בל יטעו אתכם החיוכים שמפזרת נועה דנון. זמרת הסופרן של האופרה במגדבורג, גרמניה, באה לכור מחצבתה, באופרה הישראלית, כדי לגלם את התפקיד הראשי של האומנת החונקת באופרה "טבעת החנק", מאת בנג'מין בריטן, שאמורה לרתק את חובבי האופרה כאן מתחילת השבוע הבא.

"אני מגלמת כאן את האומנת הצעירה שמגיעה לאחוזה באנגליה כדי לשמור על שני ילדים יתומים ומוצאת את עצמה בתוך סיפור אימה", מספרת דנון. "בסוף המר, מרוב זה שהיא נקשרת באופן אובססיבי למיילס, אחד משני הילדים האלה, בעודה מנסה להגן עליו מפני הרוחות בטירה הכמעט ריקה, היא חונקת אותו".

איך?

"לא להיבהל. זאת לא חניקה אמיתית, אלא היא רק נראית ככה תוך כדי המאבק של הילד להשתחרר מהלפיתה שלי. אנחנו, באופרה, יודעים להתמודד עם מצבים כאלה. הילד נחנק, אבל יוצא מכל הסיפור כשהוא בסדר".

כשאת מספרת על האומנת, אפשר לחוש בניצוץ שזה מדליק בך.

"בניגוד להרבה תפקידים באופרה, תפקיד האומנת איננו תפקיד פלקטי, אלא חודר עמוק ללבבות של הצופים. נורא כיף לי להיכנס לדמות פסיכוטית, שהיא מאוד שונה ממני, ולחוות את התהליך המרתק שהיא עוברת במהלך העלילה, מבחורה מאוד תמימה לאחת שהבורג מסתובב לה יותר ויותר עד שלמעשה היא משתגעת. זה כיף אדיר להשתגע ככה על הבמה".

אם אינני טועה, בהפקת האופרה בגרמניה האומנת מסיימת את חייה במוסד פסיכיאטרי.

"אכן, בפרולוג לאופרה, שם רואים אותי בחדר חקירות משטרתי, לשם מובלת האומנת מהמוסד הפסיכיאטרי שהיא אושפזה בו. בהפקה בארץ הפרט הזה לא ממש ברור והצופים לא יכולים לדעת בבירור אם מה שקורה אמיתי או לא. כל אחד והאינטרפטציה שלו למה שהוא רואה".

בסך הכל זו דמות די מסתורית שצצה בטירה כמו משום מקום?

"ממש ככה. אין פרטי רקע. אפילו שמה לא ידוע, לא כל שכן מהיכן היא באה. ידוע רק שהיא בריטית ולפיכך היא מאופקת במידה מסוימת. לעומת זאת, בהפקה בגרמניה הבריטיות לא הייתה מודגשת והייתי יכולה להביא יותר את נועה בתוך הסיפור. עם המזג הים תיכוני שלי בדרך כלל איפוק מופלג הוא לא מהתכונות המזוהות איתי".

מה עובר בך באופרה הזאת?

"אני מודה שכאשר התמודדתי לראשונה עם תפקיד האומנת היה לי מאוד קשה וכשהגענו לסצנה האחרונה, עם מות הילדים, בכיתי בכי אמיתי. רק במהלך החזרות, וכאשר התחלנו להציג בפני קהל, הצלחתי לקחת מרחק מהדמות. בסופו של דבר אני מבינה שכאן עלי להביא את הקהל לבכות ולא לבכות בעצמי".

האימה רדפה אחרייך?

"באותה הפקה ראשונה היא לא הרפתה ממני ורדפה אחריי עד הבית. הייתי מתעוררת בלילה אחוזת אימה, משוכנעת שאני מוקפת ברוחות. זה מה שקורה לאחר יום שלם של חזרות בהפקה יותר אכזרית מאשר בארץ, עם הרבה דם ומראות לא נעימים. לעומת ההפקה בגרמניה, אני מגיעה להפקה בארץ כאמא במציאות לעילי בן השנה וחודשיים.

"לפניה עשיתי בגרמניה את התפקיד הראשי של מאדאם בטרפליי, דמות שמאבדת את הילד שלה. בהתחלה לא יכולתי להתאפק ולא הפסקתי לבכות כל פעם שהגעתי לסצנה הזאת. ככה זה באופרה. ככל שרוצים להימנע ממצבים כאלה, זה כנראה בלתי נמנע".

איך זה להופיע באופרה קאמרית מודרנית בהשוואה לאופרות הגדולות מהחיים אה לה ורדי ופוצ'יני?

"באופרה אינטימית וקטנה זה כמו בסרט. צריך להביא את זה עד הפרטים הקטנים ביותר. אם לא, זה לא עובד. לעומת זאת, באופרות גדולות, כמו 'כרמן' של ביזה, שם עשיתי לא אחת את מיכאלה, הפרטים הקטנים הם לא הדבר הכי חשוב".

כיצד שומרים על הקול?

"בגלל המזגנים שיש בכל מקום, אני תמיד עם צעיפים. על זה אני מקפידה, ומצד שני מתרחקת משיגעונות המזוהים עם זמרי אופרה. הכל בראש, נראה לי. צריך לשמור על הקול, אבל לא להיות פראנואידי".

דנון, 30, היא רמת-גנית במקור, עם שורשים בבולגריה ובעיראק. כמו בהרבה משפחות בולגריות, המוזיקה הסתובבה אצלה בבית עם אב שלחץ אקורדיון וסיפורים על סבתא שרצתה לשווא להיות זמרת – ונועה כמו מגשימה אותה. בדרך לקריירה היא שרה ב"גוונים", מקהלת הילדים של רמת-גן ולמדה במגמה המוזיקלית בתיכון "בליך", שם היא שרה אפילו רוק.

לדבריה, לא חלמה להיות זמרת אופרה. "כנערה, המורה שלי, הדסה בן-חיים, חשפה אותי לתחום הזה ואצלה שמעתי לראשונה אופרות. כששמעתי את מאריה קאלאס ב'נורמה' של בליני, נעלמו לי כל הספקות לגבי מה שאעשה בעתיד".

דנון היא בעלת תואר ראשון במוזיקה מאוניברסיטת תל-אביב ובוגרת האופרה סטודיו שליד האופרה הישראלית, ש"עד היום אני רואה בה סוג של בית". עם כל תחושת הבית, העתיקה לפני שלוש שנים את פעילותה לגרמניה, לאופרה של מגדבורג, בעקבות זכייתה בפרס השני בתחרות יוקרתית בווינה.

מדוע מגדבורג?

"כזמרת צעירה שרוצה להתפתח בתחום, ידעתי שכחברת אנסמבל בבית אופרה כזה, אוכל לעשות ארבעה-חמישה תפקידים ראשיים בשנה. כשהגעתי לשם, התחלפו ההנהלה ורוב הזמרים. אנחנו מין קיבוץ גלויות כזה, ממדינות מסביב לגלובוס עם מיעוט של זמרים מקומיים. הריחוק מארצות המוצא שלנו נותן לנו להרגיש מעין משפחה".

בין תפקידיה שם היא מונה את אנטוניה ב"סיפורי הופמן" של אופנבך, לצד רוזלינדה ב"עטלף" של שטראוס, דונה אלווירה ב"דון ג'ובני" של מוצרט ועוד. מחוץ למגדבורג מציינת דנון את השתתפותה ב"קדיש" של ברנשטיין, בביצוע התזמורת הסימפונית של בוכום. כן, דווקא שם.

דנון מתארת את החיים בגרמניה כ"מאוד נוחים כלכלית", אבל "מצד שני די מרגיש לי שם קר ומנוכר". בעלה, שי, הוא מהנדס אלקטרוניקה, שעצר את הקריירה האישית שלו כדי לאפשר לזוגתו לצמוח כזמרת. "שי הוא כרגע עקר הבית אצלנו והמטפל של התינוק שלנו", היא מציינת בהוקרה.

מעסיקיה במגדבורג מאפשרים לה להיענות לתפקידים באופרה הישראלית. "לא משנה כמה שאצליח בגרמניה, זה פשוט כיף אדיר בשבילי לשיר בארץ".