Skip to content

אפרטהייד! זה מה שזה! אבל יש לי חלום

כשהגענו להר הצופים ביקש קינג שאשב באוטו ואחכה לו. בכיתי. הוא הסביר שלא נותנים לכלבים להיכנס למגדל השן, זה בניגוד לחוק. מה, בגלל שאני הולך על ארבע לא נותנים לי להיכנס בשערי האוניברסיטה? איך הם מצפים שאקבל תעודה? איפה כאן שוויון ההזדמנויות? יומנו של ג'ורג', פרק ד'
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
מייג'ור ג'ורג'
מייג'ור ג'ורג'

כבר כמה חודשים שאני כאן. לא יצא לי לראות הרבה, רק את הגינה למטה. קינג עדיין מוריד אותי במדרגות, הוא חושב שאני מפחד. הג'ינג'ית, לעומת זאת, לא משאירה לי ברירה – או שאני יורד בכוחות עצמי או שאני חוזר הביתה, אז אני יורד לבד.

משום מה לג'ינג'ית ברור שקינג יודע שאני יכול לרדת במדרגות לבד, וקינג, הוא בטוח שגם אשתו סוחבת אותי במדרגות. אני בכל זאת לא הולך להיות הראשון שיספר לו על כך.

יום אחד קינג הסביר לי שאנו נוסעים לאוניברסיטה בעיר הבירה, ירושלים, הוא צריך לסגור כמה עניינים. מכיוון שממילא אין לי זכות דיבור, אז כשכשתי בזנב והוא הוביל אותי לאחר כבוד למכונה הגדולה שרצה על ארבע.

הוא הושיב אותי מאחור והורה לי בתקיפות לא לזוז. הצלחתי לראות קצת את הדרך מהחלון, אבל הוא נסע מהר מכדי שאוכל לראות באמת מה קורה מסביבי. אז עברתי למושב הקדמי וישבתי על הכסא. את הרגליים ניסיתי להניח מעל תא הכפפות (שכבר למדתי שאין בהן אף פעם כפפות), אבל בגלל שלא הייתי גדול מספיק, נפלתי מהכסא.

בפעם הרביעית שנפלתי, הבנתי שזה לא יילך והתיישבתי שוב. קינג פתח לי את דלת תא הכפפות, כך שיכולתי להניח את רגליי על הדלת הפתוחה. אפי היה תקוע בזכוכית, למבט קרוב יותר.

קינג הסביר לי שלמד באוניברסיטה במשך חמש שנים ושהוא צריך לקחת את התעודה, כי לא הצליח להגיע לטקס הסיום. נראה שתעודות זה באמת חלק חשוב מהחיים שלהם, אם קינג למד בשביל זה חמש שנים.

תכף יקימו אוניברסיטאות לכלבים בלבד!

כשהגענו להר הצופים ביקש קינג שאשב באוטו ואחכה לו. בכיתי. הוא הסביר שלא נותנים לכלבים להיכנס למגדל השן, זה בניגוד לחוק. אפרטהייד! זה מה שזה! רציתי להגיד לו. מה, בגלל שאני הולך על ארבע לא נותנים לי להיכנס בשערי האוניברסיטה? איך הם מצפים שאקבל תעודה? עוד יקימו אוניברסיטאות לכלבים בלבד!

קינג ראה שאני עצוב, אני רק בן ארבעה חודשים והוא כבר רוצה להשאיר אותי לבד. "יש לי רעיון", אמר קינג, "רק תשתף פעולה", ביקש והרכיב את משקפי השמש שלו, למרות שהיה זה יום חורפי. בכניסה למגדל השן אכן היו המון מדרגות, אז התיישבתי ולא הסכמתי לזוז. הפראייר הרים אותי, וכך הגענו לשער הכניסה. איש עם מדים בא לקראתנו.

"אסור להכניס כלבים לכאן", אמר האיש, "אתה לא רואה את השלט?"

רציתי להגיד לו שאני עדיין קטן ולא יודע לקרוא, אבל אז הבנתי שהוא לא דיבר אליי. מה קינג בכלל שומע לגזען הכלבים הזה, שיחדור פנימה ויעשה איזה צעד קטן עבור מלחמתנו הצודקת!

"אני רק נכנס לקחת תעודה ויוצא מיד", ניסה קינג לשכנע את האיש, שנהיה חסר סבלנות.

"אי אפשר", ענה האיש בתוקף. "אתה לא רואה את השלט? אין כניסה לכלבים – למעט כלבי נחייה".

"זה בסדר, מייג'ור ג'ורג' השני הוא כלב הנחייה שלי", ענה קינג באופן אינסטינקטיבי, אגרסיבי מעט. "אתה לא רואה שזה לברדור? יש לי בעיות בקרנית האופטיקאית, אני לא רואה מי-יודע-מה".

האיש שתק זמן מה, ואז שאל: "אז למה אתה סוחב אותו?"

"יש לו "קיניין ורטיגו" (פחד גבהים כלבי), הוא לא אוהב לעלות במדרגות", ענה קינג. "זה לברדור יפני, מזן חדש, כחלק ממגמת המזעור בעולם. לא תאמין מה הטכנולוגיה היפנית יכולה לעשות, גם כלב הם יודעים למזער, האמת זה הרבה יותר חסכוני".

"איך אתה יודע לאן ללכת?" התעניין השומר.

"הוא מסמן לי עם האף אם ללכת ישר, שמאלה או ימינה, נביחה ואני נעמד".

השומר קפא כמה שניות במקומו ולא אמר דבר. קינג ניצל את ההזדמנות והתקרב לעבר היעד.

ביקשתי שיוריד אותי כדי שאוכל לרחרח קצת, לשאוף אוויר פסגות

עוד שמעתי את השומר שואל "ואיך אתה יודע אם יש מדרגות?" אבל קינג נע מהר מדי ולא ענה. הייתי גאה בו. ביקשתי שיוריד אותי כדי שאוכל לרחרח קצת, לשאוף אוויר פסגות, קצת אווירה אקדמית, שאדע לאן פני מועדות, הרי ללא ספק אצטרך יום אחד לקבל תעודה במקום דומה לזה.

בנסיעה בדרך לכאן, שמתי לב שהיה נוף נורא יפה. אבל משום מה, במסדרונות הפקולטה למדעי החברה, הנוף נעלם. המבנה מלא במחילות תת קרקעיות, בלי הרבה חלונות. אווירת מקלט שוררת במקום. הם בטח לא רוצים שהסטודנטים יסתכלו החוצה, יראו עצים ויירצו להשתין כל הזמן.

נכנסנו לשירותים, מסתבר שאין הבדל גדול בין הריח של ההולכים על שתיים לאילו ההולכים על ארבע. אבל יש להם תאים, חדרים סגורים קטנים, כנראה שהם מה-זה ביישנים. מוזר, אבל קינג לא הרים את הרגל, הוא שם אותי על המכסה של השירותים, כך שהיתה לי תצפית טובה. אני עוד קטן, אבל גם כך לא התרשמתי במיוחד ופיתחתי תיאוריה למה יש להם תאים סגורים.

"פויה", צעק קינג כשניסיתי לשתות מהמים בשירותים, איזה איסטניס זה! הוא הרים אותי לכיור ונתן לי לשתות מהברז. כשירדתי, הוא ניגב ידיים, ואני התחלתי לזהות ריח של אוכל. ריח מאפייה היה באוויר, ואני רצתי כמו שלא רצתי בחיי. הגעתי למקום עם הכי הרבה אנשים שראיתי בחיים, יושבים שותים ואוכלים, הנסיעה הארוכה עשתה אותי רעב משהו.

"איזה גועל", אמרה בחורה קטנה עם עוגה גדולה. כשכשתי בזנב, היא אפילו לא ליטפה אותי, נבחתי קצת. "מה אתה רוצה?!" שאלה ברוגז. עליתי לה על הרגל והיא עדיין לא תפסה או לא רצתה להבין. את העוגה אני דורש, כאן ועכשיו!

הסטודנטית החלה להיות עוינת. "תלך, תלך!" אמרה. רק דרך פעולה אחת נשארה לי. הטלתי את מימיי על התיק שלה. שתדע עם מי יש לה עסק, שתלמד לא להגיד לי "תלך", שהיא תלך עכשיו ותסביר לפרופסור שהיא לא יכולה להגיש את העבודה, כי כלב השתין עליה.

קינג לא אוהב שעובדות החיים מתנגשות עם התיאוריות שלו

הסקתי שאוהבת חתולים היא. קינג הסביר לי שההולכים על שתיים נחלקים לשני מחנות: אלו שאוהבים כלבים ואלו שאוהבים חתולים. אני ידעתי שיש חור בתיאוריה הזו, כי לשכנה בקומה שנייה יש גם כלב וגם חתול, אבל לא רציתי להעלות את הנושא לדיון, כי קינג לא אוהב שעובדות החיים מתנגשות עם התיאוריות שלו.

מצאתי לי אוהבת כלבים שהרימה אותי לגובה השולחן ונתנה לי לאכול את סנדביץ' הטונה שלה. זה היה הדבר הטעים ביותר שאכלתי, התוודעתי לטעמו של בשר הטונה. ליקקתי את פרצופה, הבחורה הגיבה ב"איזה חמוד" ואני המשכתי בדרכי.

האמת ששכחתי בכלל כיצד הגעתי למקום הזה, שכחתי מקינג. הוא מכנה אותי "כלבי הלא כל כך נאמן" וזאת בגלל נטייתי ללכת בעקבות כל גורם מזדמן אחר, שמציע לי חוויה מעט יותר טובה מזו שיש לקינג להציע לי בזמן ובמקום נתון. אם זה אוכל, משחקים, כלבים או סתם אנשים המקדישים לי תשומת לב.

אחרי עשר דקות של הליכה בטבע, לא הרחק מהכיכר של פרנק סינטרה, מצאתי את עצמי באמפיתיאטרון המשקיף על הרי יהודה. אפילו את ים המלח ראיתי. הייתי כה עייף, שמצאתי פינת דשא בצל ונרדמתי.

מה שזכרתי לאחר מכן היה די מעורפל. אני בטוח שהייתי לבוש בגלימה שחורה, עם כובע מוזר לראשי. ישבתי באמפיתיאטרון עם עוד 200 כלבים בגילי, שהיו גם כן לבושים כמוני. כן, גם כל המשפחה היתה, אמא ואבא והאחים.

אבא כל הזמן צילם, וכולם משום מה היו גאים בי. איכשהו אני הייתי במרכזו של האירוע החגיגי הזה. על הבמה עמד האיש עם האוכל, מהחנות בו נולדתי, והוא קרא בשמות של הכלבים בגלימות. אחד אחר השני הם קפצו על הבמה וקיבלו גליל קרטון במתנה. הגליל נראה מקרטון משובח.

"מייג'ור ג'ורג' השני", שמעתי את שמי בוקע מן הרמקולים. רצתי לכיוון הבמה, זינקתי בקלילות לעמדה וקיבלתי גם אני את גליל הקרטון. האיש עם האוכל ביקש ממני, כסטודנט המצטיין של המחזור, שאשא נאום, לא היה לי משהו כתוב, אז אלתרתי:

יש לי חלום…

שיום אחד כלבים ואנשים יהיו שווים

שלא יתעללו בבעלי חיים,

וזה כולל גם חתולים,

ושיפסיקו להשתמש בנו בכל מיני ניסויים.

יש לי חלום…

שנוכל להיות אדונים לביצים,

ושלא יסרסו אם אנחנו לא רוצים,

למקרה שנרצה לעשות ילדים,

ולעיתים סתם לעשות חיים.

יש לי חלום…

שנשתחרר מהרצועות,

גם מהשרשראות והרתמות,

כי כך לא נוכל להמשיך לחיות,

מתייחסים אלינו כמו חיות.יש לי חלום…

שיום אחד נטייל בגנים,

ולא יהיו פקחים,

פארק בלי כללים,

שנוכל להשתולל ולרוץ אחר כדורים.

יש לי חלום…

שיום אחד נוכל להיכנס לסופרמרקטים,

בלי שלטים של 'אין כניסה לכלבים',

מגיע גם לנו לבחור מאכלים,

גם את העצמות והצעצועים.

ויש לי עוד כמה דרישות קטנות

שתמיד נישן עם ההורים במיטה

ושלא יעשו לנו אמבטיה קרה

שלא לדבר על תספורת קצרה

ושעל שולחן הווטרינר תמיד תהיה מגבת חמה

היה זה מחזה אדיר, כל הכלבים עמדו על אחוריהם, נבחו וייללו לכבודי. חזרתי למשפחתי עם התעודה בפי. אבא הוציא מתוך הגליל נייר מגולף ועליו כתוב "תעודת תואר ראשון במדעי כדור הארץ – מוענקת בזאת למייג'ור ג'ורג' השני".

אכן, היה זה היום שלי. את גליל הקרטון הטעים שיסעתי לאלף ואחת חתיכות, ואת התעודה שמרתי לקינג, להראות לו שסוף כל סוף גם לי יש.

ואז, בהבזק של שנייה, כל הכלבים נעלמו כלא היו.

שמעתי קול הולך וגובר הצועק "ג'ורג'!, "ג'ורג'! "ג'ורג'!!!". זה היה קולו של אדוני, שכל כך שמח לראות אותי, אך משום מה נראה גם כועס מאוד. אני קמתי והלכתי להשתין. קינג הסביר לי שאסור לי ללכת לשום מקום בלעדיו. כל כך רציתי להראות לו את התעודה, אבל היא אבדה. לפחות נשאר לי החלום.

אימייל לתגובות

>>> מרטין לותר קינג: לאהוב את האויב. לא כסיסמה, אלא כדרך חיים, כדרך לנהל מאבק

המשך: תפריט טעימות: בין עץ דובדבן לבין חמין של שבת

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן