Skip to content

אמנות שימור הסכסוך הישראלי-פלסטיני

המשך השלטון הישראלי ביהודה ושומרון משרת גורמים פלסטינים וישראלים, המעוניינים בהמשך הסכסוך כדי לסכל הסדר לחלוקת הארץ ולהצדיק את מיגורו של הצד השני. מאת גדי שלסקי
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

המשך השלטון הישראלי ביהודה ושומרון משרת גורמים פלסטינים וישראלים, המעוניינים בהמשך הסכסוך כדי לסכל הסדר לחלוקת הארץ ולהצדיק את מיגורו של הצד השני 

מאת גדי שלסקי 

שנים רבות ראו עצמם המתנחלים כחלוץ ההולך לפני המחנה, החזית להגנת כפר סבא. במציאות שבה טילים מצפון ומדרום מאיימים על כל יישוב במדינת ישראל, הטיעון, שמעולם לא סבל מיתר ראיית הנולד, מאבד את שרידי הרלוונטיות. השלטון הישראלי ביהודה ושומרון משרת גורמים פלסטינים וישראלים המעוניינים בשימור הסכסוך כדי לסכל הסדר לחלוקת הארץ. מטרתם ליצור מציאות דו-לאומית בלתי אפשרית שתאפשר או תיאלץ, על פי תפישתם, את מיגורו של הצד השני. מדובר בחלום בלהות אפוקליפטי, הזיה מסוכנת בהרבה ממדינה פלסטינית.

בינתיים, אי-מימוש הזכויות הלאומיות הפלסטיניות מקל על קיצוני הפלסטינים להצדיק את המאבק המזוין כנגד ישראל, ותגובתה של ממשלת ישראל מבטיחה את הרלוונטיות הפוליטית של אותה מנהיגות. גם מנהיגות הימין הישראלי נטולת אג'נדה קונסטרוקטיבית ללא ההתנחלויות וקיומה הפוליטי תלוי לחלוטין בשימור הסכסוך.

שנים של פריחה עוברות על תעשיית הסכסוך הרב-לאומית. התשואה למשמריו מובטחת, על חשבון הבית. בעולם, התירוצים הישראליים להמשך הכיבוש אינם משכנעים איש. ההתחמקות המתמשכת מתהליך מדיני משמעה, מבחינת ישראל, השתת קיומנו רק על הרגל הצבאית. ההנחה הזאת הולכת ומתגלה כמציאותית פחות ופחות. מלחמת לבנון השנייה חשפה עד כמה מוגבלת יכולתו של צה"ל להתמודד עם טרור הטילים. ישראל נמנעה ככל האפשר, ובצדק רב, מפגיעה באוכלוסייה אזרחית, מה גם שהאפקטיביות של פגיעה באוכלוסייה הנתונה למרות משטרים שאינם מהססים לפגע באזרחיהם,  מוטלת בספק.

הימנעות מחלוקה מבטלת את ההישג המדיני המשמעותי ביותר של ישראל
אחרי מלחמת ששת הימים, ההכרה הערבית בקווי 67'

החוויות המודחקות מהעימותים האחרונים הבהירו שוב, למי שהיו זקוקים לתזכורת אחרי אסון 73', עד כמה בעייתית יכולה להיות השענת תפישת הביטחון רק על רגל צבאית, התקפית כהגנתית. הטענה המופרכת שההתנחלויות שומרות על ישראל התעלמה תמיד מהמוסכמה המובלעת שקיומן מותנה הן בעליונות צבאית מוחלטת והן בהסכמה שבשתיקה של ידידינו בעולם. ההימנעות מהסדר חלוקתי מסייעת לבעלי העניין להציג סימטריה בין המשך הכיבוש לבין ההתנגדות המופעלת כנגדנו. עמדה זו הולכת ומופנמת ככל שהתשתית סביב הכיבוש משתכללת, גם בקרב ציבורים מתונים יחסית בעולם.

הימנעות מחלוקה מבטלת גם את ההישג המדיני המשמעותי ביותר של ישראל אחרי מלחמת ששת הימים, ההכרה הערבית בקווי 67'. טשטושם המכוון על ידי ממשלות הימין מקעקע בעיני העולם את הלגיטימציה של הבית הלאומי כולו. כל אקט הגנתי מינורי עלול לגרור תגובה בלתי צפויה. לא במקרה הבינו גם רבין וגם שרון, לא קוטלי קנים ביטחוניים או חובבי פלסטינים מושבעים, את החשיבות שבמימושה מחדש של החלוקה.

כמו ההתנתקות, גם תהליך מדיני אפקטיבי ונדיב יהיה גדוש בסיכונים צבאיים, אולם אלטרנטיבה בדמות מתווה לבנוני או יוגוסלבי ריאליסטית עוד פחות, ותפישתית ורוחנית, חלוקה בהסכמה תהווה המשך הולם לעמדה הציונית הקלאסית. השלמתה תחשוף את אותם קיצונים שימשיכו לדבר על "כיבוש" כמחרחרי ריב מקצועיים והזויים.

1 Comment

  1. אודי א.
    20 בינואר 2012 @ 0:31

    הלו! צריך שניים לטנגו, ישראל וישראל וישראל והכל טוב ויפה אבל מה עם הערבים? מה הם אומרים? בעצם עזוב, כבר מזמן למדנו לקחת את מה שהם אומרים בעירבון מוגבל, מה הם עושים?
    איזו סיבה יש לנו להיות נדיבים אחרי מה שקורה בעזה אחרי ההתנתקות?
    אילו קבלות הם הביאו, לנכונות לשלום, לדו-קיום, להכרה במדינת ישראל בכלל?
    הם רוצים שלום? לא נראה לי, רק לבכות שכבשו לי, לקחו לי אחרי שהפסידו במלחמה אחרי מלחמה.
    ההזדמנות למדינה ערבית בארץ ישראל ניתנה להם עם תוכנית החלוקה של כ"ט בנובמבר.
    בחרו בנשק, קיבלו כיבוש. במלחמה כמו במלחמה?
    רוצים שלום? דברו שלום.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן