בסך הכל, טוב שבאו הבחירות האלה וטוב שזה מה שיצא מהם. טוב מאוד שהליכוד חטף וטוב גם שמול התפלצת המכונה "הליכוד ביתנו" התייצב גוש חילוני מסיבי. ולא שמישהו משלה את עצמו שהחילונים יתרוממו ויתייצבו על רגליהם האחוריות וייתנו לנתניהו וליברמן בראש, כפי שראוי להם וכפי מגיע להם, אבל שימו לב לשפת הגוף של צמד המלכים המוכה, אל מול הלוק המלוטש של האס החדש.

ראש הממשלה רץ על הטיקט הבזוי של "איש חזק", "ראש ממשלה חזק", "ממשלה חזקה", "משילות חזקה", ויצא מוכה וחלש ומבוזה כמו שלא היה מאז שגורש בבושת פנים לפני עשור וחצי כמעט. הוא שוב למד בדרך הקשה שרק אדם חלש, עם טיעונים חלשים, עם מסר חלש, עם רודנים ורודניות ששולטים ובעיקר שולטות בו באמצעות מערוך כבד וסודות בכספת, משתמש כל-כך הרבה בהטיות של השורש ח.ז.ק.

במקום נורמלי, במקום שלאנשים שחיים בו יש זיכרון והבנה, ויכולת לחבר בין סיבה למסובב והבנה בסיסית בשאלות מאוד מורכבות כמו "למה" ו"מי" ובעיקר "בגלל מי" – הליכוד היה מובס ונתניהו היה מגורש ממשרדו וממשרתו בבושת פנים. במקומות אחרים הוא היה מוגלה לאיזה אי שדים; במקומות רחוקים יותר היו עושים לו ולחבורתו דברים הרבה פחות נעימים. אבל אנחנו לא מקום נורמלי, האנשים כאן לא ממש מחוברים למציאות ומעולם לא ידעו לחבר בין רוע לעוני; בין עושק לדלות; בין חשבונית ומס למעטפה ומזומנים. הציבור הישראלי בא חשבון עם מי שמיטיב איתו ומטפח את אלה שמנציחים את בורותו, עוניו והשפלתו.

איזו מדינה עלובה היא זו, שגומלת ביד כל-כך רחבה למי שכה הזיק לה: השלטון ומוטביו העשירים, הנצלנים, החומסים, הכובשים, המנצלים, הכופים, האלימים, הרעים; ומענישה את המעטים שעושים למען הכלל, שליחי ציבור אמיתיים, צנועים, ישרים, ליברלים, הומניים. מה ההיגיון שעומד מאחורי האבסורד הזה? מה ההסבר? מה נגיד לילדינו? לנכדינו? מה יגידו הנינים שלנו לנכדיהם? איך יסבירו את זה ההיסטוריונים?

ואז הגיע האיש שעשה את זה. ולב העם החסיר פעימה

ואז הגיע יאיר. יאיר לפיד. יפה וחזק ורהוט ומחובר. בעיקר מחובר. הרבה נכתב ונאמר ועוד ייכתב ועוד ייאמר על הנחישות של לפיד, על החריצות שלו, על החתירה הבלתי נלאית להשגת המטרה: מהקריירה ככותב, המסלול על  המסך, הספרות, העריכה, המשחק, ההגשה, הפרסום, צבירת העושר. הוא ראוי לכל שבח על כל אלה. בלי שום קשר למידת ההערכה של מי מאיתנו לאיכויות התקשורתיות שלו – הוא בהחלט אחד שעליו אפשר להגיד ש"עשה את זה". ביג טיים עשה את זה. נאהב את זה או לא.

אבל יש משהו אחר שהוא עשה לאורך דרכו. חלק בעזרת משפחתו, הרבה בעצמו. הוא אסף הרבה מאוד אנשים, בכל תחומי החיים, שעשו איתו את הדרך הארוכה – דרך של כמעט 30 שנה – מהנער נמוך הקומה, המעט שמנמן, הנער השאפתן שגדל בביתו של האב החכם והדומיננטי והשנוי במחלוקת, עד למה שאתם מכירים היום כ"יאיר לפיד". האיש החדש של המרכז. מרכז הבמה. מרכז המדינה. האיש של המרכז, האיש שבמרכז. האיש של הכן והלא; מאמי כבר אמרנו? הוא נחמד, הוא חביב, הוא נוח לבריות, יש לו המון – אבל המון חברים טובים.

הוא הקפיד לאסוף חברים לכל אורך דרכו המגוונות. אולי הוא לא למד בתיכון ובוודאי לא למד באוניברסיטה, אבל הוא למד היטב את הערך של חיבור עם אנשים, נגיעה באנשים, חברות שאינה תלויה בדבר ומן הסתם גם חברות שממש תלויה בדבר. בימים האחרונים צצו כמה סיפורים אנושיים מרגשים על עזרה שהוא הושיט לאנשים קרובים יותר וקרובים פחות, עזרה וחסד וסיוע, והכל בלי לבקש כל תמורה. ואין שום סיבה לפקפק בכך. על כך הוא ראוי לכל שבח ומעשיו ראויים ללא סייג.

עם הרבה עזרה מידידיי

אבל בדרך לקופה הגדולה שבה זכה השבוע הוא גם הקפיד לאסוף, לטפח ולשמר הרבה מאוד אנשים, שהיו שם בשבילו כשצריך. פשוט היו שם, ברמה הכי פונקציונאלית. עשירים ומקושרים, טייקוני תקשורת ובנקאות, אנשי הפקה וארגון, יועצים פוליטיים ועסקיים ומשפטיים, אנשים של מילים ואנשים של מעשים, אנשים של השפעה והכרעה, אנשים מכל הסוגים והמינים, אנשים שצריך בשביל להצליח. הוא טרח הרבה מאוד על שימור האנשים האלה. מכאן ומשם, מיליונרים וגם מיליארדרים, מנהלים בכירים ובעלי שליטה, בעלי השפעה ובעלי שם, לפני הקלעים וגם מאחוריהם. חברים בני גילו, חברים צעירים ממנו, אבל בעיקר חברים ותומכים הרבה יותר מבוגרים וגם עשירים ממנו. חבריו שירש מאביו המנוח וגם כאלה שגילה בעצמו או שגילו אותו.

אסור להניח שלא נמצאים שם גם חברי אמת, חברים בלב ובנפש, אבל כמה עוד אנשים אנחנו מכירים שרשת החברים שלהם כל-כך מדויקת, מדודה, מתואמת, מאורגנת ובעיקר פונקציונאלית. רק על זה הוא יכול לכתוב ספר ניהול שיהיה ללא ספק רב-מכר.

אבל יאיר לפיד לא אשם. הוא פשוט הרבה יותר פיקח, מקושר, מתוכנן, חרוץ ונחוש מכל השאר. הוא נכנס בתפר שבין סוף עידן מלכות אחת אחד – מלכות נתניהו – ולפני עידן חדש שאיש עדיין לא מזהה. אולי מלכות ליברמן, אולי הוא עצמו, אולי נביא מרכז אחר, אולי מישהו שיצוץ מהעולם העסקי, הבנקאי, עולם ההיי-טק, אולי אפילו מישהו שלא חי כאן ויצוץ פתאום. ואולי המלך הבא בכלל עוד לא נולד.

לפיד סימן מטרה, זיהה הזדמנות, עבד נכון וחזק, השתמש היטב בכל מה שהחיים נתנו לו והוא ידע לקחת. הוא זיהה את הכמיהה של ישראל השבעה, המיושבת, המבוססת, החילונית, לדמות שאפשר להביט בה בלי לחוש מבוכה, בושה, פחד או סתם עקצוץ בלתי ברור. אופייה של המדינה משתנה שוב ושוב במעגלי חיים שאורכם מתקצר והולך. תקופת מלכותו של המלך ביבי הראשון התמשכה והתארכה מעל ומעבר ליכולת הספיגה של המרכז המבוסס, שבתוכו האליטה הישנה, הלבנה, המשכילה, ואתה גם התקשורת המרכזית; אותו מרכז אמורפי שקיווה שאפשר יהיה ללכת עם (ביבי) ולהרגיש בלי (הרבה נסיעות לחו"ל, ארוחות טובות במסעדות נחשבות ונסיעה במכוניות יוקרתיות, נוחות ואטומות). הקהל שמאס בנתניהו התרכז במרחב המוגן של גוש דן וציפה לבוא המשיח.

אם הוא לא היה הבן של טומי, אפשר היה להציע לו ולנו להתפלל

ואז הגיע יאיר לפיד. סימן, חתר, משך, נמשך – בידיים וברגליים ובציפורניים ובשרירים – עד שהגיע לבאר. עדיין לא חוף מבטחים, אבל בכל זאת, באר שופעת.

ועכשיו זה בידיו. גם מי שלא בחר בו, גם הרבים שלא מעריכים אותו, גם כותב שורות אלה – חייבים להעריך את מה שעשה. את מה שהשיג. לאן שהגיע. גם אם זה בזכות החברים, הכסף, הלוק, הקשרים. כי עכשיו כל זה לא משנה. אנחנו את שלנו אמרנו – חובת ההוכחה היא עליו עכשיו. אנחנו נכניס את ההערכות שלנו למעטפה סגורה, שאותה נפתח בבוא היום. נכון, התוצאה הסופית אינה תלויה רק בו, אבל גורלו שלו בהחלט בידיו. הבעיה שלנו היא שגורלנו קשור בגורלו. אם הוא לא היה הבן של טומי לפיד, הייתי מציע לכולנו להתפלל.

[related-posts title="מאמרים נוספים בעקבות הבחירות"]