לא מעט שאלות קשות הציפה פרשת "האונס שהיה או לא היה" במודיעין עילית. מצד אחד ישנה נקודת מבטה של רכזת הגנים, ששימשה ומשמשת עדיין העדה המרכזית בפרשה, שחזרה בה בימים אלה וטענה בראיון לערוץ 2 כי בדתה את הסיפור מלבה. מן הצד השני ישנם קולות מתוך הציבור החרדי עצמו, שטוענים כי בכל הנוגע לפגיעות מיניות ישנו "קשר שתיקה" הלכה למעשה. 

כשמתבוננים בפרקטיקות התרבותיות בחברה החרדית ובוחנים אותן בצורה ביקורתית – מוצאים כי קשר השתיקה קיים ונוכח היום לפחות כשהיה בעבר. רבני הקהילות החרדיות מאשימים את הקרבנות, ואף הוריהם של מי שנפלו קרבן לתקיפה מינית מעדיפים להצניע את המקרים, מחשש להכתמת שם המשפחה. 

ביום שני, 28.1, התקיים באוניברסיטת תל-אביב יום עיון בנושא פגיעה מינית בגברים במגזר הדתי/חרדי, תחת הכותרת, "ממעמקים קראתיך". הכנס נערך מטעם מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, תל-אביב. 

יום העיון גילה שהחברה החרדית מבליעה, משתיקה ומשמרת בתוכה פגיעות מיניות כלפי גברים, לא פחות מאלה המתקיימות כלפי נשים, וכי לקרבנות תקיפה מינית, גברים בפרט, אין מענה של ממש – לא מקצועי ולא חברתי-תרבותי. האם הצפת הסוגיה ביום העיון היא אמנם סנונית לאביב דתי, או ברכה לבטלה? 

לבנות גשר שפה בין מנהיגי ורבני הקהילה לבין המטפלים 

"לפגיעה אין מילים. זה הפצע הכי גדול שלה", אמר הרב ד"ר דניאל ניקריטין, מנהל מרכז "אמונה" לטיפול במשפחה. "עוד לפני שמדברים על מנגנוני הפחדה שמשתמשים בהם המבוגרים, הילדים עצמם לא מספרים, כי הם לא יודעים מה לספר. אחד הגשרים שאנחנו צריכים לבנות הם גשר השפה – בין מנהיגי ורבני הקהילה לבין המטפלים. מאוד קשה לי כרב להכיל את שתי הזהויות ואת שתי השפות", התוודה ניקריטין, "יש התמודדות קשה עם הצורך להכיל בגוף אחד זהות של מטפל וזהות של רב. עבורי כאן לדבר בשפה פנים-קהילתית וטיפולית באותה הרצאה זה קשה, אבל זה ניסיון ראשון ליצור דיבור בין שתי הקהילות. הקהילה הדתית צריכה ללמוד את שפת עולם הטיפול, והמטפלים צריכים ללמוד את שפת הקהילה. עבור הנפגע בקהילה הדתית, הקהילה היא גם משאב מאוד מרכזי של כוח ושל תמיכה, בניגוד לחדר הטיפולים. יהיה מאוד קשה למטפל לחולל שינוי במטופל אם הקונטקסט בבית מתנגד לשינוי הזה".  

אופיו של המגזר הדתי כקהילה סגורה יכול לשמש קטליזטור לפגיעה, ממשיך ניקריטין, "דווקא הקהילה הדתית עלולה להיות שדה ציד נוח לפוגעים, שכן ההומוגניות של חבריה מטשטשת את הגבולות בין הזר למוכר". עוד על כוחו של הרב כמטפל עיקרי הוא מוסיף: "כל נפגע, וכל נפגע דתי בפרט, חווה בעקבות הפגיעה המינית את המעבר להתמודדות והכלה של מושגים שאינם נחווים באותה עוצמה על-ידי חבריו לקהילה. בחוויה של הקרבן, גם אם הוא לא אשם ולא חוטא – הוא עדיין מרגיש טמא. מושג הטומאה לא נרדף לאשמה, ובשל ההתמודדות וההכלה של תחושת הטומאה, עקב הפגיעה המינית, הקרבן מרגיש מלוכלך, ושאינו יכול, בשל היותו טמא, להמשיך ללמוד תורה ולהתפלל, ובוודאי לא להיות רב. אבל היכולת להתמודד עם רגש הטומאה ולפתור אותו נתונה לא בידי המטפל אלא בידי הרב". 

"תפקידיו של הרב הם לתבוע עלבונם של גלמודים ועזובים, להגן על כבוד עניים ולהציל עושק מיד עושקו", ציטט הרב אבי גיסר, רב היישוב עפרה וחבר "פורום תקנה", את המיוחס לרבי חיים הלוי סולובייצ'יק. "הנפגע הוא לעולם גלמוד ועזוב, ותפקידו של הרב לתבוע את עלבונות – ולהיות מרכז התמיכה עבורו, ברקע בגלל ההדחקה וההכחשה שמגלה החברה לגבי עצם מעשה התקיפה, למשמע עדות התוקף". 

"לשאוף בראש ובראשונה להציל את הפרט, ורק אחר-כך את הכלל" 

את הנפגעים מינית השווה הרב גיסר לייאושם של בני ישראל: "הקרבנות הנפגעים מינית כמוהם כמי שנמצאו במצרים. הם נמצאים בין המצרים וצריכים את המושיע שלהם. רב הקהילה, וכל חבר בה, צריכים לשאוף בראש ובראשונה להציל את הפרט, ורק אחר-כך את הכלל, ובתוך כך לממש את הציווי להיות איש חיל. אדם לא בוחר בהשפלה, אדם לא בוחר בזנות, אדם לא בוחר בפגיעה. גדולתו של רב בקהילה היא נכונותו לשתף פעולה עם מטפלים, ואף בנכונותו לסבסד טיפול עבור הנפגע. אנחנו מוצאים שיש מתאם מושלם בין מי שצריך טיפול לבין מי שידו לא משגת טיפול". 

 "הציווי 'לא תעמוד על דם רעך' מחייב את כולנו
לעמוד לימינו של כל אדם בעת צרה, בעיקר בשעה שהוא קרבן או מותקף.
באשר להלכות לשון הרע – כל לשון הרע לתועלת היא מותרת"

 אחת הסיבות המרכזיות בגינן חוששים בקהילה הדתית והחרדית להתלונן ולגלות פרטים על התוקפים, היא החשש להפר את הלכות לשון הרע. אך לפי הרב גיסר, יש הלכות, בין אדם לחברו, שחשיבותן עולה במקרים רגישים כאלה, ועליהן לשמש דוגמה הלכה למעשה: "הציווי 'לא תעמוד על דם רעך' מחייב את כולנו לעמוד לימינו של כל אדם בעת צרה, בעיקר בשעה שהוא קרבן או מותקף. באשר להלכות לשון הרע – כל לשון הרע לתועלת היא מותרת. לנהוג הפוך מזה משמעותו בפועל הפקרת העולם לרשעים. באותו משקל, 'לא תלך רכיל' מפנה את המקום מפני 'לא תעמוד על דם רעך'. הקריטריון האמתי שיש לפעול לפיו הוא מעשיך שלך מול אלוהים – אתה כלפי אלוהיך. אם אתה יודע שאתה פועל לתיקון עולם והצלת נפשות, 'לא תלך רכיל' ו'לשון הרע' בטלים. אנחנו צריכים לסלק הצדה את הפחד מפני הוצאת לשון הרע ומפני 'בערת הרע מקרבך'. פגיעה מינית היא רציחת הנפש – ואנחנו צריכים לפעול למניעת רצח. לרב יש מקום מרכזי בעולם האמונה של הנפגע, וכוח להשיב לו את האמון בעולם, באלוהים, ובכך שיש בני אדם טובים. כשם שזו מצווה לעתים להתגרש, יש מצווה להרחיק ילד מהוריו, אם חייו שם גיהינום, ובמקביל לקיים שיתוף פעולה עם גורמים מקצועיים". 

"ועוד איך בבית ספרנו. כל מה שיש 'בחוץ' יש גם בפנים" 

בהרצאה בנושא התמודדות מערכת החינוך הדתי עם פגיעה מינית, שכותרתה "לא בבית-ספרנו", מיהר הרב שלומי דנינו, מנהל החטיבה העליונה בתיכון הימלפרב בירושלים, להזכיר ולהבהיר: "ועוד איך בבית ספרנו. כל מה שיש 'בחוץ' יש גם בפנים. אני מתמודד עם סמים, עם אלכוהול, עם אלימות במשפחה, פגיעות מיניות, הומוסקסואליות. אמנם בית-הספר הוא לא המטפל, אבל אנחנו צריכים ללמוד לגשר על הפערים המקצועיים והחברתיים וליצור פורום שפועל יחד. תפקיד בית הספר להיות ערני", מדגיש הרב דנינו, מפני שהילדים, הפוגעים והנפגעים גם יחד, לרוב מדחיקים ומשתיקים את מאורע הפגיעה. "אמנם קיימת בחינוך הדתי הדחקה אגרסיבית, אבל אנחנו גם רואים היפרדות מההדחקה הזאת. מבחינתי גם הפוגע הוא תלמיד בית הספר וגם בו צריך לטפל – שכן גם הפוגע נמצא במצוקה". 

הרב דנינו הוסיף כי במקרים רבים של פגיעה מינית בנערים במגזר הדתי והחרדי, מתקיימות סחבת והאטה של ההתערבות ושל הטיפול הממשי, מפני שהגורמים הפנים-חברתיים שחוקרים את הפוגעים מתרכזים בשאלת הזהות המינית של הפוגע, ולעתים גם של הנפגע. "בסיפור הדתי יש חשיבות גדולה בטיפול לזהות מינית כמו לעצם מעשה הפגיעה. אם לא היו מעניקים לנטייה המינית חשיבות גדולה כזאת, הטיפול היה מתקדם הרבה יותר מהר". 

יש פחד גדול מאוד מסטיגמה, מתווית על המשפחה 

בפאנל דוברים בנושא "התמודדות הקהילה עם פגיעה מינית המתרחשת בתוכה", בהנחיית העיתונאית והיוצרת שרה ב"ק, דיברה קרן קליסקר, מנהלת היחידה הקהילתית 'מיטל-מרחב' בירושלים, על-אודות הנורמות שמשמרים השתקה: "יש לא מעט רבנים שמייעצים להורים 'לסגור את הסיפור', בתואנות ש'הוא ישכח', 'הוא צעיר מדי', ייקחו לכם את הילד'. יש פחד גדול מאוד מסטיגמה, מתווית על המשפחה, וכל המשליך על נושא השידוכים יש לו השפעה מאוד חזקה – גם בעולם החרדי וגם בעולם הדתי-לאומי. התפישה הרווחת היא שעדיף לא לדווח, מפני שטיפול פותח את הפצעים, ולכן עדיף לא לטפל. אנחנו רואים מגמה להוציא את הנער הנפגע מתוך הישיבה – מחשש לתווית לישיבה. המשפחה תדיר את עצמה מהמקום כדי לא להכפיש את הישיבה ואת הקהילה, ומן הצד השני של המתרס, המסגרות לא רוצות להיות מוכתמות. בעולם הדתי הפגיעה המינית מאוד מאתגרת, כי היא ניצבת למול עולם אידיאולוגי ששם את המשפחה במרכז, ואת החינוך לעומת הנאות החיים. חשיפת פגיעה מינית משמעותה כישלון מאוד גדול בעולם הערכי, קושי וכאב מאוד גדול. בתוך הבית פנימה ההמשגה של מיניות היא בעייתית, ואנחנו עדיין רחוקים מיצירת שיח פתוח. מדובר באוכלוסייה מאוד פגיעה, כאשר הילדים מאוד תמימים ומקבלים אישור חברתי עקיף למה שקורה להם, וחושבים שזו נורמה". 

דתיים הם צרכנים מאוד גדולים של הרשת, הראשונים לדעת מה כותבים עליהם 

מנחם רוט, יוצר הסרט 'רדוף' (2012), סרט תיעודי אוטוביוגרפי העוסק במסעו האישי לעימות מול מי שתקף אותו מינית בישיבה חסידית 20 שנים קודם לכן, ושחלקים ממנו הוקרנו במהלך הפאנל, דיבר על נקודת מבטו, על קבלה ועל אופטימיות: "הפתעה מאוד גדולה בשבילי הייתה המידה בה המסר שלי התקבל בחום ובאהבה – חשבתי שאתקל בהרבה יותר התנגדות. מאינדיבידואלים קיבלתי רק תגובות חמות, והשיח בעיקרו היה חיובי – גם באתרי האינטרנט לקהל הדתי כשבחרו בכותרות צהובות ובביקורת, הייתה יחסית הרבה אהדה. בחברה החרדית הקול של הקרבנות הוא שמניע את השיח. נקודת המוצא שלי היא כמי שרואה מקום להובלת שינוי, גם אם קטן". בתגובה לדבריה של קליסקר ואחרים אמר רוט כי "לדחוף חינוך מיני לציבור החרדי יכול להיות סוגר דלתות מאוד חזק. החברה החרדית סופר-הטרוגנית. ערוץ אפשרי להיכנס פנימה הוא לא רק באמצעות הרבנים, אלא דרך האינטרנט. דתיים הם צרכנים מאוד גדולים של הרשת, והם הראשונים לדעת מה כותבים עליהם. אנחנו צריכים לזכור שקיימת גם בורות שנובעת מטבע האדם, ולאו דווקא מרגשות בושה או טהרה". 

הרב בני לאו, רב קהילת בית הכנסת הרמב"ן בירושלים, דיבר על הקושי הפרגמטי להתמודד עם וידויים במקרים של פגיעה, ועל הדרך ליצירת אמון: "איך הסמכות בקהילה יכולה להתמודד עם מה שהפוגע עצמו לא מסוגל להעלות על שפתיו? הפוגע עסוק בפחד גדול מהחטא, וזה משתיקו. אבל כשהשומע מרגיש שמי שמולו שותף לכאבו, מתוך תחושת אמון פנימית, המחיצות לאט נשברות. לא צריך לדבר על לתת ציונים לחברה. המטפלים צריכים לעבוד מתוך אמון ולא מתוך כתבי אשמה. אני נוטה להיות אופטימי". 

"הרבנים הגדולים מאוד מעודדים כן ללכת וכן להתלונן.
רבני השכונות, הרבנים הקטנים, אלה שצריכים אחרי זה באמת להסתכל בעיני משפחת הפוגע,
הם אלה שמעדיפים לומר- בואו נסגור את זה בינינו" 

ברקע הפרשה של שאלת האונס במודיעין עילית, יונינה פלנברג, רכזת המגזר הדתי והחרדי במרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בת"א, ומנחת בתי מדרש, שהשתתפה גם היא ביום העיון, התראיינה לתכנית ערב חדש עם אראל סג"ל ודיברה על אודות "קוד השתיקה" בחברה החרדית: לשאלתו של אראל סג"ל בדבר קיומו של הקוד, ענתה פלנברג באופן נחרץ: "אני חושבת שהתשובה הברירה מאליה היא שכן. החברה החרדית מנסה, כמו הרבה חברות קטנות וסגורות, לסגור את הסיפור בתוך הבית, ולא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ". לשאלה אם קוד השתיקה נכפה על-ידי הרבנים, השיבה: "אני אנסה להציג עמדה קצת מורכבת. הרבנים הגדולים מאוד מעודדים כן ללכת וכן להתלונן. רבני השכונות, הרבנים הקטנים, אלה שצריכים אחרי זה באמת להסתכל בעיניים של המשפחה של הפוגע, הם אלה שמעדיפים ואומרים, בוא נסגור את זה בינינו, אולי נטפל בפוגע, אולי זה משהו הפיך, אולי זה משהו שלא כל המשפחה אחר כך צריכה לקחת את הגיבנת הזו על הגב, וגם יש אולי איזושהי תחושה שהנפגעת והמשפחה שלה תשלמנה מחיר יקר אם הסיפור הזה ייצא". 

להערתו של סג"ל בנוגע לכך שלחוקרים מן החוץ קשה להתנהל מול העולם החרדי, וכתוצאה מכך קרה שהם הכשילו חקירות, ענתה פלנברג: "אני חושבת שכל המערכות האלה צריכות לעשות בדק בית וחשבון נפש ולהגיד – את החרדים אתה לא תחנך, אתה לא תתקן. הדרך להתנהל איתם היא לא להיות צודק אלא להיות חכם. יש מקומות שבהם נעשו המון פרויקטים משותפים להכניס את החרדים עצמם לתוך גוף המשטרה. אם צריך ללכת ולחקור, אז החוקר או החוקרת יהיו אנשים חרדים שמבינים את הקודים של הילד או הילדה הזאת, וככל שיהיה יותר שיתוף פעולה בין המערכות לבין העולם החרדי, כך גם העוינות, גם החשש, גם החוסר אמון במערכות האלה יתפוגגו". לסיום העירה על מגמתיות התקשורת: "בכל פעם שיש איזה סיפור חרדי כזה עסיסי, התקשורת נורא-נורא נהנית וקופצת. הציבור החרדי מבין שהוא נמצא בחזית, ואף אחד לא רוצה להיות זה שמטנף את שם המגזר. אפשר גם להקטין את הלהבות באופי הסיקור, ולהימנע מהכללות". 

קו סיוע דתי לנערים ולגברים: 02-5328000

קו סיוע לגברים: 1203 *

קו סיוע לנשים: 1202 *

[related-posts title="עוד בנושא פגיעה מינית"]

_________________________________________________________________________________

• טלי קורל היא רכזת מתנדבים, מכון תודעה, עמותת תודעה (מלכ"ר) למען נפגעות ונפגעי תעשיית המין.