Skip to content

לא יוזמת שלום אמריקנית ולא אבטיחים

האמונה ב"שלום כפוי" מרחפת על מחנה-השלום הישראלי זה עשרות שנים. עכשיו, לקראת ביקורו הקרוב של הנשיא ברק אובמה, היא מרימה שוב את ראשה העייף. זוהי אמונה טיפוסית, וגם נוחה. היא משחררת אותנו מן החובה לעשות בעצמנו דברים נועזים ובלתי-פופולריים
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

אחד הוויכוחים הפרטיים המעניינים והממושכים ביותר שהיו לי בחיי היה עם ד"ר נחום גולדמן המבריק. הנושא: יוזמות-שלום אמריקניות. 

נחום גולדמן (צילום: הארכיון הציוני)
נפגש בקביעות עם שועי עולם. נחום גולדמן (צילום: הארכיון הציוני)

לא היינו שווי-מעמד, כמובן. גולדמן היה מבוגר ממני ב-28 שנים. בעוד שאני הייתי רק עורך של שבועון, הוא היה אישיות בינלאומית, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ונשיא הקונגרס היהודי העולמי. 

באמצע שנות ה-50 חיפשתי אדם שיוכל להתמודד עם דויד בן-גוריון על תפקיד ראש הממשלה. חשבתי על גולדמן. הוא היה בעל שיעור-הקומה המתאים ומקובל על הציונים המתונים. וחשוב יותר: הייתה לו השקפת-עולם סדורה. מהיום הראשון של המדינה הוא דגל בהפיכת ישראל ל"שווייץ של המזרח התיכון", מדינה ניטראלית בין הגוש האמריקני והגוש הסובייטי. בעיניו, השלום עם הערבים היה חיוני לעתיד המדינה. 

ביקרתי אותו בסוויטה מהודרת של מלון "המלך דויד" בירושלים. גולדמן קיבל את פני בחלוק משי, וכאשר השמעתי לו את הצעתי, השיב: "תראה, אורי, אני אוהב את החיים הטובים. מלונות מפוארים, אוכל טוב, נשים יפות. אם אקרא תיגר על בן-גוריון, הכול ייעלם. אנשיו ישמיצו אותי כפי שהם משמיצים אותך. למה לי?" 

בפגישה זו פתחנו בוויכוח שהסתיים רק עם מותו של גולדמן, כעבור 27 שנים. הוא היה משוכנע שארצות הברית חפצה בשלום בינינו לבין הערבים, ושיוזמת-שלום אמריקנית גדולה מחכה ממש מעבר לפינה. זאת לא הייתה סתם תקווה מופשטת. הוא גילה לי בסוד שנפגש זמן קצר לפני כן עם אחד מבכירי הממשל האמריקני ושמע את זה ממנו. ישר מפי הסוס, כמו שאומרים.   

גולדמן תמיד פיזר סביבו שמות של אישים רמי מעלה. הוא נפגש בקביעות עם רוב האנשים החשובים בארצות הברית, בברית המועצות ובארצות אחרות, ואף פעם לא נמנע מלהתהדר בזה בשיחותיו. כך, אחרי שדיבר עם הנשיא האמריקני המכהן, עם שריו ושגריריו, שהבטיחו לו שהם עומדים או-טו-טו לעשות שלום בין הישראלים והערבים, גולדמן יעץ לי לחכות בסבלנות. זה בוודאות יקרה. 

אמונה זו ב"שלום כפוי" מרחפת על מחנה-השלום הישראלי זה עשרות שנים. עכשיו, לקראת ביקורו הקרוב של הנשיא אובמה, היא מרימה שוב את ראשה העייף. 

סוף-סוף זה יקרה. בתחילת תקופת-הכהונה השנייה שלו, ברק אובמה ישתחרר מההיסוסים, הפחדים וחוסר היכולת שציינו את תקופת-כהונתו הראשונה. איפא"ק לא תוכל עוד להטיל עליו אימה. אובמה חדש, נחוש וחזק, יקום וידפוק את ראשי המנהיגים זה בזה. שני העמים יידחפו בכוח לשלום. 

זוהי אמונה טיפוסית, וגם נוחה. היא משחררת אותנו מן החובה לעשות בעצמנו דברים נועזים ובלתי-פופולריים. היא גם מחשבה מנחמת. נכון, השמאל הציוני עלוב ותשוש, אבל יש לו בעל-ברית שיעשה את המלאכה במקומו. כמו ילד קטן, המאיים על בריון הכיתה באחיו הגדול והחזק. 

שפע של יוזמות, כל אחת יותר משכנעת מקודמתה 

אובמה בוא לכיכר
יוזמה בפייסבוק: אובמה בוא לכיכר (צילום מתוך קבוצת הפייסבוק)

תקווה זו הופרכה שוב ושוב ושוב. נשיאים אמריקנים באו והלכו, ולכל אחד מהם הייתה פמליה של יועצים יהודים, פקידים יהודים בבית הלבן ובמחלקת המדינה ושגרירים יהודים בתל-אביב. ושום דבר לא קרה. 

היו, כמובן, הרבה יוזמות-שלום אמריקניות. החל ב"תוכנית רוג'רס" של הנשיא ניקסון, דרך הסכם על הממשל העצמי הפלסטיני של הנשיא קרטר בקמפ דייוויד, וכלה במתווה הנשיא קלינטון ובמפת-הדרכים של הנשיא בוש. שפע של יוזמות, כל אחת יותר משכנעת מקודמתה. ואז בא האיש החדש, אובמה, נמרץ ונחוש, וכפה על בנימין נתניהו את הפסקת ההתנחלויות למספר חודשים. והתוצאה של כל היוזמות? אפס מאופס. 

לא יוזמות-שלום ולא אבטיח, כמו שאומרים. 

בתהליך איטי אך בטוח התחיל גולדמן להתייאש ממקסם השווא של התערבות אמריקנית למען השלום באזורנו. 

בשיחותינו ניסינו לשבור את הצופן של החידה הזאת. מדוע, למען השם, אין האמריקנים מתנהגים באופן הגיוני? מדוע אינם מפעילים לחץ על הממשלות שלנו? מדוע אינם מציעים הצעה שאי אפשר לסרב לה? בקיצור, מדוע אין יוזמת-שלום יעילה? 

הרי האינטרסים של ארצות הברית מנוגדים למדיניות המעוררת עליה את שנאת ההמונים בכל העולם הערבי וברוב העולם המוסלמי. האם האמריקנים אינם מבינים שהם חותרים תחת המשטרים הערביים המשרתים אותם – כפי שראשיהם חוזרים ומזהירים אותם בכל הזדמנות? 

הסיבה הבולטת ביותר היא הכוח המתגבר והולך של השדולה הישראלית, החל משנות ה-50 ועד היום. כיום מעסיקה איפא"ק לבדה 200 עובדים בשבעה משרדים ברחבי ארצות הברית. כמעט כל איש חשוב בוושינגטון חי בפחד אלוהים מפניה. השדולה יכולה לחסל כל סנטור וחבר-קונגרס המעורר את זעמה. די להסתכל במה שקורה עכשיו לצ'אק הייגל, שאמר את אשר אסור לומר: "אני סנטור אמריקני, לא סנטור ישראלי!" 

שני הפרופסורים, וולט ומירשיימר, העזו לומר זאת בגלוי: השדולה הפרו ישראלית שולטת במדיניות האמריקנית. 

אך התיאוריה הזאת אינה לגמרי מספקת. מה ביחס לג'ונתן פולרד,  שכל הלחצים הישראליים אינם מצליחים לשחרר אותו מהכלא? 

האם באמת מסוגלות מדינה קטנה במזרח התיכון ושדולה מקומית חזקה להכריח מעצמה עולמית כמו ארצות הברית לפעול במשך עשרות שנים בניגוד גמור לאינטרס הלאומי הבסיסי שלה? 

* * *

גורם אחר המוזכר בהקשר זה הוא כוחה של תעשיית הנשק. כשהייתי צעיר, לא הייתה דמות יותר בזויה בעינינו מאשר "סוחר-המוות". אותם ימים עברו מזמן. היום מתפארות מדינות רבות – וישראל ביניהן – בכמויות הנשק שהן מצליחות למכור למשטרים הנתעבים ביותר בעולם.

ארצות הברית אכן מספקת לנו כמויות אדירות של נשק מתוחכם ביותר. נכון, הרבה מזה ניתן לנו במתנה – אך עובדה זו אינה משנה את התמונה. הרי ממשלת ארצות הברית משלמת ליצרנים עבור הסחורה, והדבר מדרבן את הכלכלה האמריקנית. זהו מעין "ניו דיל" חדש, והפעם תומכים בזה גם (ובעיקר) הרפובליקנים, המתנגדים לכל שאר העבודות הציבוריות של הממשלה האמריקנית. אחרי אספקת הנשק לישראל רואות ממשלות ערביות רבות חובה לעצמן לקנות כמויות אדירות של אותו הנשק, במחירים מופקעים. ע"ע סעודיה. 

התיאוריה של השפעת יצרני הנשק, שהייתה פעם פופולרית מאוד, אינה מספקת גם היא. בשום מדינה אין תעשיה אחת שהיא די חזקה כדי להכריח את ממשלתה לפעול במשך חצי-מאה נגד האינטרס הלאומי שלה. 

המתנחלים מחקים את המערב הפרוע של הסרטים האמריקנים 

יש גם התיאוריה הידועה של "היסטוריה משותפת". ארצות הברית וישראל כל-כך דומות זו לזו, לא כן? שתיהן קמו על חורבנו של עם אחר. האם יש הבדל גדול בין ה"נכבה" של האינדיאנים לזו של הפלסטינים? בין החלוצים האמריקנים והחלוצים הציונים שהיכו שורשים בשממה ויצרו אומה חדשה? האם אין שתיהן מסתמכות על התנ"ך ומאמינות שאלוהים נתן להם את הארץ (גם אם אינם מאמינים באלוהים)? 

האם המתנחלים שלנו, היוצרים מזרח פרוע בשטחים הכבושים, אינם מחקים את המערב הפרוע של הסרטים האמריקנים? לפני ימים אחדים הציגה הטלוויזיה הישראלית את אברי רן, מתנחל המכריז על עצמו כעל "ריבון" הגדה המערבית, המטיל אימה גם על הפלסטינים וגם על חבריו המתנחלים, גוזל קרקעות בלי לשאול למי הן שייכות, מחליט לאן הצבא צריך ללכת ומה הוא צריך לעשות, מזלזל בגלוי בממשלת ישראל ובכל שאר הממשלות, והופך תוך כדי כך למולטי-מיליונר? הוליווד במיטבה! 

אך כל זה חל גם על אוסטרליה (שאנו מתקוטטים איתה כעת), על קנדה, ניו-זילנד ומדינות אמריקה הלטינית, שאיתן אין לנו יחסים דומים. 

ישראל כנושאת מטוסים שאי-אפשר להטביע אותה 

לנועם חומסקי, המדען המזהיר, יש תשובה אחרת: ישראל פשוט משרתת את האימפריאליזם האמריקני ומקדמת את האינטרסים האמריקניים באזור. מעין נושאת מטוסים שאי-אפשר להטביע אותה. אינני חושב כך. ישראל לא הייתה מעורבת, למשל, בפלישה האמריקנית לעיראק. אם אכן מכשכש הכלב האמריקני בזנב הישראלי, הרי הזנב מכשכש לא פחות בכלב. 

* * *

לא גולדמן ולא אני מצאנו תשובה מספקת לחידה הזאת. 

שמונה חודשים לפני מותו, קיבלתי ממנו מכתב מפתיע, שלא ציפיתי לו. המכתב כתוב בגרמנית (שפה שמעולם לא השתמשנו בה בשיחותינו) על נייר-המכתבים שלו. הייתה בו מעין התנצלות: הוא אמר שצדקתי, שאין לצפות ליוזמת-שלום אמריקנית. אין לכך הסבר. 

המכתב נשא את התאריך 30 בינואר 1982, חמישה חודשים לפני הפלישה העקובה מדם של אריאל שרון ללבנון, פלישה שעליה הושגה הסכמה מראש מצד שר-החוץ האמריקני, אלכסנדר הייג, וכנראה גם מהנשא רייגן. 

המכתב היה תגובה על מאמר שכתבתי כמה ימים לפני כן ב"העולם הזה", שבו שאלתי: "האם ארצות-הברית באמת רוצה בשלום?" 

כתב גולדמן: "גם אני הצגתי לעצמי פעמים רבות את השאלה הזאת. אמנם, אין לזלזל בחוסר התבונה המדינית של אנשי מדיניות-החוץ האמריקנית… יכולתי לכתוב ספר על הסימנים לכך שאמריקה אכן רוצה ברצינות בשלום, אך גם ספר המוכיח שאמריקה אינה רוצה בשלום". 

גולדמן הזכיר את הפחד האמריקני מפני חדירה סובייטית למזרח התיכון ואת אמונת האמריקנים שאי אפשר לעשות שלום בלי השתתפות הסובייטים. הוא גם גילה לי שדיפלומט סובייטי בכיר סיפר לו שהיה קיים הסכם אמריקני-סובייטי על כינוס ועידת-שלום בז'נבה, ושמשה דיין קרא ליהדות האמריקנית לחבל ביוזמה. הרוסים כעסו מאוד. 

תוך שהוא מזכיר שמות נוצצים לכול אורך הדרך, סיכם גולדמן: "מבלי להיות בטוח לגמרי, הייתי אומר שחוסר-הכישרון הדיפלומטי האמריקני, מצד אחד, משתלב בפחד האמריקנים מפני מעורבות סובייטית בשלום, מצד שני. על כך יש להוסיף את הפחד מפני השדולה הישראלית, הכוללת לא רק את היהודים אלא גם לא יהודים, כמו הסנטור הנרי ג'קסון ואחרים. נראה שכל הנתונים האלה גורמים לחוסר השכל ולחוסר התוצאות של המדיניות האמריקנית במזרח-התיכון, שעבורה עוד תשלם ישראל מחיר כבד". 

חוץ מירידת ההשפעה הרוסית, כל מילה נכונה גם היום, כעבור 31 שנים, ערב ביקורו של הנשיא אובמה. 

שוב מקווים הרבה ישראלים ופלסטינים ליוזמת-השלום האמריקנית הגואלת, שתפעיל לחץ על שני הצדדים. שוב מכחיש הנשיא האמריקני כל כוונה כזאת. שוב יסתיים הביקור, מן הסתם, באכזבה ובייאוש. 

כעת אין אבטיחים בשוק. וגם לא יוזמת-שלום אמריקנית.

[related-posts title="עוד בנושא ביקור אובמה בישראל"]

4 Comments

  1. חגי
    23 בפברואר 2013 @ 19:02

    הדבר המדהים בכל הכתבה הזו הוא הדעה שרווחת עדיין שצריך הסדר כפוי. הויתור עליו הוא מתוך ייאוש ולא מתוך קבלת רצון העם.
    אנחנו חיים במדינה דמוקרטית בה הרוב בחר שלא למסור את כל השטחים תמורת "אין שלום". באותה מידה, הטיעון היחידי שלא הצלחת לחשוב עליו הוא פשוט שהמנהיגים האמריקאים לא רוצים לכפות הסדר על מדינה ידידה דמוקרטית, אם מתוך כבוד לדמוקרטיה ואם מתוך הבנה שהמצב קצת יותר מורכב ושהסכם שכזה במרבית הסיכויים לא יצלח.
    התפיסה הדיכוטומית של מחנה השלום היא סוג של משחק סכום אפס- נזרוק את כל הקלפים ונקווה שהפעם, אולי הפעם, הערבים כן יאהבו אותנו. אז צר לי להרוב את הבועה, הם לא יאהבו אותנו. לא היום, לא מחר וגם לא מחרתיים.
    האם זה אומר שלא צריך להיות שלום- לא זה מה שאני טוען. אבל כדי לעשות שלום צריך להבין את המצב.
    הערבים לא אוהבים אותנו, הם היו שמחים לראות אותנו בים או במקום אחר מסיבות כאלו או אחרות. הם גם לא ויתרו ולו בפסיק על המאבק שלהם לשלוט בירושלים ולקעקע את זכותם של היהודים על כלל מדינת ישראל, כולל תל אביב. לא צריך להיות חכם גדול כדי לראות את זה, רק צריך להפסיק להיות עיוור. הדברים נמצאים כל הזמן בדבריהם.
    אבל למה שהערבים יעשו שלום? לחצים מאירופה ומארה"ב מופעלים רק על ישראל. ישראל עושה מחוות בזמן שהפלשתינאים עוד לא עמדו בהסכמי אוסלו. אבו מאזן מקבל התנתקות, הקפאת בניה בשטחים, הכרה מהאו"ם והוא אפילו לא היה צריך להראות קצה של צעד לעומת שלום- למה לו? הרי את כל המשא ומתן עושים בשבילו האירופאים וכל שנדרש ממנו זה רק לדרוש עוד ועוד ובסוף הוא יקבל כל מה שחלם עליו.
    מחנה השלום צריך להבין שלא ניתן לנהל משא ומתן בו לצד אחד אין מה להפסיד בעוד הצד השני מפסיד תוך כדי היגררות. אם חפצי שלום אתם, אין דבר יותר חשוב מלהוכיח לאבו מאזן שיש לו מה להפסיד. ביום בו ארה"ב ואירופה תחלנה לדרוש מהפלשתינאים לעמוד בהסכמים עליהם חתמו, להפסיק לתמוך כלכלית במחבלים, להפסיק להאדיר את הטרור ושלוחיו ולהפסיק את ההסתה בבתי הספר תחת איום של הפסקת התקציבים, פתאום הפלא ופלא כל הדברים יקרו. אם ארה"ב, אירופה והשמאל הישראלי לא יבטיחו לאבו מאזן מראש, לפני כל התחלה של משא ומתן, את כל השטחים לפי גבולות 67', אז אז ידרשו הפלשתינאים להילחץ, כי הם יבינו שבעצם עכשיו המשא ומתן הוא על שטח שלא ניתן מתנה, אלא ינתן בעבור זכויות ושמירה על התנהלות תקינה.
    כך גם לא יתכן שממשלת ישראל דואגת לחייו של אבו מאזן יותר משהוא צריך לדאוג לעצמו. יצאו נא באמת חיילינו מהערים שבשטחי A, נפסיק להעביר כספים לרשות גם אם היא על סף קריסה ושאבו מאזן יהיה בסכנה שחמאס מתכנן לו כבר כמה שנים. נראה אותו אז ממשיך בדרכו שכרגע אנחנו דואגים לרפד לו כל כך טוב.
    מי שאין לו מה להפסיד יכול להמר על כל הקופה ולהלחיץ את שאר הנוכחים במשא ומתן. ארה"ב ואירופה מאפשרות לאבו מאזן לשחק כך והשמאל הישראלי עיוור למידת הפגיעה שהוא יוצר בישראל כשהוא מעודד אותם ואף מצפה מהם להכריח את ישראל להמר על כל נכסיה במשחק הזה.

  2. אלי דיין
    23 בפברואר 2013 @ 7:56

    האמריקאים אינם יותר ימניים מהישראלים או יותר שמאלנים מהישראלים. הם גם לא יותר מהרצון הערבי. השלום לא עובד ולא יעבוד כאן מכיוון שהערבים הכפיפו את עצמם לאיסלם היותר קיצוני והם לא יקבלו אותנו כאן ויהיה מה שיהיה. זו אדמת הקדש שאף מוסלמי לא יסכים שתעבור לשליטה אנגלוסקסית (או תחת שליטה אלגלוסקסית). הם יקבלו את ישראל רק כבת חסות ולא יותר (ורצוי עם מס גולגולת).
    כאשר הישראלים אומרים האדמה הזו שלהם – האמריקאים לא אומרים פחות הם כמעט מצטטים את דעת הפוליטיקאים הישראלים (ראה צפי ליבני). השמאל הישראלי חושב שזו דעת האמריקאים.
    כאשר הערבים אומרים צדק (בכלל הם תמיד צודקים) אמריקאים אומרים "צריך צדק" וכי מה להם להיות יותר מאלו או מאלו.
    צריך סבלנות. המזרח התיכון עשה לנו טובה גדולה בנפילת המשטרים. כולם מבינים שהבעיות במזרח התיכון אינן שייכות לסכסוך שלנו עם הפלסטינים. הן שייכות לזרמים הטקטוניים האדירים של האיסלם החמולתי ועד שזה לא ירגע אין על מה לדבר (ראו את סוריה, לוב, מאלי… וירדן בדרך, אחר כך ערב הסעודית).
    אבל האיסלם ירגע בסוף ועוד נכונו לו ימים מפוארים (ממש כמו שהיהדות והנצרות נרגעו בזמנם). האיסלם הוא בן 1400 שנים (כמו בזמן מסעי הצלב). חכו קצת 300 שנים והשלום יפרח. עד אז היכונו ודעו את אשר עומד לפניכם. האמריקאים לא שייכים לתמונה. זה הרגע בו רומי איתנו הפעם ולא יותר. אל תגמרו עכשיו – שהרי הכל עכשיו (תרבות הבורסה והריאליטי). כאן ועכשיו (ראו שלום עכשיו). הכל לגמור מהר בנייר חתום – הכל ימחק, יגמר, יסתדר ויתגמד לתוך קבוצת דפים ועליה חותמת איש כאן ואיש שם. על זה אומרים הערבים (והם צודקים) – כאלם פאדי – הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים. לא אנחנו ולא הם.
    איזו סיבה יש להם לותר על משהו. האם חרב על צוורם שהם צריכים לוותר על מה ששלהם? האם חרב על צווארנו שאנחנו צריכים לוותר על מה ששלנו – שטח, גב ההר, מים, חקלאות, שטחי בניה וערים?
    רק בגלל שכמה פוחזים בתקשורת יגידו שאנחנו רעים. ננהל את הסכסוך. העולם הרי אינו נחמד והאינטרסים הם שקובעים – העניין איך מציגים אותם.
    בינתיים יש לזכור את שאומר סולימן דמירל, (בערך) "במזרח התיכון, או שאתה מוזמן לארוחה או שאתה חלק מהתפריט".

  3. יעקוב עבאיה
    22 בפברואר 2013 @ 19:14

  4. יוסי גדור
    22 בפברואר 2013 @ 14:42

    דמוקרטיה היא שלטון הרוב. לא תמיד הרוב צודק אבל גם לא תמיד המיעוט צודק. שאיפתו של אבנרי לפתרון כפוי אינה מובנת. הרי מה שישראל יכולה כעת לעשות, בכוח, הוא להגן על עצמה, ומה שערבים מסוגלים לעשות, הוא לסרב לשלום עם ישראל. כל הסכמי השלום והוויתורים שנעשו הם בבחינת מילים מילים מיותרות. נכון שאם לא היינו מוותרים כלל היינו מלבים את רוח המלחמה הערבית, פירושו של דבר שקיימת היום למעשה הרתעה ערבית. שאל נא את הערבים מה ההגיון בקווי שביתת הנשק, שאליהם חלקם שואפים. הרי ברור שלא לכך הם מתכוונים. אם לא לכך הם מתכוונים מה לך מלין על עצמנו שגם אנחנו לא רואים בקווי שביתת הנשק קווים סופיים? קווי שביתת הנשק הושגו לאחר נצחון ישראל במלחמת הקוממיות. מדוע הניצחון ההוא קבע והניצחון במלחמת ששת הימים לא קובע? הרי בשתי המלחמות היתה תוקפנות ערבית. קווי שביתת הנשק הוא מבחינת הערבים שלב שאליו עליהם לשאוף בדרך למטרתם הסופית. התבוננן ב"פזורה הערבית" מאינדונזיה ועד מאוריטניה, חבל ארץ עצום שתושביו חיים בעוני ומדוכאים על ידי השלטון הקיים באותה עת. שלטון שיתחלף יהיה אלים וכופה את עצמו ומושחת באותה מידה. לומר שהערבים אינם מתנהגים כמו אירופים אינו מספיק. מדוע הכיבוש האיסלאמי אינו כיבוש, והכיבוש הישראלי הוא כיבוש? ועוד דבר, הראה לי מקום אחד, מלבד באירופה, שהמדיניות האמריקאית הצליחה לממש את האידאלים האמריקאיים או את מטרותיהם הפוליטיות.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן