השפה המדוברת בפי הדור הצעיר שלנו לא רק רוויה בפגמים פונטיים ובליקויים בתורת הדיבור, אלא גם נבלעת בצרור מתמשך, שרק הדור שהמציא אותו מבין אותו, אם בכלל. בשביל אדם כמוני, זה ג'יבריש, ליקוי בתקשורת הבינאישית, שיש לו השלכות על תחומים חשובים בחיינו. 

את המסה "אמנות הדיבור, החיבור בין המסר לבין השליח" פותח המוזיקולוג המומחה בתורת אמנויות הדיבור, פרופסור גארי טומלינסון במילים אלה: "מחצית מן העולם מורכב מאנשים שיש להם מה לומר אבל לא יודעים איך לומר זאת, ולמחצית השנייה אין מה לומר, אבל אומרים זאת"

לפי הנתונים שפורסמו לפני כמה  שבועות על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יותר מ-25% מהישראלים מתקשים בשליטה בשפה. בתגובה, משרד הקליטה התריע בפני משרד החינוך על שאיכות הלימודים בעברית והאופן הדידקטי שבו הן מוגשים לעולים אינם עונים על הצרכים. לכך אני יכול להוסיף כי משרד החינוך שלנו כשל כישלון מוחלט גם בהקניית שפה מובנת לדוברי עברית. 

לפני  כשבועיים, בעת ביקור אצל אחת מבנותיי, פגשתי את נכדתי, שהיתה בחופשה. נכדתי היא חיילת מצטיינת, שצה"ל מבקש שתחתום על תקופת שירות בסדיר במסגרת יחידה מובחרת. אם אכן היא תיאות ואם לפני המשך השירות ייערך איזה קורס למפקדות, מומלץ מאוד שבין היתר יועבר שיעור דחוף בדיבור השפה העברית, שכן אני לא הבנתי מחצית ממה שאמרה נכדתי. 

באחד המפגשים של "מועדון שדרי הטלוויזיה" הזכור לטוב, הופיע הנשיא יצחק נבון. הוא התייחס גם לתכנים במה שנראה על המרקע, אבל תוך כדי כך העיר: " אני בטוח שרבים צופים בכם (הטלוויזיה הישראלית, ערוץ 1 של ימינו, היתה אז הטלוויזיה היחידה בשטח –.צ.ג.), אבל אני מודיע לכם, ואני מציע לכם לשים לב למה שאני אומר, והוא שמחצית מן הצופים לא מבינים את השפה המדוברת אצלכם". זאת אמר יצחק נבון לפני כ-30 ים שנה, לחבורת אנשים שהדיבור הוא אחד הכלים שלהם במקצוע. מעניין מה הוא אומר היום על שפת הנוער. נמנעתי מלהטריד אותו. להערכתי הוא היה מוסיף הרבה בלשונו הציורית. 

במסגרת החוג ל"שכנוע המוני" (Mass Persuasion)  באוניברסיטת ניו יורק התוודענו בין היתר לתורת הדיבור. המכון שעוסק בנושא בעיר ניו יורק הוא  מכון קופר (Cooper Institute). הוא הוקם על ידי מגוון בעלי דעות מכול הרבדים והשכבות החברתיות במסגרת הרפובליקניזם במאה ה-19, שהיה שונה בתכלית מהרפובליקניזם בימינו. משום כך התחום של תורת הדיבור והנאום היו מסד עיוני במכון הזה. שכן בהידברות בין אנשים בעלי דעות קיצוניות, השפה חייבת להיות ברורה, וכושר השכנוע בשפה הוא אמצעי יעיל. לא צריך דוגמה טובה יותר מזאת, שמי שהופיע בו בין השאר באחד מנאומיו המפורסמים  היה אברהם לינקולן. 

מחרוזת של מילים שכול אחת ואחת מהן היתה מלאכת מחשבת 

היו גם נואמים גדולים אחרים, כמו ווינסטון צ'רצ'יל וגם… אבא אבן שלנו, שנחשב, בצדק, לאחד הנואמים המבריקים בעולם במאה ה-20. הכישרון של אבן  במלאכת השכנוע התחיל בכך ששפתו היתה ברורה,  מחרוזת של מילים שכול אחת ואחת מהן היתה מלאכת מחשבת. שערו בנפשכם שאבא אבן, עם כל יכולתו הרטורית, היה מדבר כמו צברינו, בירי מן הפה. 

בארה"ב תורת הדיבור ותורת הכתיבה נלמדות בבתי ספר התיכוניים, ולפעמים גם במערכת החינוך היסודי. תורת הדיבור והנאום היא מקצוע שנלמד באוניברסיטאות בפקולטות לחינוך ובמכללות. המורים בתורת הדיבור מלמדים את תלמידיהם כיצד להשתמש במילה המדוברת כדי לשכנע אנשים בחברה של ימינו. הם לומדים מבוא לתקשורת המונים, שיטות של ויכוח ודיון ציבורי, שיטות של הופעה על במה, גם כנואמים וגם  אנשי תיאטרון. זאת מכיוון שהמילה המדוברת היא עדיין האמצעי המרכזי של תקשורת בין אנשים לבין עצמם ובין אנשים לבין הציבור והממסד. 

גארי טומלינסון כותב כי כאשר יש לך משהו חשוב לומר, זה רק מחצית מן האתגר – המחצית השנייה היא היכולת לומר זאת. החינוך לדבר עם זולתנו או לנאום בפני ציבור  מלמד אותנו שאי אפשר להפריד בין המסר לבין השליח שמעביר את המסר. למעשה, הוא מלמד אותנו שלשליח יותר השפעה על המאזין מאשר למסר עצמו. כך שלא מדובר רק במה שאנו אומרים, אלא באופן בו אנו עושים זאת. בעצם, קובע פרופסור טומלינסון, אתה לא יכול להיות קומוניקטור טוב אם אינך שולט ביסודות של הגשה נאותה. כלומר, אם אינך מדבר בצורה ברורה, חדה ומובנת. 

בצפון אמריקה, בראש וראשונה בארה"ב, אבל גם בקנדה, תורת הדיבור היא מקצוע מבוקש במכללות ובאוניברסיטאות, בשל הקשר ההדוק שלו לנושא תקשורת המונים, שהוא מסד חברתי ותרבותי בינלאומי, שאי אפשר לנהל מערכת חיים רגילה בלעדיו. אבל לא כך בבתי הספר בארץ. חיפשתי בגוגל את המחרוזת "תורת הדיבור בבתי הספר שלנו", ובמסגרת 293,000 תוצאות בעשרות העמודים הראשונים לא מצאתי מידע שמתקרב לתוצאה של החיפוש שלי. שאלתי נכד שגמר תיכון ולומד במסגרת אקדמית  אם לימדו את תורת הדיבור בבית הספר. תשובתו היתה בת מילה אחת: לא! 

מה חושבת על כך הלשונאית רות אלמגור?

היום, כאשר "קול ישראל" מדבר כל כך הרבה, גם "רגע של עברית" לא עוסק בנושא חשוב זה. ומדוע "רגע"? מדוע לא להקציב לרות אלמגור חמישה רגעים, שניתן למלא אותם בתכנים מעניינים על השפה העברית והיגוייה הנכון? אלמגור היא הלשונאית של רשות השידור, והיא לשונאית מעולה. יש לה פניני  לשון, שערכן ראוי בפני עצמו. היא שולחת לעתים מזומנות דפי מידע מאירי עיניים לבעלי תפקידים שונים ברשות השידור (גם אני מנוי אצלה). ואכן, כל הקריינים ללא יוצא מן הכלל מדברים עברית כהלכתה, ולעתים גם מגישים אחרים. אבל זאת אינה תוכנית לציבור הרחב, ובוודאי לא לבני נוער. 

טבעי שאשאל אותה מה דעתה על השפה השגורה בקרב הדור הצעיר. "השפה המדוברת בפי צעירינו ניחנה בחן רב", אומרת רות אלמגור. "יפה לשמוע את החידושים בתחום הלשון המדוברת ובתחום העגה – הסלנג – בעיקר בקרב החיילים, אבל גם מחוץ לצבא. למשל, פָּעוּר (חייל 'טרי' שהבעת עיניים תמהות ופה פעור נסוכה על פניו) ופז"מ – פרק זמן – ביטוי הלקוח לכאורה מן הלשון הגבוהה, אבל קיצורו מאפשר יצירות כגון פז"מניק (ותיק בצבא), או פז"מוזאורוס (חייל בקבע בעל ותק ארוך)". 

אבל, יש גם "אבל" אצל רות אלמגור, כפי שניתן היה לצפות: "עם זה, הבנת דיבורם השוטף של הצעירים הולכת ונעשית משימה קשה לדוברי עברית ששנת לידתם קודמת לשלהם, ואם שמיעתם נפגמת מעט, לא תועיל להם קריאת השפתיים, מפני ששפתיהם של הצעירים כמעט אינן נעות. דיבורם נורֶה בצרורות מהירים, ולשונם נשמעת כשפת סתרים. גם השליטה המעשית בצורות דקדוק תַקינות חלשה אצל רבים מן הצעירים, והיא מנותקת מן הידע התיאורטי המוקנה להם בשיעורי הלשון. צורות כגון 'אני יִילך', 'שמונָה-עשרה' ו'לא הֶספקתי' שכיחות בפיהם מאוד, והן גם נחלת הדוברים המבוגרים יותר". 

דיבור הכרוך בפתיחת הפה ובהבחנה בין עיצור לעיצור ובין תנועה לתנועה 

וטבעי שאצל רות אלמגור תבוא המסקנה: "לדעתי צריך לצייד את התלמידים בבית-הספר ביכולת מעבר ל'רגיסטר' אחר, של דיבור הכרוך בפתיחת הפה ובהבחנה בין עיצור לעיצור ובין תנועה לתנועה. זה שנים אני טוענת שראוי לשלב בתוכנית הלימודים בבית הספר מקצוע שייקרא 'דיבור בציבור', ובו ילמדו חיתוך הדיבור (דיקציה), דקדוק לצרכים מעשיים של שימוש הלשון וביטויים עבריים קלאסיים. שיעור ברוח זו יכול לקשור את התלמידים אל הלשון העברית ולחבב אותה עליהם, מפני שתכליתו לעשותם לעשותם קריינים בזעיר אנפין". 

צפיתי בתוכנית משפחה בערוץ 10 בשעות הצהריים, בהשתתפות מנחָה וארבעה מומחים מהם שלוש נשים וגבר. המשדר כלל גם שאלות מוקלטות, בעיקר של נשים, ותשובות של הצוות. אמנם יש כתוביות שמיועדות לחרשים או לקשיי שמיעה, אבל הן משמשות גם מטיבי שמיעה. מכול צוות הארבעה, רק אחת דיברה בצורה ברורה ובהירה. וזאת, יש לציין, תוכנית שמיועדת למענים על שאלות מסוימות. בתוכניות אחרות המצב פחות טוב. במילים אחרות, אם השפה ששגורה בפי המדבר היא זאת שדיבר מאז ילדות, הסיכויים לשיפור קיימים, אבל תוך למידה מחודשת. זה לא המצב אצל אנשים בארצות הברית, לדוגמה, אף כי לזר נימות שונות בדיבור, כמו האנגלית של הדרום, היא לעתים קשה להבנה, כמו גם הקוקני הלונדוני. אבל אלה ברורים לגמרי לציבור המקומי, מה שאין כאן בארץ, בציבור ההטרוגני מאוד. 

שפה היא נכס לא רק כשמישהו יודע כמה שפות וקל לו לתקשר עם גורמים שהוא קשור אליהם כלכלית, טכנית או מדעית בחו"ל. היא גם נכס בשפה המדוברת כאן,
ביכולת להסביר את התפישה שלך, בכישרון לשכנע את האיש או החברה מולך 

עם זאת, במסגרת התייחסות עכשווית צריך להביא בחשבון לא רק את התקשורת, אלא גם היבטים אחרים, כמו תעסוקה, משק וכלכלה. שפה היא נכס לא רק כשמישהו יודע כמה שפות וקל לו לתקשר עם גורמים שהוא קשור אליהם כלכלית, טכנית או מדעית בחוץ לארץ. היא גם נכס בשפה המדוברת כאן,  ביכולת  להסביר את התפישה שלך, בכישרון לשכנע את האיש או החברה מולך שאתה לפחות ראוי שיבדקו את מהימנותך או מצב העסק שאותו אתה מייצג. 

במתכוון הפלגתי למרחקים, שכן אף שניתן לשכלל את ידע הדיבור במכונים מיוחדים, תמיד קל יותר אם השפה שגורה בפיך מאז ילדות. אני לא מדבר על תכנים,שהם פרק בפני עצמו. מי שמשווה למשל תכנים של פזמונים מכול סוג שהוא בימינו, לתכנים שנכתבו לפני כמה עשורים בלבד, יגיע למסקנה שאלה של היום הם רדודים, ללא טעם וריח. מה שמכסה על הערווה הזאת זה המקצב, הליהוק של המוזיקאים שהם מעולים. מכאן שאין לי כל התנגדות ל"חבלעלהזמןסבבה", אם אלה רק יופרדו לארבע מילים. כל מילה בסלע, ארבע דבוקות יחד זה חבל על הזמן, בלי מרכאות כפולות. 

למה המשרד לתרבות ולספורט ולא משרד החינוך? 

בראשית פברואר השנה נערך בהיכל התרבות בראשון לציון "כנס ראש הממשלה לשפה העברית" בשיתוף משרד התרבות והספורט. אני תוהה מדוע שותף דווקא המשרד לתרבות ולספורט (ובחסות מפעל הפיס) ולא משרד החינוך. ציניקנים ודאי יאמרו שיש בכך בעצם רמז לשפה השגורה אצל שוחרי ספורט מסוימים. ואלה  מקצת מן הנושאים שנדונו: "יצירתיות ותקשורת בשפה הילדים", "מילים שאין". טקס הענקת פרס ראש הממשלה ללשון העברית, "היו זמנים", "לשון הטקסטים" "שפת הגאגא", "קנקן חדש מלא ישן", "ממפגש ההיגיונריה", "קסמי השפה הגששית", "עברית בפוליטיקה", "עמותת טולקין" ו… "הוראת העברית בתפוצות". כנס דומה נערך בירושלים, ועיתון "הארץ" הקדיש מוסף שלם לנושא החינוך (18.2.2013). מעניין שמרוב כנסים לחינוך (שערכם התיירותי אינו מוטל בספק), החינוך משום מה הולך לאיבוד. ואם ישנה איזו כותרת מעניינת, היא נוגעת לידיעה שתלמיד הפשיט מורה. 

וזאת בעצם הפואנטה, לאו דווקא בכול הנוגע לשפה. זה אמור גם לגבי ערכים, מוסר, אנטישמיות ועוד, נושאים שאנו מנסים ללמד אחרים ולא לומדים אותם בעצמנו. אם כבר, הייתי מזמין נציגים בתפוצה שילמדו אותנו איך מתקשרים בשפה שתהיה ברורה ומובנת, בהירה ומשכנעת. זה נושא שבלט בהעדרו בכנס ראש הממשלה ובחסות מפעל הפיס. צמד-חמד סמלי למציאות שלנו. 

"במוצאך אדם שכדאי לדבר אליו ונכשלת בדיבורך, איבדת את האדם. במוצאך את האדם שלא כדאי לדבר אליו ודיברת, איבדת את דבריך. חכם אינו מאבד את  האדם ולא את דבריו" (אמירה המיוחסת לקונפוציוס)

[related-posts title="עוד על השפה העברית"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל