Skip to content

היי דרומה – על הצד הנטוש של תל אביב

במרחק של עשר דקות נסיעה באוטובוס בין כיכר הבימה לרחוב השפלה מגיעים לעיר אחרת לגמרי. הדרום נמצא למטה בכל המובנים. אין קטע כביש שאינו מרוסק ומבוקע, אין מדרכה שאינה מתפוררת, אין מעבר חצייה שצבעו לא דהה ואין עצים
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

כשם שהברכה והקללה במקורות  כרוכות ביחד, כך גם הצפון והדרום. אמרת צפון, אמרת צפון אמריקה, כמו צפון תל אביב. אמרת דרום, אמרת דרום אמריקה, כמו דרום תל אביב. במילים אחרות הצפון והדרום  מרוחקים לא רק פיזית, אלא קוטביים גם באיכות החיים. אם זה בשיקגו, בלוס אנג'לס, ביוהנסבורג או במקרה שלנו – בתל אביב. זו עובדה, כאילו הדבר נקבע בששת ימי הבריאה. 

אני משער שישנה לכך סיבה היסטורית ותיקה, כמו תולדות איכלוס בני אדם ליד הים, ליד נהרות ונתיבים עתיקים, בהיעדר נתיבים יבשתיים בתקופות קודמות. כשהצפון או הצפון-מערב היה מיושב וקשה היה להשיג קרקעות במחיר סביר, אלה שלא שפר חלקם, או שבאו מן הכפר אל העיר, נאלצו לקבוע את בתיהם בדרום או במזרח. דרום ארה"ב היה אמנם משופע בחוות חקלאיות, אבל גם בעבדים שחורים.  מן הדרום החל מצעד השחרור. אני בטוח שסוציולוגים ואנתרופולוגים ומתככני סביבה בקיאים יותר ממני בנוגע לתופעה האתנוגרפית הזו. 

שדרות עמנואל (צילמה: שרית פרקול)
מעין יער קסום בשדרות עמנואל, הצפון הישן של ת"א (צילמה: שרית פרקול)

ישנם חריגים, ואפשר שמקורם במיקום הטופוגרפי. במקום הגבוה יותר יושבים בעלי הווילות. "בברלי הילס", כשמן כן הן, אלה גבעות בלוס אנג'לס, שמזוהות עם החוות והארמונות של ענקי הוליווד. למטה ליד הים נמצאות הווילות, ואם לווילות אין מוצא לים יש להן מוצא לתעלות מעשה ידי אדם (כמו long beach) , שמוליכות לים. וכך, מימין בולטות מכוניות הפאר והספורט ומשמאל – היאכטות.הנדרום נמצא למטה בכל המובנים. לדוגמה, בערים הדרומיות בדרום אמריקה נמצאות הפואבלות, שכונות העוני. 

בירושלים, שנמצאת על ההר, ואין לה נהרות, ים  ואגמים, הדרום מיוחס לא פחות מאשר הצפון ואולי אף יותר. השכונות הדרומיות, כמו המושבה הגרמנית, היוונית, האיטלקית, קטמון הישנה ובקעה, הן שכונות יוקרה. גם המכלול הגדול של שכונת גילה בקצה הדרומי של ירושלים אינו שכונת עוני. השכונות המקופחות נמצאות דווקא במזרח. בוודאי במזרח ירושלים, אבל גם בחלק היהודי. 

כיכר הבימה, הדרך דרומה (צילם: צבי גיל)

אבל אנחנו מדברים על עיר ליד חוף הים, העיר העברית הראשונה, שמלאו לה יותר מ-100 שנה. מזדמן לי ללכת לתרגילים פיזיותרפיים פעם בשבוע. אני לוקח אוטובוס ליד כיכר הבימה לרחוב השפלה, עשר דקות נסיעה. רחוב השפלה מצוי בפאתי נווה שאנן, שכונה שיש לה היסטוריה עשירה בתולדות תל אביב. תושביה הראשונים היו פליטים יהודים שנמלטו מיפו במאורעות 1921. בשל מצבם החומרי והקושי למצוא מגורים בתל אביב, הם החליטו לבנות את בתיהם בפאתי דרום  העיר. הם הקימו אגודה בשם "נווה שאנן" (מזכירה איכשהו את שכונת משכנות שאננים בירושלים, השכונה היהודית הראשונה מחוץ  לחומה). רובם היו פועלים ובעלי מלאכה. ואכן, הרובע הזה היה מיושב בבתי מגורים ובתי מלאכה, ובשנת 1924 צורפה "נווה שאנן" רשמית לתל אביב. לימים הוקמה בה התחנה המרכזית (הישנה) הזכורה לטובה, בוודאי בהשוואה לתחנה המרכזית החדשה שתיארתי אותה בעבר כבזאר. 

ברובע הזה  שמות הרחובות משום מה הם שמות של אזורי הארץ השונים, כמו השומרון, השרון, השפלה, הגליל, הנגב, שביל עכו ועוד. 

צירוף של ג'בליה, חאן יוניס ואיזו עיירה באוקראינה במאה הקודמת 

נווה שאנן. איפה הירוק? (צילם: צבי גיל)

ישנן שלוש דרכים להתבונן בסביבה. דרך אחת למעלה, ואז אתה רואה ברקע את הבניין הנישא של בנק הפועלים, מזדקר לו כמו נטע זר, כנראה אות וסימן  לצמרת הנדל"ן  למעלה הלוטשת עין לאזור התחתון, בתקווה שיגווע וניתן  יהיה להקים תחתיו מגדלים נוספים. ייתכן שזאת גם הגישה שאימצו פרנסי העיר. תנו לשכונה למות ונקים תחתיה "אלט נוילאנד" – תל אביב החדשה. דרך שנייה היא להסתכל סביבך ומולך. התמונה היא  מעין צירוף של ג'בליה, חאן יוניס ואיזו עיירה באוקראינה במאה הקודמת. 

המגדל מזדקר כמו נטע זר (צילם: צבי גיל)

אם אני לא רוצה להסתכל על העזובה שמלווה אותי בין תחנת האוטובוס לבין רחוב השפלה, אני  מסתכל למטה. אבל שם אני רואה את הדרום הדרוס בעָקֵבות הזנחה גסה. אין קטע כביש שאינו מרוסק ומבוקע, אין מדרכה שאינה מתפוררת, אין מעבר חצייה שצבעו לא דהה – ואין עצים. הקרן הקיימת לא מגיעה לכאן וגם לא מחלקת הנטיעות של העירייה ולא המחלקה לשיפור פני העיר. ישנו איזה עץ בודד, מן הסתם כתוצאה מכך שהרוח העיפה כמה זרעים מן הצפון ואלה נחתו ועלה מהם דבר ירוק, זר לסביבה האפורה הזאת, כאילו מדובר בעיר אחרת. 

במשך היום הולכי הרגל מועטים, אך בלילה אזור זה קם לתחייה, ויש סיכוי סביר שגם נראה מכונית סיור של המשטרה שאורותיה מהבהבים.

גם מפגינים חברתיים אינם כאן

אני שואל את עצמי בין היתר: בסדר, העירייה לא באה לכאן. אבל איפה כל אותם הצעירים הנלהבים שהקימו אוהלים בשדרות רוטשילד ולא מקימים אוהלים ברחוב השרון ובנווה שאנן? אולי, אם יעשו רעש גם העירייה תשמע, או שמא הדרום הפך לאיזה איקון שמקדש את תורתם של  שוחרי הסביבה, הנותנים לטבע לעשות את שלו? ואכן, כאן הוא בהחלט עושה את שלו, שכן ישנם שוחרי סביבה שלדידם כבישים מיותרים. אני זוכר את הצעקה שקמה בירושלים בקרב שוחרי הסביבה (בראש הצועקים היה העיתונאי הידוע עמוס איילון) כאשר סללו את כביש רופין, כביש ראשי לקריית הממשלה. גם לנתיבי איילון היו מתנגדים. באותה מידה יש שוחרים, סוציולוגים ואף מומחים אורבניים, כמו בוני ערים ואדריכלים, החושבים שכדאי להשאיר את הדברים כמות שהם ולא להעיר אותם מרבצם. זה חלק מן הדמות. יש  לצפון פנים מאופרים ומטופחים, ואילו לדרום יש ישבן, על כל המשתמע ממנו. כמו שאמרתי, הטבע עושה את שלו.

כאילו מדובר בעיר אחרת (צילם: צבי גיל)

אני מודע לכך שלעתים מה שאנחנו רואים כפגם אסתטי, כמו תליית כבסים בחוצות, סוציולוגים רואים בו  סימן לחיים. יש בזה משהו אם מדובר בכפר, זה חלק מן הנוף האנושי. ואכן יש אנשים שאוהבים את האווירה הכפרית החמה הזאת. אבל בכרך הזה הסיפור הוא אחר. בעצם, אילו כבסים היו תלויים ברחובות השומרון והשפלה, הם היו מוסיפים קצת צבע.

 גם בסביבה ענייה ניתן איכשהו לתת צבע וחן לסביבת המגורים או העבודה

ביקרתי בערים ובעיירות שונות בדרום אירופה, כמו איטליה, ספרד, פורטוגל, יוון. חלקן עיירות עניות  מאוד, אך גם בסביבה ענייה ניתן איכשהו לתת צבע וחן לסביבת המגורים או העבודה. בארץ, אף שהיא ים תיכונית מובהקת, לא יודעים צבע מהו. לא יודעים לטפח את הישן. עדיפות דרכי כורכר מאשר כביש מתפורר או מדרכה המהווה סכנה להולכים בה. זאת ועוד: האוכלוסייה בשכונה, בין אם מדובר בבעלי חנויות או בעלי מלאכה ואומנות, משלמת ארנונה לא מבוטלת. אמנם מדובר בעסקים, אבל ישנן תקופות שעסקים ובתי מלאכה אלה מפסידים ולא מרוויחים, ובכל זאת משלמים.

מדוע במרכז ובצפון יש עצים ובדרום לא? הרי אין כאן עיזים שכרסמו את הירק. אין כאן חוטבי עצים שכרתו אותם להסקת בתיהם. מדוע הכבישים מתפוררים, המדרכות מבוקעות, או לא קיימות? הצבע של מעבריי החצייה דהה מזמן. מדוע לא רואים כאן שוטרי מקוף? אין פשיעה כאן? או אולי החליטו שמוטב לא לרדוף אחרי מפירי החוק, שמא חלילה יעתיקו את מקומם למרכז ולצפון. אז נשמע צעקות, והרשויות לא אוהבות שצועקים. 

יהודה הלוי שר את שירו המפורסם "לבי במזרח ואני בסוף מערב". מדוע לא כתבו איזה שיר: אני בצפון ולבי בדרום?

[related-posts title="עוד בנושא דרום תל אביב"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל

1 Comment

  1. תומר
    7 בפברואר 2013 @ 22:37

    אל דאגה… כבר החלו לעבוד על דרום תל אביב. דרום תל אביב כמו יפו נעה לאיטה דרומה ומפנה מקום נדל"ני יקר שהולך ומתהווה. ע"ע שכונת שפירא שבה כבר ניתן לראות בניינים חדשים וגינות מטופחות ואפילו מודי בר און גר שם בתור סוג של חלוץ מהצפון. תושביה העניים יותר של שכונות הדרום יעזבו יחד עם הפליטים לאיזורים אחרים בארץ, זהו תהליך ארוך שייקח איזה 15-20 שנה להערכתי. דוגמאות יותר מתקדמות ניתן לראות ביפו או למשל בשכונת מורשה ברמת השרון הסמוכה לתל אביב.
    ככל הידוע לי מאז קניית הקרקעות ב1909 לטובת הקמת אחוזת בית שנעשתה בעזרת כספים ציבוריים כל ההשקעות הנדל"ניות בתל אביב הן מכסף פרטי. מתוך מחשבה שאת כספי הציבור עדיף להשקיע בפריפריה שבה אפילו תהליך ארוך וטבעי (כמו זה שלדעתי עובר על דרום תל אביב) לא מתרחש. זה שכספי הציבור לא מושקעים בצורה הנכונה לתועלת הציבור זה כבר סיפור עצוב אחר ליום אחר.

    * רק רציתי לציין למקרה שזה לא היה ברור, שזה לא שאני חושב שהתהליך שעובר על דרום תל אביב הוא טוב או נכון או מועיל לציבור. רק מציין נקודה שחסרה לי בכתבה שהיא מצויינת.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן