כשרות רסיוק עוברת בימים אלה דרך כיכר רבין, ליד מקום מגוריה בתל-אביב, ניבטות אליה בענק עיניים ממגנטות מכרזה של תיאטרון "גשר" להצגתו החדשה "אנטי". העיניים החומות האלה הן עיניה והיא לא עושה רושם של אחת שאמורה לצבוט את עצמה כדי להאמין שתוך שנה מאז הגיעה לגשר כבר שובצה לקראת יום הולדתה ה-27 בתפקיד ראשי ראשון. אנטי, או אנטיגונה בשמה המלא, זו היא.

"אם היו אומרים לי לפני שנתיים שזה מה שיקרה איתי, לא הייתי מאמינה שזה אפשרי", רסיוק מתבטאת בכנות. "אבל כשהתקדמתי בשנה שלי בגשר מתפקידים קטנים בהצגות 'יונה ונער' ו'בין לילה ובין שחר' לתפקיד בולט יותר בהצגת 'פרימה דונה', התחלתי להאמין ביכולת שלי לשים הצגה שלמה על הכתפיים שלי. אבא שלי אמר שזה נס מה שקרה לי".

נס?

"נראה לי יותר שיש כאן תוצאה של עבודה קשה. אין לי ספק שלא הייתי מגיעה ל'אנטי' בלי כל מה שהתנסיתי בו בסטודיו יורם לוינשטיין".

חלמת לשחק את אנטיגונה?

"חלמתי לשחק תפקידי-אופי, אבל לא טראגיים כאלה".

וכששמעת שזו לא אנטיגונה של סופוקלס, אלא של ז'אן אנוי?

"זה שימח אותי. נורא פחדתי מהפאתוס במחזה של סופוקלס. הטרגדיה הרתיעה אותי. הרגשתי הקלה כשאמרו לי שישחק איתי וילוז'ני בתפקיד המלך קריאון".

ה"גובה" שלך סייע לך  לקבל תפקיד כזה של ילדה-נערה-אשה?

"קרוב לוודאי שהמטר וחצי בדיוק שלי לא הפריע לי הפעם, כשהיו צריכים שחקנית שתשכנע בדמות של נערה בת 17. איך אומרים? – עושים אפקט מהדפקט".

כיצד בנית את התפקיד?

"בגלל הקומה הלא גבוהה שלי יש שמסתכלים עלי כעל ילדה, מה שגורם לי לא פעם להרגיש ככה, אבל בתוכי אני מאוד-מאוד מרגישה אשה. איך בונים תפקיד כזה? אמא שלי באה לראות אותי בהצגה ואמרה לי 'רות, את קצת מתיילדת בתפקיד'. לקחתי את זה לתשומת-לבי, אם כי הוריי מספרים לי שכאשר היו באים לאסוף אותי הביתה מגן טרום חובה, הגננת הייתה אומרת להם – 'רות, זאת אישה קטנה'. בשבוע הראשון לחזרות היה לי קשה, מה גם שהיו כאלה שאמרו לי, שיבגני אריה אינו במאי קל. אז אמרתי לעצמי להרפות ולא להילחץ".

מדוע להילחץ אם את בוגרת האוניברסיטה-של-יבגני ב"יונה ונער".

"אתה צודק. דווקא היה כיף בחזרות להצגה הזאת, כשהוא נענה לרעיונות שהעליתי, שגם אשיר ואחלל בחלילית. בעצם, בנינו את תפקיד היונה הבלגית ביחד. באמצע, בין לבין, עבדתי עם הבמאי הבולגרי אלכסנדר מורפוב בחזרות להצגת 'פרימה דונה'. עם כל השוני ביניהם, שניהם רוצים שהשחקן יביא גם דברים משלו. אז בהתחלה הבאתי את אנטי מפוחדת כזאת, כנערה שכל רצונה הוא לקבור את אחיה המת, והייתי צריכה למתן את זה. אני משחקת עם אצבעות הידיים כדי לבטא את הפחד".

והיא יודעת להילחץ. "באוגוסט השחור, כפי שאני קוראת לחודש הזה, עברתי תקופה נורא קשה של התקפי-חרדה", היא מספרת. "כל החודש לקחתי ציפרלקס כדי לנטרל את החרדות. מכיוון שבהצגה אני משחקת טיפוס חרדתי, שאבתי המון ממה שעבר עלי הקיץ".

יש חרדה מגודל התפקיד ומהאחריות שרובצת עלייך?

"זה פחות. החזרה הגנרלית הייתה מאוד טובה, אבל הייתה לנו נפילה גדולה בבכורה. זה קורה לפעמים, כשאתה בהיי בהצגה אחת, אתה מועד בזו שבאה אחריה. 'יוני, למה זה קורה לי?', בכיתי ליוני לוקאס, עוזר הבמאי. אז הוא אמר משהו חכם – 'הבאת את העוגה אפויה במקום לאפות אותה עוד פעם לעיני הקהל'. והוא צדק. כי כשנכנסתי לבמה בבכורה, עודדתי את עצמי ביהירות, כשאמרתי ביני לביני – 'את טובה; תראי לכולם מי את!' וזה לא היה בסדר. במקום להיכנס עם הפחד, מה שאמור לאפיין את הדמות, ניסיתי להרגיע אותו".

את טיפוס דומע?

"כן (מחייכת במבוכה), גם בחיים אני בוכה".

בואי נחזור לוילוז'ני.

"המפגש הראשון בינינו היה בקריאת המחזה. מיד הרגשתי איתו כאילו אנחנו כבר מכירים. הוא נתן על הרגע הרגשה שהולך להיות מסע כיפי של שנינו. כפרטנר, הוא עוזר לי להבין מי זאת אנטי. בנוסף הוא התלוצץ לא מעט בחזרות והוריד ממני את המתח שהיה לי כלפי יבגני. זה אפילו נתן לי לגיטימציה להיות שטותניקית. יבגני זרם איתנו. אי אפשר לעמוד בפני הבדיחות של וילוז'ני".

בעודי מדבר איתך על אנטי-אנטיגונה של אנוי, מרצדת מולי  הופעתה הדרמטית המזהירה של אולה שור-סלקטר בהצגת  "אנטיגונה" מאת סופוקלס, בהפקה המשותפת של הקאמרי והבימה. אותה דמות, שני עולמות שונים.

"אתה צודק. שתיהן אנטיגונה וכל כך שונות. אנטיגונה שלנו מרחמת על קריאון, שמתוקף הצו שלו מרגיש חובה להוציא אותה להרוג. כבר קיבלתי תגובות שכאנטיגונה אני לא מספיק יוצאת נגד קריאון וכאילו אני לא נראית בתפקיד של מי שהולכת למסור את חייה. אני לוקחת את ההערות לתשומת ליבי. ואתה יודע מה – שיעירו! רק טוב יכול לצאת מזה. אני מרגישה שככל שאני סובלת יותר בחיים, כן אני שחקנית יותר טובה על הבמה. אולי זה לא נכון ככה וצריך לדעת להפריד".

כאמנית, יש לה כרטיס ביקור שאין דומה לו – שחקנית-זמרת-חלילנית-פנטומימאית. "אומנם אני בעיקר שחקנית, אבל כבת של שני מוזיקאים. הכל התחיל אצלי במוזיקה", רסיוק, הרצליינית במקור, המזמרת כיום בהרכב של אבי גרייניק, אומרת על התחום שבו עוסקים הוריה. אמה, שושי, היא מורה ותיקה למוזיקה ושרה שנים במקהלת "המיולה". אביה הוא המלחין משה רסיוק, שגם מנצח כבר שני עשורים על מקהלת כפר-שמריהו.

בעידוד הוריה חיללה עשר שנים באנסמבל חליליות ויצאה עמו להופעות בחו"ל. אבל העידוד הזה לא יכול היה להתחרות עם משיכתה למשחק, שהתבטאה בהשתתפות בחוגי דרמה מילדות. לאחר לימודים במגמת תיאטרון בתיכון, לא התקבלה לתיאטרון צה"ל, כפי שרצתה, אבל מהר מאוד הבינה שאין לה סיבה להצטער על כך. זה לא רק בשל הקשר הטוב שנרקם שם בינה לבין אורי גוטליב, הבמאי שלה בלהקת חיל התקשוב שבו שירתה על תקן המצחיקולה, כדבריה, אלא ש"עם הלהקה הזאת ראינו חצי עולם. נשלחנו להופיע בפני הקהילות היהודיות בחו'ל וזה כלל את דרום אמריקה, פאריז ולבסוף אוסטרליה וניו-זילנד. אלה היו מסעות נורא מרגשים, שנתנו פרופורציה אחרת להופעות שלנו בארץ".

כשהשתחררה, נקלטה בסטודיו יורם לוינשטיין וגילתה שלימודי משחק אינם פיקניק. "בשנה א' בסטודיו התרסקתי המון פעמים", היא מגלה. "נפלתי על דברים פשוטים, כשלא הבנתי שרות צריכה להיות בדמויות שהצגתי, ובמקום זה שיחקתי משהו נורא חיצוני. באיזשהו שלב תפסתי שאם לא אספק את הסחורה, אמצא את עצמי בחוץ. כשקלטתי שמילת המפתח היא 'אותנטיות', נפל לי האסימון והכל נהיה בסדר. אפילו קיבלתי תפקידים ראשיים".

אחד מרגעי השיא שלה בסטודיו היה כשבתחרות מונולוגים הפליאה להיכנס לדמותה של אדית פיאף, מה שהביא אותו לזכות במקום הראשון. "חודש עבדתי על המבטא ועל הפיזיות", היא מציינת. "על הגובה לא הייתי צריכה לעבוד."

הכל טוב ויפה, אבל כשהצגה על פיאף הגיעה לידי מימוש בתיאטרון, יונית טובי, קטפה את התהילה.

"מה לעשות, כשהעלו את ההצגה בתיאטרון באר-שבע, עדיין הייתי תלמידה בסטודיו. פרגנתי לה. יש לנו אותה סוכנת, זהר יעקובסון, ומהמשרד שלה אנחנו מכירות ומחבבות זו את זו. אגב, נושא הגובה משותף לשתינו".

עם כל הקומיות שבה, רסיוק הוכיחה את עצמה בסטודיו גם בתפקידים רציניים. אחד מהם הוא הלנה, ניצולת השואה ב"למה לא באת לפני המלחמה?" מאת ליזי דורון. "זה היה אחד התפקידים הכי קשים שעשיתי", היא אומרת. "לא קל אם יש אירוניה באיזו דמות שאני מציגה. זאת החוליה החלשה שלי כשחקנית".

יצאת מורווחת מהתפקיד הזה.

"הייתה לי התרגשות גדולה, כשסבא שלי, ניצול שואה, בא לראות אותי בהצגה הזאת".

אבל בדרך לשם התנסית בחוויה לא שגרתית.

"השתתפתי בסרט החרדי לנשים 'הגדר', שביימה טלי אברהמי בנושא חטיפת ילדים יהודים ברוסיה לשם גיוסם לצבא הצאר. הייתי שם אלזה, היהודייה הרעה שגורמת להתפוררות המשפחה. הצילומים נערכו בקייב שבאוקראינה, לשם אחזור בעוד חצי שנה עם הצגות גשר 'יונה ונער ו'כפר'. צילמנו בקור אימים של מינוס עשרים מעלות. בחיים לא ראיתי כל כך הרבה שלג".

איך היה להיקלט בגשר?

"אני מעריכה את התרבות של אלה שהביאו אותה מרוסיה ואיך שהם עובדים עם כל הטוטאליות. גם אני כזאת. לפעמים שחקנים חושבים שאני רוסייה וכשהם שומעים את יבגני אומר משהו, הם שואלים אותי מה הוא אמר, כאילו שאני, רבע מרוקאית, יודעת. הייתה לי הרגשה שבגשר יבינו עוף קצת מוזר כמוני".

לאחר תפקיד היונה הבלגית ב"יונה ונער" של מאיר שלו, שעליו הייתה מועמדת לפרס השחקנית המבטיחה, הגיע תפקיד של נערה בת 17 בישראל של פעם בהצגה "בין לילה ובין שחר" על-פי יהושע קנז, בדרך להצגת "פרימה דונה", שבה היא טורפת את הבמה בין השאר בפארודיה אה-לה מרילין מונרו, לצד ישראל דמידוב, "שחקן מדהים שלמדתי ממנו המון".

אכן, עם וילוז'ני מצד אחד ודמידוב מצד שני – רסיוק מסודרת.