את בסיסו. גם באפגניסטן, עם כל הבעייתיות של השלטון בתחום הפנימי, הכלכלי, השבטי והחברתי,  ישנה איזו קרן אור ואחרונה אחרונה לא חביבה בזירה הזאת – איראן. המדיניות של אובמה בשימוש המקל הכלכלי במטרה לחנוק אט אט את המשק האיראני ובכך גם לחזק את האופוזיציה הפנימית הקיימת הייתה מדיניות נבונה – טקטית ואסטרטגית. הפצצת כורים גרעיניים של איראן לא הייתה שמה קץ למאמצים של טהראן לחדש את יצור הנשק הגרעיני, מה גם  שהאופוזיציה הייתה נעלמת כמעט לחלוטין. ואכן, לפני שבועיים הודיעה טהראן שהיא נכונה לחדש את השיחות עם המעצמות בנושא הגרעין. זה לא אומר שבכך נראה הפתרון באופק, אלא כי משטר האייתולות, שהוא מאוד שקול, נוסף על היותו מצוי בחישוק כלכלי שהולך ומאבד שותף אסטרטגי בדמותו של אסאד – יש לו מחשבות חדשות. זהו הישג לאובמה, שהצליח לרתום את כל העולם, כולל העולם הערבי, למדיניות שלו. החריגים הם מוסקבה ובייג'ינג, שלהערכתי ישלמו גם ישלמו את המחיר, וזה יהיה ערך מוסף לאובמה.

סימנים למדיניות העתידה של הנשיא ניתן למצוא במינויים שלו לתפקידים המרכזיים בממשלו, בהם שר החוץ, ראש ה-CIA ושר ההגנה. בעוד השניים הראשונים אינם מעוררים מחלוקת בסנאט שצריך לאשר את המנויים, המינוי של צ'אק הייגל, סנטור רפובליקני בעבר וגיבור מלחמת וייטנאם, מעורר מחלוקת, בעיקר של כמה רפובליקנים, בניצול העמדה היהודית, וכן  של כמה לוביסטים יהודיים קיצוניים. אלה טוענים שהוא אנטי ישראלי. אין כל  ספק שכאן מצויות סיבות  הרבה יותר כבדות משקל מצד הרפובליקנים מאשר ישראל. הם נוגעים במישרין בקונגלומרט האדיר של תעשיית הנשק, כיוון שהייגל מצדד בצמצום משמעותי של תקציב הביטחון האמריקני. הייגל מכחיש בתוקף שהוא אנטי ישראלי, ונמצאו אלופי צה"ל ומומחים לארה"ב, וכן סגן שר החוץ שלנו, דני איילון, שהעידו עליו כי פעל רבות למען ישראל כסנטור.

המינוי של הנשיא נובע משיקול לאומי ובינלאומי מובהק. אבל אם כערך מוסף זה גם מעצבן את נתניהו, אין שום סיבה שהנשיא ייצא מגדרו ויתייחס למינוי כטוב לישראל, נכון יותר – טוב לביבי. אובמה רואה עצמו כידיד ישראל, ובכך אין ספק, והוא מפגין זאת. אשר לפרטנר הישראלי, דומני שלא אפריז אם אומר שלא היה עד כה ראש מממשלה יהיר, בוטה ומתגרה כלפי נשיא ארה"ב כמו ביבי נתניהו. זאת ועוד, בעקבות לקח ההתערבות הגסה של ראש ממשלת ישראל בבחירות לנשיאות ארה"ב, כל פוליטיקאי שמתבטא בפומבי נגד מינוי הייגל הוא טיפש. מינויים בוושינגטון חייבים להיות טובים לאמריקה.

אובמה "טוב ליהודים" וגם לישראל

למעשה, כל נשיא אמריקני מאז מלחמת העולם השנייה "טוב ליהודים", עוד לפני שקמה המדינה. היהודים הם אמנם מיעוט קטן באמריקה, אבל ברובם, כ-75% מהם, מצביעים דרך קבע למפלגה הדמוקרטית. היהודים גם ממלאים תפקידי מפתח בכלכלה, במדע ובתקשורת. אבל עיקר השפעתם בא מהשדולה היהודית, ובראשה אייפ"ק. בסרט "מלחמתו של צ'רלי ווילסון" נשאל ציר בית הנבחרים הפעלתן כמה יהודים ישנם במחוז הבחירה שלו בטקסס. על כך הוא משיב: "תשעה, אבל הם הרבה יותר במתן תרומות". הנשיא אובמה לא יכול היה להתעלם מעובדה זאת, גם לא כאשר מולו עמד ראש ממשלת ישראל שהאכיל אותו מרורים, הסית נגדו והשתתף בפועל במערכת הבחירות בתמיכה ביריבו הרפובליקני. יחד עם זאת, בתבונתו כמדינאי וכפוליטיקאי, לא היה עוד נשיא, כולל ג'ורג' בוש הבן, שתמך בצורה כה נמרצת בצרכי הביטחון של ישראל. בכך מודים גם מנהיגים שלנו שאינם שוחרי אובמה בלשון המעטה, כמו שר החוץ שפרש, אביגדור ליברמן, שחזר על כך מספר פעמים. זה בא לידי ביטוי בתמיכה המתמדת הגדולה באספקת נשק ותחמושת מן המאגרים החדשים העכשוויים. זה הורגש במבצע עמוד ענן בעזה, כאשר אמריקה מימנה את בניית הסוללות של כיפת ברזל ומערכות נוספות נגד טילים. היא מילאה את מחסני הנשק והתחמושת שהתרוקנו בתהליך המלחמה והוסיפה תקציבים לפרויקטים בטחוניים שונים של ישראל.

האמירה של אובמה תמיד הייתה: יש לכם גב בטחוני. אנחנו, האמריקנים! ואכן, מי שעיניים בראשו ושכל בקודקודו יודע שהאי המדיני ביטחוני ששמו מדינת ישראל לא יכול להתקיים ללא תמיכה מדינית, מוסרית, כלכלית וביטחונית, של אמריקה. את האקסיומה הזו שום מנהיג ישראלי לא העז לומר לציבור הבוחרים הזחוח: ישראל חזקה לא רק תודות לאזרחיה, לצבא שלה, למדע ולטכנולוגיה שלה, אלא, לא פחות מזה תודות לעובדה שאמריקה תומכת בה בכל הפרויקטים שיש בהם להקנות ביטחון למדינה שלנו. זה אמנם לא עולה בקנה אחד עם הכרזתו של משיח השקר החדש במחוזותינו, נפתלי בנט, שלפי הדיווח הצהיר כי ישראל צריכה לוותר על הסיוע הצבאי האמריקני. אשר  לדברים שפירסם השבוע העיתונאי בעל המוניטין ג'פרי גולדברג בחדשות בלומברג בקשר ליחסו של הנשיא אובמה לראש ממשלת ישראל – הם רק מאירים מחדש את מה שהיה ידוע. נשיא ארה"ב איבד כל אמון בנתניהו. נתניהו שם יהבו על נפתלי בנט יותר מאשר על  ארצות הברית, שאיתה הוא הורס בהתמדה יחסים שנבנו מאז קום המדינה. בנט ומרעיו שייכים יותר למציאות הפנים-ישראלית. במציאות הזאת, שאחראי לה ביבי נתניהו, כל המערכת שלנו יכולה להתערער, עקב התפתחויות אתנו-פוליטיות שונות. בכך רק אנו יכולים לעזור לעצמנו, ולא שום גורם אחר בעולם.

אם כיום אנו שומעים מצד אחד את מי שהיה ראש השב"כ יובל דיסקין שמדבר בארץ והקולות החדשים מטהראן – אפשר ונגיע למסקנה כי בימינו ברק אובמה מתאים יותר להיות נשיא מאשר, למשל, נשיא קשוח כמו תיאודור רוזוולט. נשיא נמרץ זה, שזכה בפרס נובל לשלום על תפקידו בהשגת שלום במלחמה בין רוסיה ליפן בשנת 1906, היה ליברל גדול בכל הנוגע למדיניות הפנים וגם שוחר סביבה ידוע. אבל במדיניות החוץ הוא היה נשיא "אימפריאלי". האמירה שלו, "דבר בנועם אך שא איתך מקל ארוך", עוררה מחלוקת גם בשעתה.

עידן זה הסתיים. הנשיא אובמה מדבר בנחת ונושא איתו מקל קצר, מסוג אחר לגמרי מזה של  טדי רוזוולט, אך יעיל לא פחות, נוסף על מעמדו כנשיא בכהונה השנייה. כיצד ינהג כלפינו כאשר הוא משוחרר בין היתר מלחצי יתר של השדולה היהודית, תלוי במידה רבה לא רק בו ,כמי שיושב בבית הלבן בוושינגטון, אלא במי שיישב בבית ברחוב בלפור בירושלים וכיצד ינתב את מדיניות ישראל, לא  לטובת אמריקה או הפלסטינים אלא לטובתה-שלה. בדיוק כמו אמריקה, הפועלת לטובתה שלה, רק בהבדל אחד גדול מאוד – אנחנו מדינה יהודית קטנה בלב עולם ערבי, ואמריקה היא המעצמה הגדולה בעולם, והיא בעלת הברית האיתנה ביותר של ישראל. בראשה עומד עתה ידיד עם מקל קצר. 

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא יחסי ארה"ב-ישראל"]