ביום שלישי הבחירות, בעד מי כדאי להצביע?

עקבתי מקרוב אחרי 18 מערכות הבחירות לכנסת, מלבד הראשונה, שנערכה כשהייתי עדיין חייל. באחדות מהן הייתי בעצמי מועמד. תמיד כתבתי על ההעדפות שלי, אך מעולם לא הנחיתי את הקוראים בעד מי להצביע. אבל כן יש בפי ציווי מוחלט: להצביע. הפעם יותר מאשר אי-פעם בעבר, זה צורך חיוני

ביום שלישי הבחירות, בעד מי כדאי להצביע?

עקבתי מקרוב אחרי 18 מערכות הבחירות לכנסת, מלבד הראשונה, שנערכה כשהייתי עדיין חייל. באחדות מהן הייתי בעצמי מועמד. תמיד כתבתי על ההעדפות שלי, אך מעולם לא הנחיתי את הקוראים בעד מי להצביע. אבל כן יש בפי ציווי מוחלט: להצביע. הפעם יותר מאשר אי-פעם בעבר, זה צורך חיוני

הבחירות תתקיימנה בעוד שלושה ימים, והן משעממות, משעממות, משעממות. כל-כך משעממות, שמשעמם אפילו לחשוב על השעמום שבהן. 

מחוסר כל ויכוח רציני על הנושאים המרכזיים, מדווחים פרשני התקשורת על שידורי התעמולה. אחדים מהם טובים, אחדים חסרי עניין, אחדים דוחים. כאילו זו הייתה התחרות בין דוברים, ממציאי ספינים, פרסומאים ו"אסטרטגים", והציבור אינו אלא צופה מן הצד. 

כשאני פוגש באנשים, הם אומרים לי בדאגה: "אני לא יודע בעד מי להצביע! אין אף מפלגה אחת שאני באמת תומך בה!" ואז באה השאלה שאני חושש מפניה: "בעד מי אתה מייעץ לי להצביע?" 

עקבתי מקרוב אחרי 18 מערכות הבחירות לכנסת, מלבד הראשונה, שנערכה כשהייתי עדיין חייל. באחדות מהן הייתי בעצמי מועמד. תמיד כתבתי על ההעדפות שלי, אך מעולם לא הנחיתי את הקוראים בעד מי להצביע. 

אנהג כך גם הפעם. 

האזרחים הערבים הנמנעים מהצבעה יורים לעצמם ברגל 

קודם כל, יש ציווי מוחלט: להצביע. הפעם יותר מאשר אי-פעם בעבר. זה לא עניין של "יום חג לדמוקרטיה" או "חובה אזרחית" ובלה-בלה-בלה. הפעם להצביע זהו צורך חיוני. 

אי-הצבעה היא הצבעה בעד בנימין נתניהו ובעלי בריתו, פשוטו כמשמעו. כפי שזה נראה עכשיו, יותר ממחצית חברי הכנסת הבאה יהיו אנשי הימין הקיצוני וחמור מזה. לפחות תריסר מהם יהיו פשיסטים גלויים. 

אי-הצבעה פירושה לחזק אותם עוד יותר. 

מצב זה נכון במיוחד לגבי אזרחי ישראל הערבים. הסקרים מנבאים שכמעט מחציתם לא יצביעו כלל. לכך סיבות רבות: מחאה כללית נגד אופי המדינה ה"יהודית", מחאה נגד ההפליה, ייאוש מכל שינוי, הסתייגות מהמפלגות ה"ערביות" ועוד. כולן סיבות טובות. 

אך האזרחים הערבים הנמנעים מהצבעה יורים לעצמם ברגל. אם מצבם רע כעת, הוא יכול להיות הרבה, הרבה יותר רע מחר. בית-המשפט העליון, המגן עליהם בדרך כלל, עלול לקרוס ולהתקרנף. חוקי ההפליה עלולים להחריף ולהתרבות. 

בקרב אנשי הימין הקיצוני יש מי ששואפים לשלול מהאזרחים הערבים את זכות-הבחירה. מדוע למלא את בקשתם מרצון ולא ללכת להצביע? 

הבה ניגש לבחירה עצמה. בעד מי להצביע? 

השיטה שלי היא לערוך רשימה של כל המפלגות המתחרות, בסדר אקראי. אחר-כך אני מוחק את כל המפלגות שלא אצביע בעדן לעולם, גם אם חיי יהיו תלויים מנגד. 

קודם כל רשימת הליכוד ביתנו. הליכוד עצמו היה די רע. עם הוספת אביגדור ליברמן הוא נעשה עוד יותר גרוע. 

אני מסכים עם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, שנתניהו מוביל אותנו לאסון בטוח. השלילה המוחלטת של שלום, הדבקות הכפייתית בהתנחלויות, העמקת הכיבוש – כל אלה הופכים את ישראל (ישראל עצמה, לא רק השטחים הכבושים) באופן בלתי נמנע למדינת אפרטהייד. הכנסת היוצאת חוקקה חוקים אנטי-דמוקרטיים מובהקים. עכשיו, אחרי שטוהרו כל אנשי הליכוד המתונים מהרשימה, התהליך הזה יצבור תאוצה. "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים". 

נתניהו ייאלץ לנקוט עמדות עוד יותר קיצוניות 

כאשר ליברמן ואנשיו מצטרפים לליכוד, המצב מסוכן עוד יותר. נתניהו ייאלץ לנקוט עמדות עוד יותר קיצוניות, מחשש שמא יאבד את מקומו לטובת ליברמן, שהוא עכשיו מס' 2. ייתכן מאוד שליברמן יצליח להפיל את נתניהו ולבוא במקומו כבר בעתיד הלא-רחוק. 

דריכת כוכבו של נפתלי בנט בבחירות אלה מגבירה את הייאוש. נראה שזה הכלל בימין הישראלי: לכל אדם בעל דעות קיצוניות יימצא אדם קיצון ממנו. 

הקבוצה הבאה שאני מוחק מהרשימה היא זו של המפלגות הדתיות והחרדיות. הקבוצה מורכבת בעיקר משתי מפלגות: יהדות התורה האשכנזית וש"ס המזרחית.    

פעם היו שתיהן מתונות מאוד בענייני מלחמה ושלום. אך הימים ההם חלפו מזמן. דורות של חינוך שונא-גויים לאומני-קיצוני העלו מנהיגות ימנית-לאומנית. גם בנט גדל בערוגה זו. 

כאילו לא די בכך, המפלגות האלה רוצות להפוך את ישראל למדינת הלכה, כמו שאחיהם האסלאמיים רוצים לכפות על עמיהם מדינת שריעה. הן מתנגדות כמעט אוטומטית לכל רעיון מתקדם, כגון חקיקת חוקה כתובה, הפרדת הדת מהמדינה, נישואים אזרחיים, חתונה חד-מינית, הפלות, ומה לא. למחוק מהרשימה! 

שונות לגמרי המפלגות הקוראות לעצמן "מפלגות מרכז". הגדולה שבהן היא מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ', האמורה לקבל לפי הסקרים משהו כמו 18 מנדטים. 

העבודה לקראת בחירות 2013 (צילם: רפי מיכאלי)
העבודה לקראת בחירות 2013 (צילם: רפי מיכאלי)

אני צריך להודות שמעולם לא ממש חיבבתי את יחימוביץ', אך זה לא צריך להשפיע על הצבעתי. היא יכולה להתגאות (ואכן עושה זאת) בהישגים לא מבוטלים. היא לקחת מפלגה גוססת והפיחה בה רוח חיים. היא קיבצה סביבה מועמדים חדשים ומושכים. 

הצרה היא ששלי יחימוביץ' עזרה למחוק את השלום מסדר היום הלאומי. היא עושה עיניים למתנחלים ולבעלי בריתם. למרות ששילמה כנדרש מס שפתיים ל"פיתרון שתי המדינות", היא לא עשתה דבר וחצי דבר להגשמתו. הנושא המרכזי והבלעדי שיחימוביץ' מתעסקת בו הוא "צדק חברתי". 

נכון, יחימוביץ' הבטיחה שלא להצטרף לממשלת נתניהו-ליברמן. אך הניסיון לימד אותנו שלא להתייחס להבטחות כאלה ברצינות מופרזת – תמיד יש "מצב-חירום לאומי" מעבר לפינה. אך גם כראש האופוזיציה, מכחישת שלום יכולה לגרום לנזק רב. מצטער, לא בשבילי! 

המתחרה העיקרית של יחימוביץ' היא ציפי לבני. על פני הדברים, לבני היא הניגוד המוחלט. הנושא העיקרי שלה, וכמעט הבלעדי, הוא חידוש המשא ומתן עם אבו-מאזן. 

יפה מאוד, אבל ציפי לבני והבוס הקודם שלה, אהוד אולמרט, היו בשלטון במשך כמעט ארבע שנים רצופות. במשך הזמן הזה הם פתחו בשתי מלחמות (לבנון 2 ועופרת יצוקה) ולא התקרבו לשלום אפילו בצעד אחד. למה להאמין לה עכשיו?

ציפי לבני התנועה (צילם: דן בר-דוב)
מעונינת ב"תהליך שלום" ולא בשלום עצמו. ציפי לבני, התנועה (צילם: דן בר-דוב)

 מעולם לא שמעתי מפי ציפי לבני אף מילה אחת של אהדה לעם הפלסטיני או איזו מילת חמלה על מצבו. אני חושד בה שהיא מעוניינת באמת רק ב"תהליך שלום", ולא בשלום עצמו. 

טיפוס מעניין בבחירות האלה הוא יאיר לפיד. 

מה המצע שלו? נו, הוא נראה יפה בטלוויזיה, והטלוויזיה היא שדה-הקרב היחיד בבחירות אלה. הוא דוגל בכל הדברים הטובים. כמו שאמר גרושו מארקס: "אלה העקרונות שלי. אם הם לא מוצאים חן בעיניך, יש לי גם אחרים". 

בעיניי הוא "לפיד לייט" בהשוואה לאביו, טומי, שגם הוא עבר מהטלוויזיה לפוליטיקה. לפיד האב היה אדם מורכב הרבה יותר: איש סימפטי מאוד במגע אישי, גס-רוח מאין כמוהו בטלוויזיה, לאומני קיצוני בעניינים לאומיים וחילוני קיצוני ביחסו לדתיים. 

בנו מבקש שנצביע בעדו מפני שהוא בחור נחמד. הוא לא מסתיר את משאלתו להיות שר – אך לא בלי תיק! – בממשלת נתניהו. מצטער, לא בשבילי! 

אם נפסח על המפלגות הערביות הלאומיות, שאין להן עניין בקולות יהודיים, ומהמפלגות שאין להן סיכוי לעבור את אחוז החסימה, נשארות ברשימה שתי מועמדות סבירות: חד"ש ומרצ. 

שתיהן קרובות לדברים שאני מאמין בהם. הן פעילות במאבק למען השלום עם הפלסטינים, ולוחמות למען צדק חברתי. 

איך לבחור ביניהן? 

ביסודה חד"ש היא הפנים החדשות של המפלגה הקומוניסטית. האם זה צריך להרתיע אותי? 

מעולם לא הייתי קומוניסט, וגם מרקסיסט לא הייתי. אני מגדיר את עצמי כסוציאל-דמוקרט. יש לי הרבה זכרונות הנוגעים למפלגה הקומוניסטית – אחדים טובים, רבים אחרים רעים. לא קל לאדם בגילי לשכוח את העבר הסטליניסטי האדוק שלה. אבל זה לא לעניין. אנחנו לא מצביעים למען העבר, אלא למען העתיד. 

דב חנין (צילמה: ציפי מנשה)
אילו הקים מפלגה חדשה משלו היה מושך את הצעירים. דב חנין, חד"ש (צילמה: ציפי מנשה)

יש להזכיר לטובה את העובדה שחד"ש מגדירה עצמה כמפלגה ערבית-יהודית – המפלגה היחידה מסוג זה (מאז היעלמה של הרשימה המתקדמת לשלום, שאותה עזרתי להקים ב-1984). אך בעיני הרוב הגדול של היהודים, חד"ש מסווגת כמפלגה "ערבית", מכיוון שיותר מ-90% של בוחריה הם ערבים. יש לציין לשבח את חבר-כנסת היהודי שלה, דב חנין, ואת פעילותו המבורכת. אילו הקים חנין מפלגה חדשה משלו, הוא היה מושך הרבה קולות של צעירים ואולי משנה את נוף הבחירות. 

בסך הכול, אני מעדיף את מרצ, אבל בלי התלהבות יתרה. 

יש משהו עייף ותשוש במפלגה זו, שהוקמה ב-1973. היא אומרת את כל הדברים הנכונים על שלום וצדק חברתי, דמוקרטיה וזכויות האדם. אך היא אומרת אותם בקול כבוי. אין פנים חדשות, אין רעיונות חדשים, אין סיסמאות חדשות.

מספר רב של אנשי רוח, סופרים ואמנים יצאו בקריאה פומבית להצביע בעד מרצ (המפלגה הקפידה שלא לכלול ברשימה שמאלנים שאין להם תעודת-הכשר "ציונית" מובהקת). אך, כפי שאמר יוסף אלמוגי לפני שנים: אנשי הרוח לא ימלאו חצי מעברה.

הכול בכול, מרצ היא הבחירה הטובה ביותר בנסיבות הנתונות. עלייה משמעותית של חבריה בכנסת הבאה תעודד לפחות תקוות לעתיד טוב יותר.  

מרצ לקראת בחירות 2013 (צילם: רפי מיכאלי)
מרצ לקראת בחירות 2013 (צילם: רפי מיכאלי)

והרי העתיד הוא מה שחשוב. יום אחרי הבחירות הרות-האסון האלה צריך להתחיל במאמץ ליצירת נוף פוליטי חדש. אסור שנעמוד בעתיד בפני דילמה כזאת. 

הבה ונקווה שבפעם הבאה – והפעם הבאה יכולה לבוא יותר מהר מכי שצפוי – תהיה לנו האפשרות להצביע בלב שלם ובהתלהבות למען מפלגה דינמית, שתבטא נאמנה את השקפותינו ואת תקוותינו.

[related-posts title="עוד בנושא בחירות 2013"]

2 Comments

  1. שרה
    21 בינואר 2013 @ 13:24

    מאמרך מתחיל בכך שאתה לא נוהג לומר למי להצביע, אבל מיד מטיף את דעותיך ולמי לא להצביע גם אם חייך היו תלויים בכך? אנא ממך. אלה עמך ומדינתך. הרוב הגדול חושב ומרגיש ההיפך ממך – האם זה לא מעורר בך ולו גם הספק הקטן ביותר שאולי אתה טועה?

  2. sofar
    19 בינואר 2013 @ 12:16

    למרות הביקורת שלי על כמה דברים שנכתבו כאן – המסקנה שלי די דומה, מכיוון קצת שונה.

הבחירות תתקיימנה בעוד שלושה ימים, והן משעממות, משעממות, משעממות. כל-כך משעממות, שמשעמם אפילו לחשוב על השעמום שבהן. 

מחוסר כל ויכוח רציני על הנושאים המרכזיים, מדווחים פרשני התקשורת על שידורי התעמולה. אחדים מהם טובים, אחדים חסרי עניין, אחדים דוחים. כאילו זו הייתה התחרות בין דוברים, ממציאי ספינים, פרסומאים ו"אסטרטגים", והציבור אינו אלא צופה מן הצד. 

כשאני פוגש באנשים, הם אומרים לי בדאגה: "אני לא יודע בעד מי להצביע! אין אף מפלגה אחת שאני באמת תומך בה!" ואז באה השאלה שאני חושש מפניה: "בעד מי אתה מייעץ לי להצביע?" 

עקבתי מקרוב אחרי 18 מערכות הבחירות לכנסת, מלבד הראשונה, שנערכה כשהייתי עדיין חייל. באחדות מהן הייתי בעצמי מועמד. תמיד כתבתי על ההעדפות שלי, אך מעולם לא הנחיתי את הקוראים בעד מי להצביע. 

אנהג כך גם הפעם. 

האזרחים הערבים הנמנעים מהצבעה יורים לעצמם ברגל 

קודם כל, יש ציווי מוחלט: להצביע. הפעם יותר מאשר אי-פעם בעבר. זה לא עניין של "יום חג לדמוקרטיה" או "חובה אזרחית" ובלה-בלה-בלה. הפעם להצביע זהו צורך חיוני. 

אי-הצבעה היא הצבעה בעד בנימין נתניהו ובעלי בריתו, פשוטו כמשמעו. כפי שזה נראה עכשיו, יותר ממחצית חברי הכנסת הבאה יהיו אנשי הימין הקיצוני וחמור מזה. לפחות תריסר מהם יהיו פשיסטים גלויים. 

אי-הצבעה פירושה לחזק אותם עוד יותר. 

מצב זה נכון במיוחד לגבי אזרחי ישראל הערבים. הסקרים מנבאים שכמעט מחציתם לא יצביעו כלל. לכך סיבות רבות: מחאה כללית נגד אופי המדינה ה"יהודית", מחאה נגד ההפליה, ייאוש מכל שינוי, הסתייגות מהמפלגות ה"ערביות" ועוד. כולן סיבות טובות. 

אך האזרחים הערבים הנמנעים מהצבעה יורים לעצמם ברגל. אם מצבם רע כעת, הוא יכול להיות הרבה, הרבה יותר רע מחר. בית-המשפט העליון, המגן עליהם בדרך כלל, עלול לקרוס ולהתקרנף. חוקי ההפליה עלולים להחריף ולהתרבות. 

בקרב אנשי הימין הקיצוני יש מי ששואפים לשלול מהאזרחים הערבים את זכות-הבחירה. מדוע למלא את בקשתם מרצון ולא ללכת להצביע? 

הבה ניגש לבחירה עצמה. בעד מי להצביע? 

השיטה שלי היא לערוך רשימה של כל המפלגות המתחרות, בסדר אקראי. אחר-כך אני מוחק את כל המפלגות שלא אצביע בעדן לעולם, גם אם חיי יהיו תלויים מנגד. 

קודם כל רשימת הליכוד ביתנו. הליכוד עצמו היה די רע. עם הוספת אביגדור ליברמן הוא נעשה עוד יותר גרוע. 

אני מסכים עם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, שנתניהו מוביל אותנו לאסון בטוח. השלילה המוחלטת של שלום, הדבקות הכפייתית בהתנחלויות, העמקת הכיבוש – כל אלה הופכים את ישראל (ישראל עצמה, לא רק השטחים הכבושים) באופן בלתי נמנע למדינת אפרטהייד. הכנסת היוצאת חוקקה חוקים אנטי-דמוקרטיים מובהקים. עכשיו, אחרי שטוהרו כל אנשי הליכוד המתונים מהרשימה, התהליך הזה יצבור תאוצה. "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים". 

נתניהו ייאלץ לנקוט עמדות עוד יותר קיצוניות 

כאשר ליברמן ואנשיו מצטרפים לליכוד, המצב מסוכן עוד יותר. נתניהו ייאלץ לנקוט עמדות עוד יותר קיצוניות, מחשש שמא יאבד את מקומו לטובת ליברמן, שהוא עכשיו מס' 2. ייתכן מאוד שליברמן יצליח להפיל את נתניהו ולבוא במקומו כבר בעתיד הלא-רחוק. 

דריכת כוכבו של נפתלי בנט בבחירות אלה מגבירה את הייאוש. נראה שזה הכלל בימין הישראלי: לכל אדם בעל דעות קיצוניות יימצא אדם קיצון ממנו. 

הקבוצה הבאה שאני מוחק מהרשימה היא זו של המפלגות הדתיות והחרדיות. הקבוצה מורכבת בעיקר משתי מפלגות: יהדות התורה האשכנזית וש"ס המזרחית.    

פעם היו שתיהן מתונות מאוד בענייני מלחמה ושלום. אך הימים ההם חלפו מזמן. דורות של חינוך שונא-גויים לאומני-קיצוני העלו מנהיגות ימנית-לאומנית. גם בנט גדל בערוגה זו. 

כאילו לא די בכך, המפלגות האלה רוצות להפוך את ישראל למדינת הלכה, כמו שאחיהם האסלאמיים רוצים לכפות על עמיהם מדינת שריעה. הן מתנגדות כמעט אוטומטית לכל רעיון מתקדם, כגון חקיקת חוקה כתובה, הפרדת הדת מהמדינה, נישואים אזרחיים, חתונה חד-מינית, הפלות, ומה לא. למחוק מהרשימה! 

שונות לגמרי המפלגות הקוראות לעצמן "מפלגות מרכז". הגדולה שבהן היא מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ', האמורה לקבל לפי הסקרים משהו כמו 18 מנדטים. 

העבודה לקראת בחירות 2013 (צילם: רפי מיכאלי)
העבודה לקראת בחירות 2013 (צילם: רפי מיכאלי)

אני צריך להודות שמעולם לא ממש חיבבתי את יחימוביץ', אך זה לא צריך להשפיע על הצבעתי. היא יכולה להתגאות (ואכן עושה זאת) בהישגים לא מבוטלים. היא לקחת מפלגה גוססת והפיחה בה רוח חיים. היא קיבצה סביבה מועמדים חדשים ומושכים. 

הצרה היא ששלי יחימוביץ' עזרה למחוק את השלום מסדר היום הלאומי. היא עושה עיניים למתנחלים ולבעלי בריתם. למרות ששילמה כנדרש מס שפתיים ל"פיתרון שתי המדינות", היא לא עשתה דבר וחצי דבר להגשמתו. הנושא המרכזי והבלעדי שיחימוביץ' מתעסקת בו הוא "צדק חברתי". 

נכון, יחימוביץ' הבטיחה שלא להצטרף לממשלת נתניהו-ליברמן. אך הניסיון לימד אותנו שלא להתייחס להבטחות כאלה ברצינות מופרזת – תמיד יש "מצב-חירום לאומי" מעבר לפינה. אך גם כראש האופוזיציה, מכחישת שלום יכולה לגרום לנזק רב. מצטער, לא בשבילי! 

המתחרה העיקרית של יחימוביץ' היא ציפי לבני. על פני הדברים, לבני היא הניגוד המוחלט. הנושא העיקרי שלה, וכמעט הבלעדי, הוא חידוש המשא ומתן עם אבו-מאזן. 

יפה מאוד, אבל ציפי לבני והבוס הקודם שלה, אהוד אולמרט, היו בשלטון במשך כמעט ארבע שנים רצופות. במשך הזמן הזה הם פתחו בשתי מלחמות (לבנון 2 ועופרת יצוקה) ולא התקרבו לשלום אפילו בצעד אחד. למה להאמין לה עכשיו?

ציפי לבני התנועה (צילם: דן בר-דוב)
מעונינת ב"תהליך שלום" ולא בשלום עצמו. ציפי לבני, התנועה (צילם: דן בר-דוב)

 מעולם לא שמעתי מפי ציפי לבני אף מילה אחת של אהדה לעם הפלסטיני או איזו מילת חמלה על מצבו. אני חושד בה שהיא מעוניינת באמת רק ב"תהליך שלום", ולא בשלום עצמו. 

טיפוס מעניין בבחירות האלה הוא יאיר לפיד. 

מה המצע שלו? נו, הוא נראה יפה בטלוויזיה, והטלוויזיה היא שדה-הקרב היחיד בבחירות אלה. הוא דוגל בכל הדברים הטובים. כמו שאמר גרושו מארקס: "אלה העקרונות שלי. אם הם לא מוצאים חן בעיניך, יש לי גם אחרים". 

בעיניי הוא "לפיד לייט" בהשוואה לאביו, טומי, שגם הוא עבר מהטלוויזיה לפוליטיקה. לפיד האב היה אדם מורכב הרבה יותר: איש סימפטי מאוד במגע אישי, גס-רוח מאין כמוהו בטלוויזיה, לאומני קיצוני בעניינים לאומיים וחילוני קיצוני ביחסו לדתיים. 

בנו מבקש שנצביע בעדו מפני שהוא בחור נחמד. הוא לא מסתיר את משאלתו להיות שר – אך לא בלי תיק! – בממשלת נתניהו. מצטער, לא בשבילי! 

אם נפסח על המפלגות הערביות הלאומיות, שאין להן עניין בקולות יהודיים, ומהמפלגות שאין להן סיכוי לעבור את אחוז החסימה, נשארות ברשימה שתי מועמדות סבירות: חד"ש ומרצ. 

שתיהן קרובות לדברים שאני מאמין בהם. הן פעילות במאבק למען השלום עם הפלסטינים, ולוחמות למען צדק חברתי. 

איך לבחור ביניהן? 

ביסודה חד"ש היא הפנים החדשות של המפלגה הקומוניסטית. האם זה צריך להרתיע אותי? 

מעולם לא הייתי קומוניסט, וגם מרקסיסט לא הייתי. אני מגדיר את עצמי כסוציאל-דמוקרט. יש לי הרבה זכרונות הנוגעים למפלגה הקומוניסטית – אחדים טובים, רבים אחרים רעים. לא קל לאדם בגילי לשכוח את העבר הסטליניסטי האדוק שלה. אבל זה לא לעניין. אנחנו לא מצביעים למען העבר, אלא למען העתיד. 

דב חנין (צילמה: ציפי מנשה)
אילו הקים מפלגה חדשה משלו היה מושך את הצעירים. דב חנין, חד"ש (צילמה: ציפי מנשה)

יש להזכיר לטובה את העובדה שחד"ש מגדירה עצמה כמפלגה ערבית-יהודית – המפלגה היחידה מסוג זה (מאז היעלמה של הרשימה המתקדמת לשלום, שאותה עזרתי להקים ב-1984). אך בעיני הרוב הגדול של היהודים, חד"ש מסווגת כמפלגה "ערבית", מכיוון שיותר מ-90% של בוחריה הם ערבים. יש לציין לשבח את חבר-כנסת היהודי שלה, דב חנין, ואת פעילותו המבורכת. אילו הקים חנין מפלגה חדשה משלו, הוא היה מושך הרבה קולות של צעירים ואולי משנה את נוף הבחירות. 

בסך הכול, אני מעדיף את מרצ, אבל בלי התלהבות יתרה. 

יש משהו עייף ותשוש במפלגה זו, שהוקמה ב-1973. היא אומרת את כל הדברים הנכונים על שלום וצדק חברתי, דמוקרטיה וזכויות האדם. אך היא אומרת אותם בקול כבוי. אין פנים חדשות, אין רעיונות חדשים, אין סיסמאות חדשות.

מספר רב של אנשי רוח, סופרים ואמנים יצאו בקריאה פומבית להצביע בעד מרצ (המפלגה הקפידה שלא לכלול ברשימה שמאלנים שאין להם תעודת-הכשר "ציונית" מובהקת). אך, כפי שאמר יוסף אלמוגי לפני שנים: אנשי הרוח לא ימלאו חצי מעברה.

הכול בכול, מרצ היא הבחירה הטובה ביותר בנסיבות הנתונות. עלייה משמעותית של חבריה בכנסת הבאה תעודד לפחות תקוות לעתיד טוב יותר.  

מרצ לקראת בחירות 2013 (צילם: רפי מיכאלי)
מרצ לקראת בחירות 2013 (צילם: רפי מיכאלי)

והרי העתיד הוא מה שחשוב. יום אחרי הבחירות הרות-האסון האלה צריך להתחיל במאמץ ליצירת נוף פוליטי חדש. אסור שנעמוד בעתיד בפני דילמה כזאת. 

הבה ונקווה שבפעם הבאה – והפעם הבאה יכולה לבוא יותר מהר מכי שצפוי – תהיה לנו האפשרות להצביע בלב שלם ובהתלהבות למען מפלגה דינמית, שתבטא נאמנה את השקפותינו ואת תקוותינו.

[related-posts title="עוד בנושא בחירות 2013"]

2 Comments

  1. שרה
    21 בינואר 2013 @ 13:24

    מאמרך מתחיל בכך שאתה לא נוהג לומר למי להצביע, אבל מיד מטיף את דעותיך ולמי לא להצביע גם אם חייך היו תלויים בכך? אנא ממך. אלה עמך ומדינתך. הרוב הגדול חושב ומרגיש ההיפך ממך – האם זה לא מעורר בך ולו גם הספק הקטן ביותר שאולי אתה טועה?

  2. sofar
    19 בינואר 2013 @ 12:16

    למרות הביקורת שלי על כמה דברים שנכתבו כאן – המסקנה שלי די דומה, מכיוון קצת שונה.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן