שמוליק קראוס נפטר לפני מספר ימים. אמן דגול לכל הדעות, חתום על קלאסיקות אלמותיות, אבן דרך בחיי התרבות הישראלית. אבן דרך שהיה צריך לזרוק אותה כבר מזמן רחוק רחוק מאיתנו.

נכון, זה לא מכובד להלין על אדם שמת, וצריך לסלוח ולמחול וכל שאר הדברים, אבל שמוליק קראוס היה דוגמה מוחשית וראי למה שאנחנו מאפשרים לחברה שלנו להיות:  רקובה, בעלת ערכים סובייקטיביים לחלוטין ובעיקר – צבועה.

שמוליק – היית אמן, עיצבת פני דור, השפעת על אנשים, וממש לא היה ראוי לבמה שניתנה לך. אדם לא יכול לתת רק מילים יפות ובמקביל לבצע מעשים נפשעים. אי אפשר להפריד הוויה ציבורית מהוויה אישית. אם אתה רוצה להשתמש בסמים ולפגוע (בעיקר) בעצמך זו בעיה שלך. ברגע שפגעת פגיעה כל כך מוחשית באנשים אחרים ובערכי יסוד שאמורים להיות בסיס חיי חופש תקינים של חברה, אין  על כך סליחה ואין על כך מחילה, ולא משנה כמה מילים יפות כתבת במהלך חייך. לא היית ראוי למעמד לו זכית.

אבל אתה מבין, שמוליק – הבעיה היא לא בך. הבעיה היא בנו. אנחנו, שמתיימרים להוקיע מקרבנו בעלים מכים, גנבים ושאר פושעים, אבל בפועל מאפשרים לאנשים כאלה להנהיג ולעצב את החברה שלנו אם נראה לנו שהתרומה שלהם יותר גדולה מאשר איזה איש או אישה שנדרסו על הדרך.

אתה לא לבד, שמוליק. סלחנו לאולמרט על הגניבות לכאורה, כי הוא רק הפר אמונים בסופו של דבר והיה אחלה ראש ממשלה. חוץ מזה, לכנסת ה-19 קיבלנו בזרועות פתוחות עבריינים מורשעים. הם הרי כבר שילמו את חובם לחברה, לא? ואם נציץ רגע על מובילי  התרבות שלנו – אנחנו עדיין מקדשים את זכרו של זוהר המלך, למרות שהמלך היה אנס מורשע. מסכן, התאבד בסוף. ב-2009 יצא בול לזכרו של זוהר ארגוב וכמעט קראו לרחובות בראשון לציון ובהרצליה על שמו של אנס, אבל כנראה זה לא כתם לחברה שלנו.

אמנות ועשייה של אדם אינן יכולות להיות נפרדות מההוויה שלו

אז אפשר לצקצק על הדור הצעיר שאין לו ערכים, ועל חברה בדירדור מתמיד שמקדשת אלימות ופגיעה בזכויות האדם, אבל גם על האבות והאמהות אסור לחסוך בביקורת. רוצים לעצב חברה? דין אחד לכולם הוא. אמן שלא מכיר בשוויון זכויות לנשים הוא לא אמן, ולא משנה כמה שירי אהבה  הלחין.  רוצים פה חברה הוגנת שמוקיעה מתוכה בעלים מכים?  אסור לתת להם במה, גם אם הם מאוד מוכשרים. רוצים לעצור גניבות מקופת המדינה ודריסה של האזרחים המנסים להתקיים בכבוד? שאולמרט ישב בבית, הוא יכול להזמין לתה גם את קובי פרץ. זה נשמע אולי הזוי – זה אותו הדבר.

אמנות ועשייה של אדם אינן יכולות להיות נפרדות מההוויה שלו, ואנחנו האשמים באיך שהחברה שלנו נראית, כי המלכנו מלכים וחילקנו כתרים לאנשים שלא ידעו קודם להיות בני אדם. מוכשר ככל שתהיה, כריזמתי ככל שתהיה, גאון ככל שתהיה, מותר לך להיות מופרע, לחיות שלא בנורמה להיות יוצא דופן, אבל אין לך לגיטימציה לפגוע בערכים ובזכויות של אף אחד אחר.

"כולם היו בניי, כולם יצאו על תנאי, כולם כעת שרים ביחד", ואת הזיופים של הלחן שהם הלחינו לנו אפשר לראות עלינו כל יום.

שמוליק קראוס נפטר השבוע. הרבה אנשים הכריזו על סיומה של תקופה ועל דור הולך ונעלם.

בואו נכריז גם על מותו של עידן שבו אנשים שלא ראויים לא יוכלו עוד לזכות לכותרות בעיתונים ולהכרה בתור מובילים חברתיים. לא נשמיע את השירים שלהם ברדיו, לא ניתן להם להופיע, לא ניתן להם לרוץ לכנסת, לא ניתן להם לנאום בראש חוצות, בטח ובטח שלא ניתן להם פרס על מפעל חיים, ושהגלגל יסתובב בדרך שהוא אמור להסתובב בה.

[related-posts title="טורים קודמים מאת נעה שפיגל"]

______________________________________________________________________________

• נעה שפיגל היא בעלת פאב ואשת תקשורת