עובדה  מס' 1: שר החוץ אביגדור ליברמן צוטט השבוע כמי שמבטיח שהליכוד ביתנו – אותו איחוד של שתי רשימות שבוצע בתחילת מערכת הבחירות – יזכה ב-40 מנדטים לפחות. ליברמן סבור שהסקרים מוטים כלפי מטה ושבימים האחרונים יחול הסחף המקווה שיעלה את מספר המנדטים הצפוי לליכוד כרגע בסקרים.

עובדה מס' 2: בליכוד חוששים כיום לא מאובדן השלטון אלא מאובדן היציבות הקואליציונית. וכל כך למה? משום שליכוד מוחלש פירושו ימין קיצוני ודתי מחוזק – והגדלת משקלם ומשמעותם של בעלי הברית הללו בממשלה העתידית.

ועכשיו, לא נותר אלא לקבוע שההיסטוריה חוזרת על עצמה. משום שבמשך ארבע מערכות בחירות בהן עמד נתניהו בראש מפלגת הליכוד, היא מראה שההישג הטוב ביותר שהביא הלה למפלגתו עומד על 32 מנדטים (כלומר רק מעט יותר ממספר המנדטים הדרוש להקמת קואליציה מינימלית בת 61 חברים) – וגם זאת לאחר שהיא כרתה ברית עם גופים פוליטיים נוספים. הפעם ההיא הייתה ב-1996, כלומר לפני כ-17 שנה. במערכת הבחירות הנוכחית שוב נכרתה ברית כזו, מה שמהווה סיבה מצוינת לבחון את הישגי הליכוד בראשות נתניהו לאורך השנים.

נתניהו ירש מיצחק שמיר סיעה בת 32 מנדטים שזכתה בבחירות 1992 לתמיכת 651,229 קולות כשרים. בשנת 1996 התמודד נתניהו בראשות גוש מפלגות שכלל את הליכוד, גשר וצומת. גוש המפלגות זכה ב-32 מנדטים גם הוא, אלא שמתוכם היו 22 בלבד חברי ליכוד, ואילו עשרת הנותרים נכנסו לכנסת במסגרת שריונים ברשימה המשותפת לנציגי גשר וצומת.

לפיכך, לרשימה המשותפת לא היה כל ערך מוסף (במנדטים) עבור הליכוד בהשוואה לתוצאות שהשיג הליכוד לבדו בבחירות 1992. גם כאשר מביאים בחשבון תוספת של 17.83% במניין הקולות התומכים בליכוד, הרי שאת המספר הזה יש לקזז מול הירידה בחלקו היחסי של הליכוד בייצוג ברשימה המשותפת. אם מחשבים את חלקו היחסי של הליכוד לפי אותה נוסחה (22/32) גם במספר הקולות שהצביעו עבור הרשימה המשותפת, הרי שניכר כאן ירידה של קרוב ל-19% בתמיכה האלקטורלית בליכוד לבדו.

ב-1999  שוב הנהיג נתניהו את הליכוד בבחירות לכנסת, והפעם זכה הליכוד בראשותו ל-19 מנדטים בלבד. תוצאה זו מהווה ירידה של יותר מ-40% בהשוואה לתוצאות שהשיגה הרשימה המשותפת הליכוד-גשר-צומת בבחירות הקודמות. גם אם מחשבים את תוצאות בחירות 1999 מול הייצוג שניתן רק לליכוד ברשימה המשותפת, הרי שניתן להצביע על ירידה של 13.64% בתמיכה האלקטורלית בליכוד. 

נתניהו פרש זמנית מהחיים הפרלמנטריים לאחר בחירות 1999, ושב להנהיג את הליכוד רק ב-2006. בתווך, הצליח הליכוד בראשות אריאל שרון להשיג את תוצאת הבחירות הטובה ביותר שלו מאז 1988, כשזכה ב-2003 ב-38 מנדטים ובמספר הקולות הגבוה ביותר בהיסטוריה שלו (925,279). כלומר, הציבור נתן אמון מחודש במפלגת הליכוד לאחר שהתברר כי נתניהו לא ינהיג אותה בבחירות אלה. 

בבחירות 2006 שב נתניהו והתמודד בראשות הליכוד בבחירות לכנסת ה-17. בבחירות אלה זכה הליכוד ב-12 מנדטים בלבד – התוצאה הנמוכה ביותר מאז היווסדו. מספר הקולות הכשרים שתמכו בליכוד שיקף ירידה של 70% בקירוב ביחס לנתוני בחירות 2006. יתר על כן, זו הייתה גם התוצאה הנמוכה ביותר שהשיגה המפלגה בראשות נתניהו, מאז נכנס הוא עצמו לחיים הפוליטיים בסוף שנות השמונים. 

שינוי במגמה זו ניתן לראות רק בבחירות 2009. במערכת בחירות זו הוביל נתניהו את הליכוד להתאוששות מרשימה ולהישג של 27 מנדטים. מספר הקולות שקיבל הליכוד בבחירות אלה היה גבוה בלמעלה מפי 2.5 ממספרם המוחלט בבחירות שקדמו להן. בצד השלילה, הרי שגם מספר זה נמוך משמעותית ממספר הקולות שתמכו בליכוד שעה שנתניהו התמודד בראשותה בפעם הראשונה, דהיינו ב-1996. 

בנוסף, יש להביא בחשבון את הנתון הבא: בכל מערכות הבחירות בהן עמד נתניהו בראשות הליכוד לא עלה בידיו להביא את רשימתו להפוך לגדולה בסיעות הבית. בשנת 1996, כאשר חברו לליכוד גם גשר וצומת, זכה הליכוד בשני מנדטים פחות (32) מאשר מפלגת העבודה (34). בשנת 1999 צמח הפיגור אחר המפלגה הגדולה ביותר בבית לשבעה מנדטים (19 של הליכוד לעומת 26 של ישראל אחת). ב-2006 צנח הליכוד לשפל נדיר מול המפלגה הגדולה ביותר, כאשר קיבל 17 מנדטים פחות ממנה (12 של הליכוד מול 29 של קדימה). גם ההתאוששות של 2009 לא הביאה את הליכוד בראשות נתניהו להפוך לסיעה הגדולה ביותר בכנסת, כאשר זכתה במנדט אחד פחות מסיעת קדימה (27 לעומת 28). 

המסקנות הנגזרות מנתונים אלה מצביעות על שלושה מחסומים אלקטורליים הקשורים לליכוד בהנהגת נתניהו:

1. מחסום הסיעה השנייה בגודלה. רשימת ליכוד בראשות נתניהו אינה מצליחה לחצות את מחסום הסיעה השנייה בגודלה בכנסת. תבנית זו חוזרת על עצמה גם במערכות בחירות בהן נחלשה המפלגה הגדולה האחרת (המהווה את המתחרה העיקרית של הליכוד על השלטון) באופן משמעותי לקראת הבחירות (מפלגת העבודה ב-1996, ישראל אחת ב-1999, קדימה ב-2006 וב-2009), לפחות בהשוואה לציפיות המוקדמות מהן, הן בהשוואה לתוצאות הבחירות הקודמות והן בסקרי דעת הקהל שצפו להן תוצאות איכותיות יותר. מכל מקום, בכל ארבע מערכות הבחירות בהן הוביל נתניהו את רשימת הליכוד, לא סיים הליכוד את הבחירות כסיעה הגדולה ביותר בכנסת.

2. מחסום הישגי המנהיגים האחרים. את תוצאותיו של נתניהו כמנהיג מפלגה וכראש רשימה יש להשוות, בין השאר, גם אל מול תוצאות שהשיגו קודמיו בראשות הרשימה. בימי מנחם בגין, הגיע הליכוד לשיא של 48 מנדטים (1981); בימי יצחק שמיר עמדה התוצאה הטובה ביותר על 41 מנדטים (1984); ובימי אריאל שרון – על 38 מנדטים (2003). בראשות נתניהו השיג הליכוד את ארבע התוצאות החלשות ביותר שלו מאז בחירות 1977. 

התוצאה הטובה ביותר שהשיג הליכוד בראשות נתניהו היא 32 המנדטים של 1996; או (אם מחשבים את תוצאות 1996 כ-22 מנדטים בלבד, בשל שריון מועמדי גשר וצומת ברשימה המשותפת) 27 המנדטים של בחירות 2009. 

להלן טבלה משווה של הישגי המפלגה מאז עלתה לשלטון לראשונה בשנת 1977.

גרפית, נראית התפלגות ההישגים בין מנהיגי הליכוד כך:

3. מחסום הזליגה למפלגות קרובות. תוצאת בחירות 2009, שהראתה על עלייה משמעותית בכוחו של הליכוד לעומת התוצאות בבחירות 2006, הן חריגות במובן זה שהן אינן מצביעות על קיטון במספר חברי סיעת הליכוד הנבחרים לכנסת שעה שנתניהו עומד בראש הרשימה. ואולם, כאשר בוחנים את מספר המצביעים במונחים מוחלטים, מתבררת כי המספר הכולל של מצביעי הליכוד ב-2009 קטן מהמספר הכולל של מצביעי הליכוד ב-1996 – שנת התמודדותו הראשונה של נתניהו בראש הרשימה – בחמישה אחוזים. זאת, על אף שבתקופה זו חל גידול בסך הקולות הכשרים שניתנו לכלל המפלגות בשתי מערכות בחירות אלה מ- 2,973,580 בבחירות 1996 ל-3,373,490 בבחירות 2009, כלומר גידול בשיעור של 13.43%.

התמודדותו הראשונה של נתניהו בראש הליכוד, ב-1996, התבצעה, כאמור, כחלק מגוש מפלגות ימין שכלל, נוסף על הליכוד עצמו, גם את רשימות גשר וצומת. הואיל ואין כל אפשרות להבהיר כמה מתוך תומכי הרשימה המשותפת התכוונו להצביע עבור הליכוד, ביצענו כאן חישוב כפול – האחד, המביא בחשבון את הישגיה של הרשימה המשותפת, במספרי הקולות והמנדטים; והשני, את משקלה היחסי של מפלגת הליכוד במספר הקולות והמנדטים, בהתבסס על המפתח הייצוגי שלפיו הייתה בנויה הרשימה הזו בפועל. כך, הנוסחה לחישוב סך הקולות שקיבל הליכוד לבדו בבחירות 1996, היא הכפלת מספר הקולות הכללי של הרשימה המשותפת במספר המנדטים שבהם זכה הליכוד במסגרת הרשימה (22) וחלוקת התוצאה בסך מספר חברי הרשימה המשותפת (32). חישוב זה הוא תיאורטי בלבד, ומטרתו לנסות ולברר מה משקל הצלחתו של נתניהו בבחירות אלה ביחס לסיעת הליכוד בלבד.

 לפיכך, ברור כי קולות רבים שהיו אמורים להיות מנת חלקו של הליכוד בהתחשב בעוצמתו היחסית בפוליטיקה הישראלי, זולגים דרך קבע למפלגות אחרות במהלך מערכות בחירות בהן מובל הליכוד על ידי נתניהו. במערכת הבחירות הנוכחית, הזליגה העיקרית היא למפלגת הבית היהודי, בראשות נפתלי בנט.

להלן הביטוי הטבלאי של מגמה זו:

בהתבסס על ניתוח סטטיסטי של מספר המצביעים הכללי ושל מספר המנדטים שבהם זכה הליכוד עם נתניהו ובלעדיו, ברור כי קיימת מגמה ברורה, לפיה כאשר נתניהו מוביל את רשימת הליכוד לכנסת קיימת פגיעה בייצוג חברי הליכוד ברשימה, הן בהשוואה להישגי מנהיגי ליכוד אחרים והן בהשוואה לרשימות פוליטיות מתחרות.

המסקנה המתבקשת פשוטה: כאשר בנימין נתניהו מוביל את רשימת הליכוד לכנסת, בוחרי ימין חשים שקיים סיכוי טוב שבעקבות הבחירות תוקם קואליציה בראשותו, ולפיכך חשים נוח יותר לבחור בהצבעה למפלגת לוויין קואליציונית בפוטנציה – במקרה הנוכחי סיעות דוגמת ש"ס, יהדות התורה, ישראל ביתנו, האיחוד הלאומי והבית היהודי.

 מגמה זו היא בעלת משמעות ברורה מבחינת האינטרס הפרטי של חברי הליכוד המבקשים להיבחר ברשימת המפלגה לכנסת, והיא מתבטאת ביחס ההפוך הבא: ככל שגדלים סיכויי גוש הימין להקים קואליציה וממשלה בראשות הליכוד, כך קטנים סיכויי החברים ברשימת הליכוד להיכנס לכנסת כאשר המפלגה מונהגת על ידי נתניהו. 

וכן, בהחלט יתכן ש-17 שנים אחרי הבחירות ההן, נתניהו מוביל שוב שותפות של הליכוד עם מפלגת ימין אחרת שלא תביא יותר מ-32 מנדטים, או מעט יותר מרבע מהקולות. הסקרים של היממות האחרונות הראו, כמעט במדויק, את התוצאה המסוימת הזו.