זה זמן מה הולכת ומתעצמת אצלי התחושה שהנה נקלעתי – וברצוני להדגיש שלא מרצוני המודע –  ומצאתי את מגוריי בעיר חדורת רוח קודש, היא העיר אברדין בסקוטלנד.

עקרונית אין לי דבר כנגד רוחות קודש, ערים קדושות, מקומות נוטפי דם קדושים וחלב נביאים, סלעי קיומנו וכיוצא בזה, אולם מניסיוני מצאתי שעדיף לבקר בערים קדושות כדוגמת ירושלים, צפת, חברון (ואם אפשר כמה שפחות) מאשר ממש להתגורר בהן. לצערי, התגוררות ממשית בעיר קדושה מחייבת במפגש כמעט יומיומי ומעיק עם תושביה, שחלקם טוענים לדו-שיח פורה וישיר עם האלוהים/ות ושותפים לכוונותיו הנסתרות, בעוד שחלקם האחר הם סתם קדושים או חצילים שאווירת האבנים הקדושות וכמויות הדם האנושי הספוג באדמה הקרינו עליהם והטביעו בהם חותם.

בשל תחושת האי-נוחות המתעצמת הזאת, החלטתי לנסות ולבדוק את העניין לאשורו, שכן בעוד שכבר מצאתי קווים מקבילים מסוימים בין הסקוטים והישראלים, הרי בין  אברדין העיר ועיר כלשהי בישראל לא קיים  אפילו בדל של דמיון חיצוני שהוא.

העיר אברדין (ללא הפלך) משתרעת על שטח דומה לתל אביב רבתי.  כמעט שאין בניני דירות ברחבי העיר, וגם אלה שכבר קיימים אינם עוברים את החמש קומות. בכלל, שטח פראי ולא מיושב על ידי אדם לא חסר בסקוטלנד. בארץ זו, ששטחה הוא שליש מכלל בריטניה, שיעור התושבים הגאים, עזי הנפש והתסרוקת, אינו עולה על כתשעה אחוזים (כולל השחפים) מכלל תושבי בריטניה.

אברדין, העיר השלישית (מתוך ארבע) בגודלה בסקוטלנד, בנויה כולה, באופן חסכני כמובן, מאבן השחם האפורה המצויה בשפע בסביבה הקרובה. עיצוב זה נשמר בקפידה גם בשכונות החדשות והיוקרתיות, בהתאם למסורת הבריטית הגורסת שכל שינוי, באשר הוא שינוי – הוא רע.

העיר פרושה על פני מספר גבעות ("הרים" בישראלית) הסובבות את העמק ואת שפך הנהרות התוחמים אותה, די ודון, למפרץ ולים, כך יכולים האזרחים להתענג מכל מקום בעיר ממראה הים הצפוני מצד אחד וממראה ההרים המוריקים והמושלגים שמסביב לעיר מן הצד השני. אולי בגלל האוויר הנקי ו/או המיקום הצפוני הגבוה שלה במעלה הגלובוס, השמיים (באותם רגעים שניתן לראות אותם) נראים גבוהים במיוחד, ובלילות הירח נראה גדול וקרוב במיוחד, דבר שמשרה איזשהו יחס של קרבה אישית לשמיים ולשוכניהם. קרבה זו כנראה משפיעה גם על התושבים.

לא בקעו בה מים קדושים מסלע, לא נשמעו בה דברי נביאים

בניגוד לערים קדושות ומקודשות אחרות, לא נתהדרה אברדין בנס דתי כלשהו, לא בקעו בה מים קדושים מסלע, לא נבנה בה מקדש, לא נשמעו בה דברי נביאים חשובים כלשהם, והצלוב או קדושים ונביאים מעופפים אחרים לא נראו במחוזותיה. כך שנראה כי אבנים וסלעי קיום אינם מתקדשים בה.

יתר על כן, הסקוטים אינם מקדשים את המתים, למעט אלו מהם שהגיעו לדרגת גיבורים מקומיים כדוגמת וויליאם וואלאס, אותו גילם, בעיבוד חופשי ביותר של המציאות, מל גיבסון (שכמה מחבריו הטובים ביותר יהודים) ב"לב אמיץ". בכלל, גישתם של הסקוטים לבתי קברות, הפזורים בשפע ניכר וממוקמים היטב בכל מקום ציבורי במרכז העיר, היא ידידותית ומאמצת בחום , בעיקר מכיוון שאזרחי העיר נוהגים להשתמש בבתי הקברות כבפארקים מקומיים, יושבים ומתרגעים להם על גבי הספסלים המפוזרים סביב, תוך כדי קריאה או שיחה קלה עם הטמונים מתחת למצבות. בעונת הקיץ (הקצרה להפליא) אף מתקיימים בזארים שונים בבתי הקברות במרכז העיר. דמי הכניסה לבתי הקברות (פארק הקברות?) נגבים בקשיחות אופיינית על ידי כנופיית השחפים האחראית על האתרים. 

ההסבר לריבוי בתי הקברות נעוץ בעובדה שאברדין מתקיימת ברציפות מאות רבות של  שנים, תוך עיסוק תמידי בתחביב הסקוטי הידוע – מלחמה. פעם באנגלים, פעם בוויקינגים/גאלים/קלטיים, אך רוב הזמן נלחמו הסקוטים בינם לבין עצמם. הסיבה הרשמית למלחמות בין השבטים ("קלאן" בגאלית) הסקוטים המרובים הייתה על השליטה בממלכה. בדרך כלל, כל מלך חתר ונלחם כ-15 שנים כדי לכבוש את המלוכה, ולאחר מכן זכה לשלוט כשלוש עד חמש שנים בממוצע. עם זאת, נראה (לי) שתחילת היריבות בין הקלאנים השונים נעוצה בוויכוח מר כלשהו על סגנון טוויית האריג המשמש לתפירת חצאיותיהם, באשר סגנון זה שונה משבט לשבט ומהווה את סמל וגאוות השבט.

ייתכן שבתי התפילה נבנו לבקשתם ולנוחיותם של השחפים

עם זאת, כמות הכנסיות, הקתדרלות ובתי התפילה השונים הפזורים בעיר שווה לכמות בתי הכנסת, הכנסיות והמסגדים בירושלים עצמה. נראה שבכל רחוב קיימת לפחות כנסיה אחת, כשברחובות הראשיים מתנוססת כנסיה מידי מאה מטרים. ייתכן שבתי התפילה נבנו לבקשתם ולנוחיותם של השחפים, שליטי העיר האמיתיים, שאכן משתמשים בכנסיות האלה כבמקום מפגש קהילתי ומאכלסים את צריחי וגגות הכנסיות בכמות גדולה בהרבה מהאזרחים הולכי על שתיים שמבקרים בכנסיות מבפנים. אך ההסבר לתופעת ריבוי בתי התפילה שקיבלתי מידידי הכומר (שצם ביום כיפור היהודי) הוא שבדומה ליהודים, נוהגים הסקוטים להתווכח מקדמת דנן על הדרך הנכונה לעשות את דבר האל (ולא בטוח איזה אל), לכן כל מניין סקוטי יוצר לעצמו את בית התפילה הפרטי שלו, וכן את בית התפילה שאינו הולך אליו.

בנוסף, תחושת הקדושה של העיר נובעת בעיקר מאזרחיה, נוצרים מהזן הפרוטסטנטי. האברדונים מתגלים כאנשים מאוד מאמינים, דתיים ואפילו קצת יותר ממשונים, כיאה לתושבי עיר ספוגה דם לוחמים ומלחמות קודש (בעיקר טבח מפעם לפעם בנוצרים הקתוליים). לקח לי מעט זמן להבין את התופעה, מאחר שהדתיים הפרוטסטנטים אינם נעזרים בפריטי לבוש או בהופעה חיצונית המסגירה את נטייתם, בניגוד מוחלט לחסידי הדתות השונות במזרח הקרוב והרחוק, המתהדרים בכיסויי ראש ובמחלצות, כמו אומרים שאלוהינו, נביאנו ו/או קדושינו אינם מחוללי נסים סתם, אלא גם מעצבי אופנה עילאיים. ועם זאת, בכל הכרוך לידיעה מוחלטת שהדרך 'שלנו' היא היחידה והבלעדית לקיום מוחלט של רצון האלוהים, אין אזרחי אברדין האנושיים נופלים במאומה מתושבי המזרח התיכון.

ועדיין, למרות ולמרבה הפלא, בנוסף לאמונתם הדתית נוטים האברדונים לאמץ כמעט כל טקס דתי אפשרי שמגיע לידיעתם. כך שבנוסף לנוצרים (כולל כמרים מקומיים) המשתתפים בחגי היהודים בבית הכנסת המקומי, הנה התפרסם מחקר קטן המצביע על כך שגם במסגד המקומי (הקטן אף הוא) מתייצבים נוצרים טובים להשתתף בתפילות מפעם לפעם.

לאור כל זאת כלל לא הופתעתי לגלות באחד מהמקומות הציבוריים טוטם אינדיאני מתנוסס לתפארת, ובראשו מפוסל  הנשר הסקוטי (סקוטיש סיגאל) – שחף אימתני.  למראה הטוטם חשתי הזדהות מלאה, שהרי לא יזיק לכבד את השליטים האמיתיים של אברדין.

כל שעון מונה את הזמן בנפרד ובקצב פרטי משלו

ואולי בכלל כל התחושה הרוחנית/קדושה וללא ספק מוזרה הזו נעוצה בשלג הלבן שירד וכיסה את סקוטלנד בשמיכת פוך עבה, ותחילתו כמובן בערב הכריסטמס עצמו, לשמחת הילדים (וההורים, וסתם אנשים) והכמרים, שכמובן ייחסו את הדיוק בזמנים לסנטה קלאוס וישו (ישוע חביבנו) עצמו. עם זאת, הדבר אינו סביר לאור העובדה שכל אחד מן השעונים הרבים הפזורים ברחבי העיר על ראשי המגדלים, הכנסיות וסתם בנייני ציבור, מופיעה שעה אחרת, וכל שעון מונה את הזמן בנפרד ובקצב פרטי משלו, כך שלא ניתן לדעת מה השעה הנכונה.

שמחנו בשמחת אחינו התועים, וכמנהג המקום הצטופפנו באולם כנסייתי לחגוג את הדלקת נורות עץ החג וכנראה את שאר מאורות העולם. בליווי מקהלות למיניהן, עמדנו יחד עם הקטנות בתור לקבל מתנות מסנטה קלאוס, שהופיע במרכבה (אמיתית) רתומה לטרקטורון (אמיתי), ולמרבה הפלא נראה זהה לאותו סנטה שמופיע בשאר העולם (בדמיון מוחלט לדמות שהופיעה בפרסומת של קוקה קולה לפני כ-50 שנה). הקטנות, שמצד אחד ידעו לפטור את כל סיפור כריסטמס כ'שטויות' להבנתן, מצד שני לא ויתרו על קבלת המתנות מסנטה קלאוס, ואף החליטו לגייר את הסבא הנחמד ולקרוא לו סבא אליהו (הנביא). בשלב זה לא רצינו לקלקל להן את הרושם ולהסביר, שאליהו נביאנו עסוק בליל הסדר במנהג סקוטי אחר, הלוא הוא סיבוב שתיית אלכוהול, ולפיכך כדאי שנניח לו בשלו, שכן קשה לדעת אילו מתנות נקבל מנביא זקן ומבוסם מעט, וככל הנראה אף מהיר חימה להפליא, בהתאם למסופר בתנ"ך.

אין ספק שמראה מעטה השלג הלבן והאינסופי, שמכסה בפוך לבן ועבה את העיר, הגבעות/ההרים והשדות, שרק בבוקר עוד היו מרובי גוונים ירוקים, אכן משרה אווירה שקטה, רגועה וטהורה על הבריות ומעלה הרהורים עמוקים על מהות החיים וכיוצא בזה. העצים, שהספיקו להשליך את עליהם,  עברו להשלכת ערמות שלג קטנות בתזמון מושלם על האזרחים ועל המכוניות העוברים תחתם. אפילו פתיתי השלג דמויי הצמר-גפן, המרחפים באוויר לכל כיוון אפשרי בו-זמנית, נראים כמרקדים בהתאמה למוזיקה הקלאסית המשודרת ב-BBC, שמשמיעה מוזיקה קלאסית פופולרית הנעימה לאוזני הדיוטות, בניגוד לקול המוזיקה הישראלי, הטורח לחנך את מאזיניו בכל מיני גרסאות של מקהלות קירגיסטניות בפירושיהן ליצירות קלאסיות אנונימיות.

השלג על הראש משווה להם מראה מרענן של בואש צעיר

הרחובות הלבנים מתרוקנים מאדם, ואותם אזרחים הנראים ברחוב צועדים בהילוך מתנדנד כמו פינגווינים, מחשש החלקה. השלג מצטבר כשביל אמצעי על ראשי הגברים עזי הנפש,  ובהתאם לתסרוקותיהם (סקוטי אמיתי לא יחבוש כובע לראשו לפני שהשלג מצטבר לגובה של מטר אחד לפחות) ומשווה להם מראה מרענן של בואש צעיר. מאחר שאפי קופא (לצערי לא כמטפורה), אין ביכולתי לוודא אם גם ריחם הוא ריח הבואש, אך אני בהחלט חושד בכך.

נוסף על אותם אזרחים המחויבים להסתובב בחוץ לצרכי ענייניהם השוטפים, נראים ברחובות אזרחים הולכי על ארבע לבושים במעילים צבעוניים, שמתוך דאגה כנה לבריאות מחמדיהם ההולכים על שתיים מתעקשים להוציאם לטיול רגלי מספר פעמים ביום ואפילו להביא להם כדורים וסתם קרשים לצורך אימון אירובי. היופי הזה מלווה בקור עז ובתנאי נהיגה קשים עד קשים מאוד, כך שאני ממהר לאמץ את המימרה הסקוטית העתיקה, "שלג הוא נפלא –  אם אתה לא צריך להגיע לשום מקום".

רוח הקודש האופפת את העיר מקבלת לבסוף את האישור האולטימטיבי כאשר לרגשות העמוקים שמעורר השלג ולמפגש עם הסקוטים הנחמדים והמאמינים לכל מצטרף המנהג לחשוף את וילונות הבתים והמשרדים כדי להפגין עץ כריסטמס מואר ומקושט שלידו, בדרך שמשום מה נראית  לי טבעית לחלוטין, מונחת לתפארת מנורה תקנית ומוארת. ולמען הסר ספק, אין מדובר בחנוכיה, אלא במנורה עברית וישראלית כשרה, בת שבעה קנים, א-לה בית המקדש.

אכן, עיר שקודשה לה יחדיו.

האימייל של יוסי הדרומי (אמרלד)

[related-posts title="עוד סיפורים על אברדין"]