הבחירות מאחורינו, המשא ומתן הקואליציוני כבר החל. עוד ניתקל בלא מעט גועל נפש במהלך הסחר-מכר הזה שיתקיים בימים הקרובים. ובכל זאת, כמה מסקנות כבר אפשר להסיק מכל מה שידוע לנו עד כה.

1. השגיאה הקולוסאלית של נתניהו. הסכם נתניהו-ליברמן על התמודדות הליכוד וישראל ביתנו ברשימה משותפת הפך את ליברמן למס' 2 אוטומטי, ללא פריימריז. נתניהו היה בטוח שליברמן לא יוכל לאיים על מעמדו משום שיהיה עסוק במשפטו המתקרב. לעומת זאת, הוא לא הביא בחשבון שרבים מאוד מבוחרי ישראל ביתנו, כאלה שמחפשים מפלגה מימין לליכוד, אינם מחפשים מפלגה שמתמזגת עם הליכוד. ולכן, כשהם מסתכלים ימינה, הם רואים שם רק את בנט.

נתניהו יודע להפיק לקחים. מבחירות 1996 היה צריך להבין שאיחוד רשימות במערכת הפוליטית הישראלית לא מביא כמעט אף פעם ריבית חיובית. נתניהו עצמו איחד טרם הבחירות ההן את הליכוד, גשר וצומת לישות רשימתית אחת. התוצאה: במקום סך מצרפי של 40 מנדטים, זכתה הרשימה המשותפת ל-32 בלבד. כלומר, עשרים אחוז מהמצביעים נמלטו ממנה. בבחירות הנוכחיות מדובר בבעייה גדולה בהרבה. הרשימה המשותפת ניגשה לבחירות עם כוח משולב של 42 מנדטים ויצאה מהן עם 31 מנדטים בלבד – ירידה של יותר מ-26 אחוז.

2. ניצחון הכוחות החדשים. יש עתיד היא הסיעה הראשונה (מלבד הגימלאים ב-2006) שנכנסת כולה לכנסת, בלי שתהיה מיוצגת שם קודם לכן על ידי ח"כ אחד או יותר. נכון, ללפיד ואנשיו היו עמדות מפתח בתקשורת, באקדמיה, בכוחות הביטחון ובתחום המוניציפלי עוד לפני כן, ואלה סייעו בידם להגיע אל התודעה הציבורית ללא קושי רב, אבל אף אחד מהם לא "התלכלך" בעיסוק הפרלמנטרי השוטף. לכל היותר, היו אלה אנשים כיעל גרמן ומאיר כהן, שניהלו את הערים שבראשם עמדו, זו במרכז וזה בפריפריה. הטריות הזו, התחושה שמדובר במצליחנים רעננים שידיהם נקיות מהסחי והרפש שהיא מנת חלקם של אנשים אחרים במרכז המפה, דיברה אל ליבם של רבים וגרמה להם להחליט ולבחור במפלגה עם דימוי נקי יותר.

החדש הנוסף שזכה בניצחון נאה הוא, כמובן, נפתלי בנט. בניגוד ללפיד ולחברי יש עתיד, בנט דווקא מוביל רשימה של אנשי ציבור מוכרים, חלקם ח"כים בעבר ובהווה. אבל בנט עצמו הציג פנים שונות למדי ומגוונות הרבה יותר מאלה שמדורגים אחריו: כיפה סרוגה על הפדחת, אבל חי את ההווייה החילונית; יו"ר מועצת יש"ע לשעבר, אבל מתגורר ברעננה הליברלית-שמאלנית; בוגר סיירת מטכ"ל, בשונה מרוב עסקני המפד"ל והאיחוד הלאומי שהפוליטיקה היא מקצועם; ומצליחן כלכלי שעשה אקזיט נאה בשוק ההיי-טק ואינו תלוי בתרומות למימון פעילותו.

אבל כאמור, בנט הוא הפנים החייכניות של רשימה קודרת במיוחד: מתנחלים שונאי ערבים, רבנים שונאי נשים וכאלה שכבר היו מעורבים לא פעם בהפעלת אלימות, פיסית או מילולית, נגד כוחות הצבא והמשטרה ונגד ערבים בשטחים. בקיצור, רשימה שלא הייתה זוכה אפילו לחמישה מנדטים לו הייתה מתמודדת בלעדיו. העובדה שאורית סטרוק, הלל הורביץ וג'רמי גימפל (נכון, ההוא שדיבר על פיצוץ מסגדי הר הבית) יהיו חלק מהקואליציה – שלא לומר חלק מהממשלה – מכה בתדהמה כל משקיף נייטרלי על הפוליטיקה שלנו. ביום רגיל הם היו נחשבים להזויים אפילו בשוליים הפרלמנטריים הקיצוניים ביותר.

3. אינתיפאדה צפויה בליכוד. לא טעיתם. קראו שוב. בנימין נתניהו, אדם שנחשב לאשף פוליטי ולמושך קולות, מחריב פעם אחר פעם את ייצוג הליכוד בכנסת. מעולם לא הצליח נתניהו להביא את הליכוד להישג גבוה יותר מ-32 מנדטים, והשפל שאליו הגיע היום, לאחר שכבר נהנה מכוח פרלמנטרי מצרפי של 42 מנדטים יחד עם ישראל ביתנו, הוא סיבה מספקת להתקוממות נגד מעמדו שצפויה במפלגה הזו זמן לא רב לאחר שעשן התבוסה יתפזר.

איווט ליברמן הוא, כמובן, המועמד האולטימטיבי לרשת את נתניהו אם וכאשר הלה יעזוב. ליברמן כבר מילא תפקידים כשר תשתיות, שר לענייני אסטרטגיה ושר חוץ, ואי אפשר להעלות נגדו את הנימוק של חוסר ניסיון. אבל ליברמן יזוהה כחלק מהמנגנון שהמיט את האסון האלקטורלי הזה על הליכוד, ולכן ימצא נגדו מתמודדים נוספים, מאלה שעושים עבודת שטח יעילה כבר לא מעט שנים. סילבן שלום הוא אחד מאלה שברור שלא ישמטו מידם את ההזדמנות הזו. אבל גם גדעון סער, גלעד ארדן ובוגי יעלון יעשו מאמץ כדי להגיע לפסגה. נכון, זה אולי לא יקרה מייד, אבל בשלב כלשהו האש המלכחת הזו תתחיל להבעיר יותר ויותר מחברי המפלגה. יהיה מעניין שם.

4. גוויעת הכיכרות. הבחירות הללו היו שקטות מהמקובל. ההתקוטטויות הרגילות בין פעילי השטח שלהן כמעט ולא הורגשו הפעם, ולמעט שלטי החוצות ההכרחיים, מעט פלריגים ועד אי אלו אמצעי תעמולה מסוג זה, כמעט כל הקמפיינים התנהלו במדיה. בעיקר ברשת. שם, במרחב הנחשב לנחלתם של צעירים תוססים, התנהל הדיון האמיתי. שלי, יאיר, ציפי, נפתלי וזהבה תקשרו עם הקהל שלהם בעיקר בפייסבוק, בטוויטר ובאמצעות אפליקציות הסלולר ותוכנות המסרים למיניהן. שם הועברו המסרים, שם יודעו הפעילים, שם נקבעו האירועים ושם התנהלו הדיונים.

כל אלה הפכו את כיכרות הערים למקומות שוממים וחסרי עניין. אלו שניסו לארגן הפגנות המוניות או עצרות מפלגתיות, נכשלו. כנסי הבחירות הפיזיים התקיימו בדרך כלל באולמות קטנים, במתנ"סים בינוניים ובסלוני בתים פרטיים. לא מעבר לכך. חסל סדר עצרות ענק בהיכל הספורט בתל אביב או באיצטדיון טדי.

ברם, מי שניסה לעבוד אך ורק דרך הרשת, נכשל בגדול. גם אם עצרות ענק הן נחלת העבר, הרי ההתרוצצות היומיומית, המפגשים עם פעילים וסקרנים, תדרוכי העיתונאים וכל שאר הפעילויות הדורשות יציאה מהמרחב הקיברנטי אל המציאות הלא-סטרילית – לכל אלה יש עדיין ערך מוסף. ואם אתם לא מאמינים, תשאלו את ארץ חדשה.

5. תחילת שיקום בשמאל. בהנהגת זהבה גלאון עלה בידי מרצ – מפלגה שכמעט נעלמה מהמפה לפני ארבע שנים – להכפיל את כוחה, ויתכן שאף יותר מכך. זוהי הפעם הראשונה מזה מספר מערכות בחירות שבה נרשם גידול משמעותי בכוחה של מפלגת השמאל הציוני. סביר להניח שאלמלא המעבר של מנדט יהודי אחד לחד"ש והצבעה אופניתית של אנשי שמאל כאלה ואחרים לדע"ם  (שתיהן לא-ציוניות או אנטי-ציוניות) או למפלגות כגון עלה ירוק או ארץ חדשה – ההישג היה משמעותי אף יותר. גלאון הצליחה לשקם מפלגה ממוטטת והפכה אותה לכוח פרלמנטרי שיש להביא בחשבון.

6. גידול דרמטי בייצוג הנשי. הכנסת ה-19 היא הנשית ביותר בהיסטוריה של ישראל. המפלגות השונות – למעט הדתיות והחרדיות שבהן – הקפידו לשבץ נשים במקומות ריאליים. ואלה שמות: סופה לנדבר, ציפי חוטובלי, אורלי לוי, פאינה קירשנבאום, מירי רגב, לימור לבנת, גילה גמליאל (ליכוד); יעל גרמן, עליזה לביא, עדי קול, קארין אלהרר, רות קלדרון, רינה תמנו-שטה, רינה פרנקל, יפעת קריב (יש עתיד); שלי יחימוביץ', מירב מיכאלי, סתיו שפיר, מיכל בירן (העבודה); איילת שקד, אורית סטרוק, שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי); ציפי לבני (התנועה); זהבה גלאון, מיכל רוזין, תמר זנדברג (מרצ); נבילה אספניולי (חד"A); חנין זועבי (בל"ד). בסך הכול 28 נשים – שיפור של ארבעים אחוז לעומת הכנסת הקודמת.

7. כשלון המרד בש"ס. שני גופים עיקריים ניסו לכרסם בכוחה המסורתי של ש"ס: אמנון יצחק והרב חיים אמסלם. שניהם נכשלו. הראשון הסתמך על לגיונות של חוזרים בתשובה שעברו תחת ידיו, התארח בשמחה בכל מדיום תקשורתי שרק פנה אליו (ותוך כדי כך "שכח" את כינויי הגנאי שהדביק לעיתונאים ולמקצועם) ונכנס לסכסוך םומבי מכוון ומתוקשר עם ראשי ש"ס ועם אדמור"ם עובדיה יוסף. הרעש הגדול שעשה יצר את הרושם שלא רק יעבור את החסימה אלא שאף יעשה זאת בגדול.

חיים אמסלם הוא אדם אמיץ. צריך ביצים משיש כדי לריב עם עובדיה יוסף ושלוחיו, להתמודד עם חרם פרלמנטרי וחברתי ועדיין לתבוע מהחרדים לעבוד ולהתגייס לצה"ל. הרבה אוהדים חילונים היו לו לאמסלם, אבל זה לא הספיק. כי בשורה התחתונה, כנראה שלאדם אחד, מניפולטור מיומן ככל שיהיה, קשה להילחם באופן אפקטיבי מול מנגנון ענק משומן ומאורגן, שנהנה מתקציבים ממשלתיים ומפעילים המגוייסים משורות הישיבות שהוא מחזיק.

8. שליפת סכינים בעבודה. ניסיונות החיסול של מנהיג מכהן בעבודה מייד לאחר מערכת בחירות הם עניין קבוע. ממש כמו שביתת מורים בספטמבר, ירידת מפלס הכנרת באוגוסט או פליטת פה מביכה של מירי רגב. שלי יחימוביץ' עשתה עבודה יפה בשיקום המפלגה המסוכסכת הזו. האיום הגדול ביותר על מעמדה, עמיר פרץ, העדיף לעזוב. הבעייה התדמיתית הקשה ביותר שלה, אהוד ברק, הלכה לפנסיה. חלק ממועמדיה של יחימוביץ' שובצו במקומות גבוהים, כמו מיקי רוזנטל, משה מזרחי, מיכל בירן וסתיו שפיר.

אז מה רע? שהעבודה זכתה רק ב-15 מנדטים, לאחר שיחימוביץ' שבה והציגה אותה כמפלגה השנייה בגודלה הכנסת. שאובדן המנדטים למרת וליש עתיד נתפס כתוצאה של טעויות טקטיות של יחימוביץ, דוגמת ההכרזה שלא תשב עם נתניהו באותה ממשלה ותעדיף את האופוזיציה במידה שנתניהו יכהן כראש ממשלה. הצהרה כזו, שמרחיקה חלק מחברי העבודה מכורסאות עור הצבי ומהג'ובים הממשלתיים המפנקים, עלולה לעלות לה במרד של ממש.

ואיך יודעים שכל זה נכון? מכיוון שכבר הלילה נשמעו במטה העבודה הסתודדויות שמטרתן לגבש חזית פנימית נגד המשך כהונתה של היו"ר. וזו רק ההתחלה.