ברגע האחרון הוזעק המנצח דורון סלומון להחליף את המנצח הגרמני  קורט מאזור בן ה-84  (ששבר את רגלו), כדי לנצח על הפילהרמונית בביצוע הסימפוניה ברה מינור של פרנק ואת הקונצ'רטו ברה מינור של ברהמס, בבנייני האומה בירושלים.

ואכן בלט בראשית הקונצ'רטו העדר הדרמה המצמררת המאפיינת את הפתיחה המחשמלת בתזמורת. המנצח כמו צפה מהצד כיצד התזמורת מנגנת בהעדר תיאום מוחלט עם הפסנתרן. ודווקא עיקר קסמו של הקונצ'רטו הראשון של ברהמס הוא האופן המופלא בו "נארג" הפסנתר לתוך התזמורת.

אך מה שהתחיל כרומנטיקה עייפה, כשהתזמורת מנגנת באי  ניקיונות ובהעדר לכידות – הפך בהמשך לאשד צלילים רועם של הפסנתרן. רק בהמשך יצק הפסנתרן דניס מטסוייב  קצב ודרמה סוערת בפרק הראשון. ילד הפלא, שהחל לנגן בגיל חמש וזכה בגיל 20 בפרס תחרות צ'ייקובסקי, סחף את הקהל בכישרון היכולת שלו.  בפרק האדג'יו הבליט את הטראגיות המלנכולית של הפרק האיטי ואת האופי המהורהר והליריות מלאת התוגה הברהמסית.

לצד עומק הצליל המלא שאפיין את נגינתו אפשר היה להתענג על שקיפות הסלסולים המרחפת והווירטואוזית, שהייתה כמעט בגדר לא תיאמן. התזמורת נענתה לו בצליל רך ומלטף בכלי המיתר והנשיפה אך גם בעומק סוער. לא בכדי חיבר ברהמס את היצירה בסולם הדרמטי אפוף המסתורין  רה מינור – הסולם בו חיבר מוצרט את הרקוויאם המצמרר, ובו גם כתב בטהובן את הסימפוניה התשיעית.

יותר מכל ניתן היה לחוש בנגינה את הפאתוס הסוער, שאפיין את כתיבתו של ברהמס. מחשמל היה המעבר מפרק  האדג'יו האיטי לרונדו הסוחף כמו בנביעה הכרחית וללא כל "פֹּוזָה". מטסוייב הבליט בנגינתו הווירטואוזית את אש הקצביות הסוחפת בה נחתם הקונצ'רטו. התזמורת ניגנה בלכידות כאשר כלי הנשיפה, הנבלנית והכינורות מנגנים בברק מרשים. את ההדרן ניגן מטסוייב בשקיפות מעודנת, שכמו עמדה בסתירה לכובד הברהמסי הרועם.

במיטבו היה דורון סלומון בנצחו על הסימפוניה הרומנטית ברה מינור של סזאר פרנק. ללא פרטיטורה, בקצביות סוחפת ובעיקר בתחושה שכל דבר "יושב במקומו", נענתה התזמורת לשרביטו. הברק בנגינת כלי הנשיפה בעיקר המתכתיים – החצוצרות הטרומבונים והטובות – היה מרשים. העיצוב של הניגודים בדינאמיקה היה מושלם, אך מאד פשטני.

הפרק האיטי ממנו גלשה התזמורת באחת לפרק המחול החינני החותם את הסימפוניה, היה עשוי כהלכה – אפילו מלא הומור קונדסי. הנבלנית פרטה בצליל מעודן ולא חבטה בגסות כמו בפרק הראשון.  ההתהוללות בפרק החותם הייתה סוחפת. ככלל ניכר בדורון סלומון  שהרומנטיקה של סזאר פרנק כמו "תפורה" עליו וזורמת ממנו. אלא שלפשטנות של המלחין חברה הפשטנות התבניתית של הביצוע. למרות שכל הקונצרט הוקדש לרומנטיקה של הסולם הסוער והטראגי – רה מינור, קשה היה לחוש את רוח המהפכנות הסוערת של תקופת הרומנטיקה.