Skip to content

לדעת פאינה קירשנבאום, הגירעון הוא הפתרון ולא הבעיה

מהם ההבדלים בין נציגי מפלגות הימין לשמאל בשאלות הכלכלה, מי מתנגד לשילוב עובדי קבלן בחברות ומי מפנה את הפריפריה לנדבנים? עימות סוער בנושא הפערים בחברה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

כיצד תממן הממשלה הבאה את הגירעון התקציבי? זוהי רק שאלה אחת מתוך רבות שיידונו בשבועות הקרובים, לאחר שתוקם הממשלה החדשה ויחל הדיון על תקציב 2013 בכנסת. תקציב המדינה יצטרך להיות מאושר עד סוף מרץ, או בתוך 45 יום מהרגע שבו הושבעה הממשלה החדשה. אם הוויכוח על אודות הגירעון התקציבי לא ייפתר עד אז, נראה כי מדינת ישראל תלך לבחירות בשנית.

בעד הגדלת הגירעון. פאינה קירשנבאום, מקום 18 בליכוד ביתנו (צילום: אתר הכנסת)

אם להאמין לפאינה קירשנבאום, מקום 18 ברשימת "הליכוד ביתנו" ויד ימינו של אביגדור ליברמן, הפתרון התקציבי טמון בגירעון. בעימות על בעיות הנגב שנערך בבאר שבע (יוזמה של פורום התקציב החברתי, פרלמנט צעירי הנגב והמכללה החברתית-כלכלית), קירשנבאום התנגדה להגדלת המיסוי לעשירים והסבירה:

"מאיפה לוקחים את הכסף? – קרן המטבע הבין-לאומית פירסמה לאחרונה מחקר על הטיפול במשבר הכלכלית ב-2008. מה היתה הדרך הנכונה לפתור את הבעיות, להגדיל או להקטין את הגירעון? קרן המטבע תמכה בדרך שלנו, של הגדלת הגירעון. הגירעון אפשר לנו את המשך הצמיחה, והוא עדיין היה נמוך מהגירעון של כל שאר המדינות".

יוסי יונה, נציג "העבודה" בעימות ,הגיב ואמר: "בימי המחאה, כאשר חלק מארגוני המחאה (כוונתו בעיקר לתנועת דרור ישראל המקורבת למפלגת העבודה) המליצו על הגדלת הגירעון, קפצו נציגי הממשלה וטענו שאלה דרישות בלתי אחראיות שיורידו את דירוג האשראי של ישראל בעולם. והנה באים נציגי הממשלה וטוענים שזו בעצם מדיניות מצוינת. אבל הגירעון שיצרה הממשלה לא היה צעד של מדיניות – הוא כישלון של מדיניות".

העימות בבאר שבע, שהעמיד במרכז הדיון את הפערים בחינוך, בבריאות ובתעסוקה בין הדרום למרכז, הציג תמונה מעניינת של המחלוקות הכלכליות המסתמנות אט-אט במערכת הפוליטית שלנו. שלושה מבין המועמדים באו מהפוליטיקה המקומית הדרומית: אבי ורצמן (8 בבית היהודי) היה סגן ראש עיריית באר-שבע. מאיר כהן (4 ב"יש עתיד") היה ראש עיריית דימונה. מקסים אוקנין (מקום 5 ברשימת עם-שלם) היה סגן ראש עיריית ערד.

אוקנין, דמות לא מוכרת כמעט מחוץ לערד וממוקם במקום לא-ריאלי ברשימתו, התגלה כמתדיין ענייני והראה בקיאות בבעיות שעל הפרק. מלבדם השתתפו ג'ומעה זבארגה (4 בבל"ד), בן הקהילה הבדואית ואיש חינוך, שספג באורך רוח את ההאשמות השגורות בסיוע למחבלים מצד זאטוטים תומכי הבית היהודי בקהל; יוסי יונה (20 בעבודה) שהודה במבוכה שהוא מלמד באוניברסיטת בן-גוריון אבל ממשיך להתגורר במרכז תל אביב; ופאינה קירשנבאום (18 בליכוד ביתנו), המתגוררת בהתנחלות בשומרון.

מזל טוב! נולדה לנו שמרנות קלאסית

בזמן האחרון מקובל לומר שאין עוד הבדלים אידיאולוגיים בין המפלגות. מי שמקשיב באמת יודע שלרושם הזה אין יסוד. נהפוך הוא, לנגד עינינו מסתדרת המפה המפלגתית סביב קווי השבר האופייניים לפוליטיקה ברוב מדינות העולם, שהם שאלות היסוד בדבר היחס בין מדינה לכלכלה.

מצד אחד של המתרס מתייצבים מועמדי השמאל המוצהרים, שקוראים להגדיל את מעורבות המדינה במשק. הם דורשים לגבות יותר מסים, לייצר יותר שירותים במימון ציבורי, להעמיק את הרגולציה, ולהשתמש בכוח הכפייה של המדינה כדי לגהץ את הפערים בהכנסות.

מצד שני עומדים מועמדי הימין, בעיקר הבית היהודי, שמבקשים (דווקא הם) מדינה "קטנה". הם קוראים להפחית מסים, לצמצם את השירותים הציבוריים, להפסיק את הניסיון המאולץ של המדינה ליצור שוויון ולהניח את העזרה לחלשים לנדבנים.

המגמות האלה כבר ניכרות מזמן בשטח. החידוש הוא שהן מוצגות כתפיסה ערכית, לא רק בשמאל אלא גם בימין. אמנם נציגי המרכז הפוליטי, בבואם להסביר מדוע אין ליישם צעדי פיקוח והתערבות "סוציאליסטיים", עדיין מדגישים בדרך כלל על הפער בין רצוי למצוי ("אחריות תקציבית", "הבנה מקצועית"). אבל מועמדי הבית היהודי מבססים את התנגדותם לסוציאליזם על תפיסה מוסרית עקרונית, שהיא קרובה לזו של הימין הנוצרי האמריקני. התפיסה הזאת גורסת שכל אדם צריך לקבוע את גורלו במו ידיו, כמיטב מרצו וכישרונו. המדינה צריכה לתת לו תנאי בסיס הוגנים ותו לא.

שוויון מלא רק אלוהים יכול

הנה דוגמה. בפתח העימות בבאר שבע הוקרן סרטון בהפקת פורום התקציב, שהעלה את השאלה מי יממן את הגירעון הממשלתי העצום. תשובתה העוקצנית של נציגת הליכוד ביתנו, פאינה קירשנבאום, היתה: "אתם יודעים, אולי זה רעיון טוב לקחת מעשירים ולהעביר לעניים. ככה נפתור גם את בעיית הדיור: כל העשירים יעזבו את הדירות ויסעו להונג-קונג. אנחנו לא חושבים שזה הפתרון". לטענה של קירשנבאום אין כל יומרה להיות תשובה ערכית. היא מצביעה על קושי מעשי.

נציג העבודה, יוסי יונה, הגיב: "מדוע מאיימים עלינו שבעלי ההון יברחו? לממשלה היתה האפשרות להעלות את המס על חברות או לחלופין להעלות מע"מ עלינו. אנחנו האזרחים שבויים כאן. לאן נברח? לכן הממשלה מעלה את המסים עלינו". התשובה הזאת מבטאת עמדה שהיא ערכית יותר ממעשית, ובעצם היא בעיקר נעלבת. האם יונה נעלב מהממשלה, או פשוט מעובדות החיים, שמלמדות שמיסוי גבוה על בעלי ההון פשוט לא יצליח? אבל יונה הוסיף גם הסבר מעשי: את משאבי הטבע של ישראל אי אפשר להעביר לחו"ל ולכן אפשר להשתמש בהם כמקור למסים חדשים.

"אי אפשר להגיע לשוויון מלא". אבי ורצמן, מקום 8 בבית היהודי

ומה אומר אבי ורצמן? בדיון שהתפתח על הפערים בחינוך הוא הציג את הדברים כך: "האמירה של הבית היהודי היא בכל דבר: אי-אפשר להגיע לשוויון מלא. זה רק אלוהים יכול. כשהוא חילק מן במדבר, היה שוויון. היום מצבו של כל אדם תלוי ביזמות שלו. תפקיד המדינה הוא להעניק שוויון בהזדמנויות. כלומר, לתת לילד מה שצריך מבחינת הלימודים ומבחינה ערכית, ואיתם לצאת לחיים".

עמדתו של ורצמן היא עמדת השמרנות הקלאסית: אל לו לאדם להגזים בניסיונות לתיקון החברה, שמא הוא עלול חלילה לפלוש לתחומו של בורא עולם. לכל היותר מותר לו לטפל בפרט בעודו ילד – לתת לו חינוך הוגן ו"הזדמנויות", ומכאן והלאה הוא ברשות עצמו.

עמדות דומות משמיעים נציגי הבית היהודי בנושאים אחרים. בעימות בנושא העסקת עובדי קבלן הסבירה שולי מועלם ש"הבית היהודי" מתנגדת לקליטה ישירה של עובדים ולעלייה בשכרם בהתאם לוותק. שכר העובדים צריך להיות מותאם לתרומתם, וכך גם קליטתם. רק עובדים ש"יוכיחו את עצמם" ואת תרומתם צריכים להיקלט במקום העבודה.

בתגובה לשאלה מקהל ורצמן מסייג מעט את תשובתו: "אמרת שאתם בבית היהודי בעד הקטנת פערים. אבל בסקר של כלכליסט עניתם שאתם בעד העלאת מע"מ, נגד העלאת מס חברות ועוד. איך אתה מסביר את זה?" ורצמן: "לא כל מה שכתוב בכלכליסט זה אחד לאחד. יש דרכים לשלב בין שני סוגי המס. אבל אנחנו מאמינים שצריך לתת לכל אחד לממש את הפוטנציאל שלו בחיים, והמדינה צריכה לתת לו את התנאים". ובכל זאת – "המדינה יכולה לשנות את הפרופורציות. אם הרשות המקומית בראשון יכולה לקבל פחות מהממשלה, אז הרשות בבאר-שבע תקבל יותר".

"אל תשלחי אותנו לפשוט יד"

אף שכל המשתתפים בעימות הודו בקיומם של פערים בין פריפריה למרכז בתחומי הבריאות והחינוך, הם נחלקו בשאלה מי אחראי לצמצם אותם. ג'ומעה זבארגה, נציג בל"ד, ששימש כמנהל וכמפקח בבתי ספר בלוד ובמזרח ירושלים, קבל: "חלק מהפריפריה מופלה פעמיים. פעם אחת מבחינת הממשלה, בתקצוב. ופעם שנייה, כמגזר בדואי".

מאיר כהן (יש עתיד), איש בעל קול רדיופוני וסגנון הנוטה לפופוליזם, גילגל חלק מהאשמה על הבדואים עצמם: "אני ראש העיר היחיד שנתן לשבט בדואי אדמה מה"שטח הכחול" של הרשות שלי. וכשאני מנסה לעבוד עם אנשי הציבור הבדואים הם עצמם אומרים לי "אנחנו עסוקים עם הפלסטינים". הוא הודה כי "אין כיתות ממוזגות בכפר בדואי ויש כיתות ממוזגות בעומר, אין שוויון", אולם טען שלפערים האלה הרשויות צריכות לדאוג בעצמן: "מי שיכול לפתור את אי-השוויון הוא לא הממשלה, אלא אנחנו המנהיגים המקומיים".

גם בתחום הבריאות הפערים הם עובדה מוסכמת. פאינה קירשנבאום התהדרה בהעברת מאה מיליון שקלים לבתי חולים בפריפריה בתקופת הממשלה האחרונה, אבל הוסיפה "תקציב הבריאות הוא כבר בגובה 38 מיליארד שקל, ואני לא אהיה פופוליסטית ואפזר הבטחות להגדיל אותו. כפי שבתי חולים במרכז בונים מחלקות שלמות מכספים של פילנתרופים, אני לא מבינה למה לא יכולים אותם פילנתרופים לתרום לבתי חולים בפריפריה".

כאן מחה דווקא מאיר כהן: "פאינה לא צריכה לשלוח אותנו לפשוט יד אצל תורמים", ויוסי יונה היה נחרץ יותר: "יש מחלוקת פוליטית בין המפלגות. ממשלת ישראל מצמצמת באופן עקבי את התקצוב לשירותים הציבוריים. מתוך מאה אחוז של ההוצאה הלאומית לחינוך, הממשלה מממנת 53 אחוז בלבד. לכן שולחים אותנו לחפש תרומות. אנחנו במפלגת ה"עבודה" אומרים חד-משמעית: צריך להגדיל את ההוצאה הלאומית לחינוך ולבריאות".

התנגדות חוצת מפלגות לשיטת המצ'ינג בחינוך

על טענה אחת לא נמצאו חולקים בין המשתתפים. אחת הסיבות העיקריות לפערים בהשקעה לתלמיד היא שיטת התקצוב המכונה "מצ'ינג", שמשמשת את משרד החינוך לתקצוב מיזמי חינוך. מקסים אוקנין הסביר את הפרדוקס: "הממשלה מציעה לרשויות פרויקטים בתנאי שיממנו חלק מההוצאות בעצמן. באות דווקא הרשויות החלשות ואומרות, אין לנו כסף לשים. אנחנו מוותרות על הפרויקט. הולכת הממשלה ונותנת את הכסף לרשויות חזקות".

לדברי ג'ומעה זבארגה, שיטת המצ'ינג מכשילה אפילו פרויקטים שנועדו ליצור שוויון: "גם במועצות שמשווים בהן את התנאים, מתנים תנאים", כלומר מתנים את קבלת התקצוב הממשלתי בהשתתפות של הרשות המקומית.

גם דבריו של ורצמן שהובאו קודם, "המדינה יכולה לשנות את הפרופורציות. אם הרשות המקומית בראשון יכולה לקבל פחות מהממשלה, אז הרשות בבאר-שבע תקבל יותר", אינם מתיישבים עם ההיגיון המנחה את שיטת המצ'ינג. לאור ההסכמה הרחבה על כישלון השיטה, ייתכן שתהיה שעת כושר לאחר הבחירות לפעול בשיתוף פעולה בין-מפלגתי להחלפתה בשיטת מימון הוגנת יותר.

[related-posts]

1 Comment

  1. רפונזל
    8 בפברואר 2013 @ 13:57

    מעניין אם זו התשובה שתיתן הגב' קירשנבאום לפקיד הבנק שיתקשר לשאול אותה בעניין הגירעון בחשבון.
    אופסססס….
    גב' קירשנבאום מקבלת שכר ח"כית ובתור שכזו אין לה גירעון בבנק.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן