Skip to content

"עכשיו תפשטי את הבגדים ותישארי בבגד הים", אמר

אני נזכרת פתאום במה שאומרת אימא על בגד הים שלי, שבו לדעתה אני נראית כמו פרוצה. גם את העניין שאני עם גבר בחושך, על שפת הים, היא בטח לא הייתה אוהבת במיוחד. מאת אורית רז
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

אני נזכרת פתאום במה שאומרת אימא על בגד הים שלי, שבו לדעתה אני נראית כמו פרוצה. גם את העניין שאני עם גבר בחושך, על שפת הים, היא בטח לא הייתה אוהבת במיוחד. קטע מספר חדש

מאת אורית רז

"מה יש לך למהר", צועק אלי הבחור בחולצה המשובצת הנשען על עמוד החשמל, פחית של קולה בידו וטיפות קטנות חומות של משקה ניגרות על סנטרו. "עם מראה כמו שלך החבר שלך בטח יחכה לך", הוא מוחה את הטיפות בגב ידו. "אני הייתי מחכה לך אילו הייתי במקומו".

אני ממשיכה לרוץ, שקית הפלסטיק עם המגבת ובגד הים בידי. אני חולפת ביעף על פני מוכרת התכשיטים ועל פני ליצן הצעצוע המכה בתוף הקטן התלוי לו מלפניו ומשמיע מנגינה עליזה, מסתחרר בעיגול על גלגלי הפלסטיק הקטנים. הרי קבענו בדיוק בשקיעה ליד סוכת המציל ולא רגע אחד אחרי. עכשיו כבר תלויה מעל המים שמש אדומה כמו קצה בוער של סיגריה, ואני יורדת במהירות במדרגות האבן. עוד מעט תימעך השמש אל שולי מאפרת הים. עלי להזדרז. סנדלי העקב שלי טובעים בחול החם, הטובעני. בלבי אני חושבת על מאיה. לא פעם הלכה עם הבן זונה בשעות הערב לשפת הים. בטח פסעו יחד לאורך החוף כמו הזוג הזה שנעצר על קו המים ומתנשק. אני מקיפה את סוכת המציל, שולחת בשמש מבט מודאג. אולי טעיתי בחוף, או בסוכה, כי אין שום רמז או סימן למויאל. העננים לעומת זאת נצבעים אדום והאוויר הולך ונעשה כהה. פנסי הרחוב נדלקים בזה אחר זה בטיילת מול הים.

אולי הוא שכח שקבענו, דוקרת מחשבה מקניטה בתוך חזי. הוא היה כל-כך טרוד במה שעבר עליו בבוקר. אולי הוא חיכה לי והלך? אולי ליד תחנת האוטובוס אמצא אותו? אני מסתכלת סביבי וחופרת בחרטום סנדלי גומה בחול. אינני מעיזה לעזוב את סוכת המציל כדי שלא להחמיץ אותו בבואו, חלילה.

"את כאן?" אני עוצרת את נשימתי כשאני מבחינה בצלליתו על רחבת האבן. על פניו הרחבים נשפך אורו של פנס. כמה זמן לקח לאוטובוס להגיע? הוא רוקע ברגלו ומתנשף בזעף. בשביל לנסוע בתחבורה הציבורית בארץ צריך שפע של זמן או סבלנות, ולו עצמו אין לא מזה ולא מזה, וגם כסף כדי לרכוש מכונית אין לו.

אני מתקדמת לעומתו בתוך החול. השמש כבר שקעה, אך לאור הפנס אני רואה אותו יורד במדרגות, בקבוק עטוף בנייר בידו האחת ושקית נייר חומה בשנייה. כל-כך צעיר הוא נראה פתאום, לבוש מכנסיים חומים הדוקים וחולצת סריג כתומה, פוסע אל משטח החול לאִטו, כאילו שום דבר לא בוער.

"את מחכה כבר הרבה זמן?" הוא שואל, ואני בולעת את כל הרוק שיש לי בפה.

"לא, מה פתאום", אני ממהרת להכחיש. בלבי אני מודה שהוא ממש נאה באפלולית, כשנקבוביות עורו והקמטים התלויים בשולי לסתותיו נעלמים כלא היו. כשהאיש הזקן שיוצא מן הרחצה ומנגב את גופו במגבת נותן בנו מבט מחייך, אני מרגישה גאווה.

הוא בטח חושב שאנחנו זוג נאהבים, אני אומרת בלבי.

"הגעתי טיפ טיפה לפניך", אני לוחשת והוא אומר, "יופי, עכשיו תפשטי את הבגדים ותישארי בבגד הים".

אני נזכרת פתאום במה שאומרת אימא על בגד הים שלי, שבו לדעתה אני נראית כמו פרוצה. גם את העניין שאני עם גבר בחושך, על שפת הים, היא בטח לא הייתה אוהבת במיוחד.

אף-על-פי שעל מויאל היא הייתה סומכת באלף אחוזים, איתו היא הייתה מרשה לי לנסוע לקצה העולם. ובכל זאת אני מושכת בכתפי ואומרת שאני מעדיפה לטבול בבגדים, אבל הוא אומר לי שאשכח מהבגדים, שולח יד ומאיץ בי להסיר את החולצה. הרי אף אחד לא טובל במים בבגדים, הוא אומר, ואני שוב חושבת על מאיה, שבגד הים שלה עוד הרבה יותר נועז.

נעים לי להשוות עצמי אליה, ואני פורמת את כפתורי החולצה, מרימה את מבטי אל הנוגה הכתום שהשאירה השמש ואשר מכחיל בהדרגה עד שהוא הולך ונטמע בתוך יריעת השמיים המשחירה.

לכל הבנות בגילי כבר היה לפחות חבר אחד

מאיה כבר אמרה לי אלפי פעמים שלכל הבנות בגילי כבר היה לפחות חבר אחד. עכשיו אני חושבת שאילו מאיה והבן זונה היו מטיילים עכשיו על שפת הים, הם היו חושבים שמויאל ואני זוג. חיוך מנצחים מתפשט על פני. הרעיון שהם יחשבו כי בחור כל-כך נאה מטייל איתי, מעלה בי גאווה.

בזו אחר זו צונחים על החול החולצות שלי ושלו,
שני זוגות מכנסיים, בקבוק היין ושקיות הנייר והפלסטיק

 "אמרת בשקיעה", אני אומרת ומייד מצטערת שאמרתי. למה אני צריכה תמיד לקלקל? אבל למויאל לא אכפת. "אפשר, בעזרת השם יתברך, לעשות את זה גם קצת אחרי השקיעה", הוא מחייך לעומתי בשלווה החומה של עיניו. בזו אחר זו צונחים על החול החולצות שלי ושלו, שני זוגות מכנסיים, בקבוק היין ושקיות הנייר והפלסטיק.

כמו שני ילדים קטנים שהבטיחו להם ממתק אנחנו רצים אל שפת המים, עליזים ומלאי תקווה. על קו המים אנחנו נעצרים ומביטים בגלים. מויאל אומר שיש פה שקט כמו בגואה, שאם הוא מתעלם מהמראה של בתי המלון ומפנסי הרחוב הוא יכול לחשוב שהאוויר ספוג אווירת קדושה, כמו אחרי הצבא כשטייל בהודו.

כשהוא מזכיר את הצבא אני נזכרת באבא וקצת מתרגשת. חיילים היו חביבים עליו עוד בניו יורק כשראה סרטים ישראלים, 'אנטבה', 'שתי אצבעות מצידון'. הוא היה גאה בחיילים העבריים. חלום חייו היה להתגייס לצבא הישראלי הלוחם בגבורה ולהיות חייל אמיץ הנחוש לעזור לארצו להציל אותה מאויביה. אבל בגלל הגיל וגם בגלל מצבו הבריאותי, לא הצליח להתגייס.

אני מנסה להסביר למויאל את האהבה של אבא לחיילי צה"ל, אבל הוא רוצה שאיכנס לים. הוא אומר שאעזוב עכשיו את הפחד שלי לצלול עם הפנים למים. אם רוצים לשמוע

בשורות ונחמות במהרה בימינו אמן, צריך לטבול את כל הראש. אני אוטמת את אפי באצבעותי וטובלת בצייתנות פעם ראשונה, שנייה ושלישית ובכל פעם ממלמלת: "אתה הוא בעולם הזה ואתה הוא בעולם הבא", כמו שהוא אומר לי למלמל. אחר-כך, כשאנחנו יוצאים מן המים, רגלי נתקלת באבן ואני מאבדת את שיווי המשקל ומשתטחת בקול חבטה אל תוך המים. אני עוצמת את עיני ומנסה לצעוק, אבל סילוני מים מלוחים חודרים לתוך אפי וגרוני ומשתיקים אותי. אני בועטת במים באימה, רועדת בכל גופי, מנסה לצוף ולעלות אבל המים חזקים ממני והם מושכים את גופי מטה. נדמה לי שסופי קרב, אבל אז מחבקות אותי לפתע שתי ידיים חזקות וחמות ומושות אותי מן המים.

"זה בסדר", הוא אומר ומחבק אותי, "תסמכי עלי. הכול בסדר".

נעים לי המגע החם הזה של החזה החזק, השעיר והשרירי שנצמד אל גופי מאחור ומכוון אותי בשלווה ובביטחון אל החוף. ובכל זאת, מדוע כשאני משעינה את גופי על הסלע היד שלו, יד של גבר, עדיין כרוכה על צווארי?

"את מתוחה כולך".

הוא מתיישב לצִדי. "תרפי", משוטטת ידו על כתפי, "כל השרירים שלך דרוכים".

אני מחייכת במבוכה ואינני אומרת דבר, אבל הוא ממשיך בשלו: "גם בזה את צריכה לשנות את האמונות שלך", הוא אומר, "את צריכה להבין שלא כל גבר שנוגע בך רוצה לנצל אותך".

אני מושכת בכתפי. רוֹוח לי כשהוא מרפה ממני לפתע ופוסע אל ערימת הבגדים. הוא שולף את הבקבוק מתוך הנייר וחולץ את הפקק, "קחי, תשתי, זה יעשה לך טוב".

רוח קרירה שעולה מן המים בגלים קלים מצמררת את עורי, ואנו מצטנפים במגבת שלי.

"זה יחמם אותך", הוא מושיט לי את הפייה ואני מסיטה את ראשי בתיעוב.

"כדאי לך", הוא מתעקש.

לוגמת מן המשקה ומרגישה איך חום דק כמו חיוך מתפשט לי בחזה

הוא מקרב את הבקבוק אל פי, והתנועות שלו בטוחות כאילו הוא יודע מה הוא עושה. אני מתרצה, לוגמת מן המשקה ומרגישה איך חום דק כמו חיוך מתפשט לי בחזה.

כעת אנחנו מצטופפים בחדווה בתוך המגבת שלי, מתבוננים בלי מילים בים ובחוף המשחירים והולכים. כמה נעים מראה כתמי האור המעטים הניגרים בדלילות על עמדת המציל, על כיסאות החוף ועל ארמונות החול הנטושים שבנו ילדים על קו המים. אני מתחילה לצטט מן הזיכרון, "החול יזכור את הגלים אבל למלח אין זוכר, זולת ההם אשר חזרו עם רוח לילה מאחר". מויאל שואל אם אני כתבתי את זה. אני אומרת שלא והוא מעווה את שפתיו בזלזול ואומר לי להפסיק לצטט שירים של אחרים. אני חשה צביטה עמומה של כאב בחזי, כאילו אני גומלת לו רעה על כל הטוב שהוא מרעיף עלי. פתאום נעשים פניו רכים ומלאי חיבה והוא מלטף את סנטרי וזוקף אותו אל על. ברגע הראשון אוחזת בי בהלה לנוכח הקרבה הפתאומית של פניו, נוקשות עורו, חספוס לחייו וחמיצות ריח האפטר-שייב המהול בריח זיעה. אט-אט אני נרגעת והקלה חוזרת וממלאת את חזי. אבל אז עוקר מויאל את לחיו מלחיי, זורק את ראשו לאחור.

"אני כל-כך אוהב את חוף הים בלילה", הוא אומר, "חוף הים בלילה עושה אותי רומנטי ורגיש".

אני שואלת אם הוא רוצה שאדקלם לו שיר שלי והוא אומר שזה חסר טעם. שירים נכתבים בידי אנשים מתוסכלים ובכיינים שלא מסוגלים לכתוב שום דבר חוץ מאשר על עצמם. הוא לא סובל מתבכיינים. כשיש לו בעיה הוא פותר אותה או משלים אִיתה. לכן הוא לא אהב שירה מימיו, גם כשלמד בבית הספר לא אהב שירה, 'הכניסיני תחת כנפך' גרם לו כאב ראש. בשביל לטפל באנשים הוא לא זקוק לשירה, הוא אומר בנוקשות. בשביל זה די בשכל ישר.

"אולי תכתבי רומן?" הוא מהרהר בקול. "אני לא מת על הסיפורים הרגשניים האלה שכותבות נשים מקופחות כדי להצדיק את קיומן, אבל דווקא לזה יש ביקוש".

"אולי יש לזה ביקוש," אני עונה, "אבל רק שירים אני יודעת לכתוב, וחוץ מזה, אני לא דוגמנית או זמרת, בסך הכול מלצרית, אפילו חבר לא היה לי עד עכשיו, וחוץ מהקירבה הזאת אליך לא קרה לי מעולם שום או מסעיר, אז על מה אני כבר יכולה לכתוב?"

מרגישה את חלקלקות לשונו נעה בתוך פי

"תחשבי על זה", הוא מחייך. פתאום הוא גוחן אלי. במהירות מדהימה הוא מצמיד את שפתיו אל שפתי ואני מרגישה את חלקלקות לשונו נעה בתוך פי.  ברגע הראשון היא מפתיעה, זרה וחדשה ללא נשוא. אחר-כך אני חשה קרבה חסרת גבולות ונדמה לי שכל הווייתי מתמצית במגע הקסום הזה. רק שלא ייגמר. ככל שהוא מתמשך אינני יודעת שובע ואני רוצה עוד. רק עכשיו גיליתי את יופיו וכבר איני יכולה בלעדיו. גם אִיתו איני יכולה, כי נגמר לי האוויר.

בביישנות אני שולחת את ידי והודפת את חזהו לאחור.

"כך את רוצה לכתוב?"  הוא אומר, מופתע.

"מה זאת אומרת?" אני מצליבה את ידי על גופי.

"הסתכלי על עצמך", הוא משפשף באצבעותיו את סנטרו, "איזו מין כותבת את?"

"אני לא מבינה".

"סופרים, ואפילו משוררים, חייבים להיות יותר נועזים", הוא מחייך בנחת, "הם צריכים לגמוע מהחיים באומץ, להתנסות בקשת רחבה, של חוויות ושל רגשות".

  • מתוך הספר "מי בכלל דיבר על אהבה" (ספרית פועלים)
error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן