בבחירות ב-2009 הצבעתי בכלל לליברמן…

בימי ממשלת אולמרט מדינת ישראל התנהלה בצורה לא אחראית, פזרנית, והייתה מוכנה לחלק את עצמה לכל דורש, על מנת להשיג הסכם שלום כלשהו, שהיה מופר שוב ושוב, כי האמינות של הצד השני עדיין מוטלת בספק.

לימים הבנתי, שקיצוניות היא דבר לא טוב, בזוגיות, בעבודה, בצבא, וכן גם בפוליטיקה. אמנם נטיית הלב שלי תמיד הייתה ימנית, אבל קיצון, כמו אלכסון, מוביל לאסון.

בבחירות ב-2013 הצבעתי ליאיר לפיד.

עליתי לארץ עם הוריי בשנת 1994, עלינו מבלארוס, שהייתה רפובליקה בתוך מדינת הענק ברית המועצות. הגענו לארץ במקרה, אמא שלי הייתה שחקנית כדורעף שקיבלה חוזה לשחק בישראל. כשהגענו לכאן, מתוקף חוק השבות קיבלנו אזרחות. בחלוף השנים גרתי בעיר ובקיבוץ, למדתי בתיכון אוסטרובסקי ברעננה, ולאחר לימודיי התגייסתי לצה"ל, אני בן יחיד, העובדה שלא שירתתי בשירות קרבי נזקפת לחובתה של אמי, ואני כנראה מצטער על כך.

התגייסתי ליחידת מגל, שתפקידה הוא הכשרת הטירונים הכלל צה"לים בצבא, אלה שאתם קוראים להם ג'ובניקים. אני קורא להם 70% מכלל חיילי החובה בצבא, תומכי לחימה לכל דבר. כן, גם אלה שאוכלים כל יום צהריים בקניון עזריאלי. שירתתי ביחידה בכל תפקידי הפיקוד, ממ"כ ועד מ"פ, הייתה לי הזכות לפקד ולחנך טירונים רבים במהלך ארבע וחצי שנות שירותי הצבאי, שירות שבעיקר סייע לי להכיר את החברה הישראלית על בוריה, על כל רבדיה. ומתוקף הכרות זו, אני מרשה לעצמי להעביר ביקורת ולכתוב שורות אלו.

האפילוג "המדינה היחידה" הפך לנכס צאן ברזל בבסיס הטירונים

המפגש הראשון שלי עם לפיד היה בספרו "עומדים בטור". עוד קודם אני זוכר את תוכנית האירוח שלו, שלא ממש צפיתי בה, כי הייתי קטן מדי. הספר הגיע למשרדי כשהייתי מפקד מחלקה בבסיס הטירונים דותן (מחנה 80). שמעתי על הפופולריות של טוריו במוסף 7 ימים, אך מעולם לא קראתי אותם. אבל בספר הזה משהו תפס אותי. מי מכם שיודע, האפילוג "המדינה היחידה" הוא אחד החזקים בספר, ומאז הספר, מאמר ספציפי זה הפך לנכס צאן ברזל בבסיס הטירונים. שורות אלה הוקראו על ידי כל מפקד, כמעט לכל מחזור חיילים, פשוט כי הן עזרו לנו להסביר להם בצורה הטובה יותר למה המדינה שיש לנו היא כל כך חשובה ולמה אנחנו פה, כדי להגן עליה.

בעת שחרורי מהצבא, התחלתי לעסוק בפעילות חברתית מסוג אחר, בחיי הלילה. נחשפתי לכמויות עצומות של אנשים, כבשתי את אזור הצפון בהכרותי ונחשפתי לעולם חדש, שלא הכרתי – אותו עולם שגרם לי להגדיל משמעותית את מעגל החברים והמכרים ולפתח קשרים עם אנשים, חיוביים יותר ופחות. אך יותר חשוב מכך, בצבא צברתי בטן מלאה על הרבה מאוד דברים בחברה שלנו שראיתי דרך עיני הטירונים. כמפקד בצבא נשללה ממני הזכות להביע דעות פוליטיות או להעביר ביקורת. בצבא שואלים איך, לא שואלים תמיד למה. וטוב שכך, לעיתים.

לאחר מכן ניצלתי את הפיכחון החברתי והסביבתי שלי ואת מעגל החברים שיצרתי לעצמי כדי לפעול חברתית. עד שבסופו של דבר, בינואר 2012, הוקמה מפלגת יש עתיד. ואז הרגשתי שאותו ספר שהחזקתי ביד כמה שנים לפני כן הוא לא סתם ספר, אלא הרבה מעבר לכך.

במדינת ישראל של היום יש קונצנזוס של פחד, קונצנזוס של ציניות, זלזול, חוסר פרגון, שנאה ומצבור רגשות שליליים נוספים כלפי כל מי ומה שהוא שונה. אנשים מעדיפים לשמר מצב קיים גם אם הוא גרוע, ולא לתת צ'אנס לתקווה חדשה, שאולי תשנה משהו. במילים אחרות – איבדנו תקווה.

הגדולה האמיתית של יאיר לפיד היא שהוא מדבר לתוך הקונצנזוס, לפיד הוא הקונצנזוס שלנו. הסיבות פשוטות: אביו היה ניצול שואה שבנה את עצמו בשתי ידיו, ולפיד הבן עשה את אותה הדרך. אני מכבד את לפיד על פועלו הקשה, על ניצול הכישרון שלו, ולא מעניין אותי כמה כסף יש לו; בזכות כשרונותיו הרבים הוא הרוויח את השכר שלו. אין שום סיבה לזלזל באדם כזה. זה כמו שתזלזלו בלברון ג'יימס שמרוויח סכומי עתק בגלל שהוא כדורסלן טוב ומוכשר.

יאיר לפיד נכנס לפוליטיקה לא בשביל הכסף או התהילה, הוא לא צריך את זה, היה לו את זה מספיק בכל תחנות חייו כעיתונאי ואיש בידור. לכן אני מאמין לו כשהוא אומר שנכנס לפוליטיקה כי הוא מאמין במשהו ויש לו אידיאולוגיה שהוא רוצה לקדם. בעיניי לפיד הוא תקווה לשינוי אמיתי ויסודי בחברה שלנו. אפשר להגיד עליו שהוא מדבר יפה, שהוא רהוט, שהוא סקסי, אבל לשפוט אותו רק על כך יהיה מאוד ציני וזול, גם אם הרבה טוקבקיסטים עושים את זה.

בחרתי בלפיד, כי הוא מדבר אליי בגובה העיניים, הוא מדבר על הבעיות שלי איתי בשפתי, הוא לא מתנשא מעליי, הוא לא מזלזל בי, הוא לא גורם לי להרגיש כאילו אני רק מתקן לגביית מיסים של הממשל. הוא מדבר איתי ואומר שמגיע לי, כי נתתי למדינה, וגם המדינה צריכה לתת לי חזרה.

ללכת עם השפיות עם הנורמליות, עם החלום לשינוי

לכן הצבעתי לו, ולכן גם רבים וטובים, בני דורי, שהבינו שקיצון הוא דבר לא טוב, החליטו להצביע ללפיד, כי הם החליטו ללכת עם השפיות עם הנורמליות, עם החלום לשינוי מאשר עם הפחד והרצון לשמר את המצב הקיים. ובעיקר, כי הם הוכיחו לממשלת נתניהו הראשונה שיש לנו זיכרון, והוא לא קצר.

אם הכול יילך כמתוכנן בבחירות 2017, יאיר לפיד יהיה ראש ממשלת ישראל בזכות גדולה. אם דברים ישתבשו, אני הראשון שאקום ואבקר את האיש, כי מבחינתי נבחר ציבור שלא מימש את הבטחותיו אליי אינו ראוי להמשיך לשאת במשרה ציבורית ואינו ראוי לקבל הזדמנות שנייה. בפוליטיקה הישראלית, בקצה החיים של המדינה שלנו, זה תמיד יהיה "ירייה אחת".

מילה אחת על נתניהו – תשאלו את עצמכם אם ראש ממשלה שלא הציג מצע בחירות וניהל קמפיין בחירות כושל ראוי להוביל מהלך צבאי מול איראן.

באנו לשנות!

[related-posts title="מאמרים נוספים בנושא בחירות 2013"]

________________________________________________________________________________

• 

  אלכס שקוט הוא בן 24, סטודנט לפסיכולוגיה מיקנעם עילית, קצין במילואים ומתפקד במפלגת יש עתיד.