בין מיליוני הישראלים שהולכים היום לבחור את נציגיהם בכנסת, וגם בין אלה שבסופו של דבר לא יצביעו, יש אחוז גדול שקשה לאמוד אותו של מצביעים שחוזרים שוב ושוב על טענה מוכרת ושחוקה עד דק: אין למי להצביע. אין אלטרנטיבה. אין מועמד ראוי. גם אלה שתומכים בשלטון הנוכחי, ברובם לא עושים זאת מאהבת מרדכי (נתניהו, ליברמן, בנט) אלא בעיקר משנאת המן (שמאל, ערבים, חילונים, ליברלים).

רבים מאלה שמתפארים על התלבטותם עד הרגע האחרון ממש, כמו גם אלה שמקשקשים על הפתק הלבן או שסתם על הימנעות מהשתתפות בהצבעה, חוזרים על המנטרה המטופשת, הריקה מתוכן, לפיה "כולם אותו דבר" ו"מה כבר ישנה הקול הקטן והעלוב שלי".

אפשר להגיד שוב שדמוקרטיה היא אולי לא הדבר המושלם – אבל היא בוודאי הטובה ביותר מכל השאר. בעצם, היחידה האפשרית לאדם שוחר חופש (יחסי), שוויון (תיאורטי), יכולת כלשהי להשפיע על ההווה והעתיד שלו, על חינוך ילדיו, אורחות חייו, בטחונו האישי וכל שאר מרכיבי חיינו. אדם שעיניו בראשו ומינימום וניחן במידה מינימלית של אינטליגנציה, מבין ששיטה טובה יותר הוא לא ימצא. נכון, היא לא מושלמת; יש בה עיוותים; יש לא מעט מניפולטורים שמקפלים ומעוותים אותה לצרכיהם ועושרם האישי; שעושים בה שימוש ציני ונפסד לעשיית עושר אישי, צבירת כוח וסתם רוע ורשעות; צריך לשפר אותה; צריך לטהר אותה.

אבל אין לה תחליף אמיתי.

אנשים נהנים להגיד שאין למי להצביע. שמבין יותר מ-30 רשימות שמתמודדות בבחירות האלה, כמו בבחירות בכל העשורים האחרונים, הם לא מוצאים את אותו האיש, אותה המפלגה, אותה הרשימה, שמתלבשים עליהם כמו כפפה. שהם בדיוק החלום הרטוב שלהם. אז מה? האם זה הדבר היחיד שאינו מושלם בעולמנו? האם אנחנו בוחרים – תמיד – את בן/בת הזוג המושלם/ת? האם לנו עצמנו אין מגרעות וחסרונות? האם אנחנו עצמנו מושלמים? ללא רבב? האם אנחנו מאוהבים עד כלות בעבודה שלנו? בבוס שלנו? בלקוחות שלנו?

ככה זה, הבחירות שלנו אינן מושלמות, חיינו אינם מושלמים

השאיפה להתאמה מלאה היא פיקציה ובעיקר תירוץ. כי הבחירות שלנו בחיים, ובתוכן הבחירה הפוליטית, היא לעולם לא בין חלופות מושלמות, מוגמרות, שלמות, מקיפות ומדויקות. כמו בכל דבר אחר בחיינו, אנחנו מתפשרים. לפעמים הטוב עולה על הרע, הסביר מאפיל על הגרוע. אנחנו לא מושלמים, הבחירות שלנו אינן מושלמות, חיינו אינם מושלמים – גם בחירה שלנו לעולם לא יכולה להיות מושלמת.

אז אם אין לכם בעד מי להצביע – הצביעו נגד. זו ברירה מעולה, הצבעת הנגד. בניגוד להימנעות מהצבעה כאקט של כמחאה – שהיא אמירה חסרת משמעות ונטולת כל ערך, מאחר שהיא לא נספרת ולא נחשבת –  הצבעת נגד היא רבת משמעות ואדירת עוצמה. כי גם אם לא תמכתם בחלופה המושלמת מבחינתכם, מנעתם את קולכם מזה שאתם לא רוצים בו.

אז אם אתם מרוצים ממצבכם הכלכלי, שמחים על השוויון בחברה, מאושרים מהדרך שבה נחלק הנטל ומחולק ההון, שלמים ונינוחים גם ממצבה המדיני של המולדת, שמחים על הדרך שבה מנוהלת המדינה שלכם, עולצים מהסטטוס המדיני שלכם – נפלא. יש לכם בעד מי להצביע. אתם מסודרים.

אבל אם לפני שנה וחצי הייתם ברחובות וזעקתם לצדק חברתי; אם אתם מובטלים ללא סיכוי למצוא עבודה; אם שכר המינימום שלכם לא מספיק לכם בשביל להתחיל את החודש, לא כל שכן לגמור אותו; אם יוקר המחייה חונק אתכם; אם אתם רועדים מפחד המלחמה הבאה שתבוא בוודאות; אם סיורי תלמידים לחברון מוציאים אתכם מדעתכם; אם אוניברסיטה באריאל היא אצבע בעין שלכם; אם קואליציה שמנציחה בטלה, ניצול, עושק וגזל מייאשת אתכם; אם אתם יודעים בוודאות שהמשך המצב הנוכחי הוא אסון ודאי – תצביעו נגד.

לא, לא תמצאו את הבחירה המושלמת. היא עוד לא נולדה ולעולם לא תבוא. מספיק אם תצביעו נגד מה שרע לכם ומה שעושה לכם רע. זה הפתרון היחיד, זו השיטה, זו הדרך, זו האופציה השפויה היחידה. אל תתמכו; תתנגדו. 

[related-posts title="עוד בנושא בחירות 2013"]