את שליחותו הציבורית של בנימין נתניהו, ככל שאפשר להגדיר את כהונותיו בכנסת ובממשלות ישראל כשליחות, אפשר לנתח על-פי השקפותיו המדיניות, הגלובליות, ההיסטוריות. יש אומרים משיחיות, אחרים יגידו דוגמטיות. סטגנטיות. יצחק שמיריות. הוא היה רוצה להיזכר כמדינאי עולמי כביר. צ'רצ'יל של הזמן החדש. נביא. מדינאי ענק. רואה עתידות. טוב המנתחים ובכיר המבצעים. אלא שלצידו של בנימין נתניהו, יש את ביבי נתניהו הפוליטי. וכמה שהוא פוליטי. כי כמו שאמר קיסינג'ר, מדיניות החוץ של ישראל היא (בתרגום חופשי) לא יותר מפוליטיקה פנימית.

בנימין נתניהו הוא לכאורה אדם אנליטי. ההשכלה שלו, רוחב אופקיו, האנגלית שבפיו, כל אלה מתועדים היטב. באדיבותו הרבה כמובן. הלימודים באמריקה, הספרים שכתב, הניתוחים הפשטניים (כך יביס העולם את הטרור). האנגלית שבפיו כל-כך מצוחצחת, המבטא כל-כך מלוטש, עד שגם דוברי אנגלית כשפת אם מוצאים עצמם נבוכים כשהם שומעים אותו.

אלא שבנימין נתניהו (בנג'מין ניתאי) האנליטי, המשכיל, רחב האופקים לכאורה, איש העולם הגדול, המרצה המבוקש, חביבם של טייקונים גלובליים, מיליארדים ידועים וגם חסויים, האיש שההרצאות שלו היו לשם דבר בעיקר במחירן ובכוח המשיכה הפיננסי שלהן – נכנע שוב ושוב לביבי הישראלי הקטן; לביבי של הטריקים והשטיקים של מצודת זאב. הביבי של מרכז הליכוד. של גני התערוכה. נתניהו המכובד, המכובס, המהוקצע, הרהוט, הגרפי (ציורי ילדים באו"ם?) מתקפל אל מול ביבי הנכלולי (חוק מופז, הובלות, מתנות, מסעדות, גלידה), המפלג (לפרק את קדימה, לפצל את העבודה, לפתות את מחצית הבית היהודי, לסגור חשבונות אישיים קטנוניים עם בנט); והמשמיץ (השמאל שכח מה זה להיות יהודי?).

בנימין נתניהו (בנג'מין ניתאי) סוחף את בתי הנבחרים בארה"ב לסדרה אינסופית של מחיאות כפיים בעמידה, שוב ושוב ושוב – בעוד שביבי נתניהו שומר מכל משמר על נתק'ה אשל יקירו, גם אחרי שהנ"ל נתפס ונחשף כ… אתם יודעים. בשביל לשמור על גביע האשל, מוכן נתניהו לסכן את כד השמנת כולו.

למשפחת נתניהו יש מטרה אחת בלבד: ראשות הממשלה. זהו

בראש ממשלת ישראל עומדים שניים: ד"ר נתניהו ומיסטר ביבי. בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל בקרוב בפעם השלישית, אולי דובר כמה שפות ומחזיק בכמה וכמה תארים מכובדים – אבל מבין רק שפה אחת: השפה הפוליטית הישנה. שפת הפיתויים. הג'ובים. הכיבודים. שפת ההפרד ומשול. אחוז בזה וגם מזה ידך אל תנח.

את ארתור פינקלשטיין הוא הוריש לחברו-יריבו-חברו איווט ליברמן, רק בשביל לחזור ולחבור לשניהם למען השגת מטרה אחת בלבד: קבלת המנדט להקמת ממשלתו השלישית. אז מה אם בדרך נרמסה מפלגתו, שמי יודע איך והאם ומתי תשוקם? למי אכפת. הוא ממילא לא סובל אותם ולא סופר אותם. הפייגלינים והדנונים והחוטובלים מעניינים אותו בדיוק כמו עוד איזה פחון במאחז מול הר ברכה. הם בסך הכל פיונים במשחק הגדול. חפ"שים חסרי משמעות במשחק שלו. והוא משחק במשחק אחד בלבד: משחק ההישרדות בראשות הממשלה.

אבל גם זה השתבש לו. ההתרסקות של הליכוד בבחירות האחרונות הביאה אותו למצב שבו הוא תקוע בין יוצרו לבין ייצרו: המפלגה שלו מיוצגת בכנסת עם כמות מנדטים זהה כמעט לזו של המפלגה השנייה בגודלה (יש עתיד); מעט האנשים שהיו עלה התאנה שלו עצמו, אלה המתונים (כאילו) – גורשו מהרשימה בבושת פנים, ומאלה שנשארו ונבחרו הוא מקבל פריחה מדי בוקר (עוד סיבה לתקציב האיפור המוטרף).

הטירוף הישן, השנאות העתיקות, כל המתרחש באותו בית רוחות מאחורי חומות המאבטחים והררי הגלידה והאיפור, נמרח לו עכשיו על כל הפרצוף המרוח בפודרה, נוזל לו על שאריות השיער המקליש האפר-כחול-זוהר, המתוח ומודבק בקפידה ממזרח למערב; שמלת התחרה מתפקעת לו מול העיניים. פתאום נולד לו שותף קואליציוני שחטא קדמון, מסתורי ועוצמתי, מונע ממנו אפילו להחליף איתו מילה (אפילו במפגש החטוף היחיד ביניהם – מפגש פוליטי בין שני ראשי מפלגות שהמרחק ביניהם ממש לא גדול – התעקשה המשפחה על נוכחותו של פרקליט המשפחה; כך בפירוש על-פי עדות הפרקליט עצמו בשידור חי ברדיו). יש משקעים, אתם מבינים. מה משקעים? מי משקעים? על מה לכל הרוחות הם מדברים? יום אחד, בעוד 30 שנה, אולי ייפתחו הפרוטוקולים.

לא אוכלים את הלוקשים, לא נבהלים מאיומי סרק. איך זה ייתכן?

ועכשיו יש לו עסק עם כנסת מוזרה, מאיימת, מוארת, מודרנית; כנסת שחצייה אנשים חדשים שאין לו מושג מה הם, מי הם ומה הם רוצים מחייו; עשרות אנשים שהוא לא יודע איך לאכול; שלא מוכנים לאכול את הלוקשים שהוא מנסה למכור להם; שלא מתרשמים מההצעות הנדיבות שלו, שלא נבהלים מאיומי הסרק שלו; שיודעים שהוא מכוון אליהם רובה עקר. הם פשוט לא פוחדים ממנו. הם לועגים לו. הם מגחכים לו אשכרה בפרצוף.

הוא ונציגיו מנסים לדבר אליהם בשפה שהם לא מכירים – והם פשוט מתפקעים מצחוק; הוא מאיים והם מגחכים; הוא מציע להם הצעות – והם פשוט מנפנפים אותו. וזה פשוט מוציא אותו מדעתו. הוא התרגל לנצח, הוא גם למד להפסיד; אבל מה שקורה עכשיו זה משהו שהוא לא מכיר. הוא מדבר והם לא מבינים. וגרוע מזה: לא מגיבים. הוא שולח את האנשים שלו לנסות להסביר, והם מדברים ומדברים, ונאדה. האלקינים, הליברמנים, הצחי הנגבים, הישראל כ"צים – הם כל-כך מנסים, אבל זה לא עובד. פתאום הכל תקוע. משובש. הבני זונות שינו את הכללים ושכחו לעדכן את ביבי והחבר'ה שלו. ממש לא יפה.

והכי משעשע זו טענת הקוזק הנגזל: "מעולם לא היה דבר כזה ששתי מפלגות שונות התחברו והחליטו שאו שהן ביחד בפנים, או שהן בחוץ…". ככה בדיוק נשמע ליברמן, ככה בדיוק דיבר הנגבי. אלה הקולות שיוצאים מאותו הבית. וואלה? באמת? וכי איך בדיוק הגעתם, ד"ר נתניהו ומיסטר ליברמן, איך בדיוק הגעתם ל-31 המנדטים העלובים שלכם, אם לא בטריק של ריצה משותפת ותיאום עמדות לפני וגם אחרי הבחירות? מה, הפטנט הזה שמור רק לכם? המשחק הזה הוא רק על חצי מגרש? אה, כן, זה קצת לא נעים כשמאכילים אתכם באותו מזון רקוב שאתם ניסיתם (ועדיין מנסים) להאכיל בו את כל השאר. איך אמר השפן על עוגת הגזר: מגעיל, נכון?

שנייה לפני הסוף המר תקום הקואליציה, שהייתה ידועה כבר בלילה הבחירות

אבל תנוח דעתנו ודעתכם: בנימין נתניהו יהיה ראש הממשלה גם הפעם. הנשיא לא יעביר את המנדט לחבר כנסת אחר וגם לא יוכרזו בחירות חוזרות בטווח של 90 יום. הסיבה לכך פשוטה בתכלית: למשפחת (כן, למשפחת) נתניהו אין ברירה ואין אלטרנטיבה. משפחת נתניהו יודעת שזו הקדנציה האחרונה של המשפחה. בית המלוכה יודע היטב שהוא בישורת האחרונה. השאלה היא רק האם היא תגיע לקיצה בטווח של חודשים או שנים. לפיד לא מפחד מבחירות חוזרת – הוא רק יתחזק בהן; גם בנט לא יינזק; וגם מפלגת העבודה רק תרוויח מזה. הסיכוי שהליכוד וישראל ביתנו ירוצו שוב ביחד הוא קלוש עד אפסי, וגם אם כן, ההתרסקות הנוכחית תהיה רק הפרומו של זו שתבוא. ובשלל שהליכוד, ישראל ביתנו, וגם הפארסה העלובה המכונה התנועה ואולי גם קדימה ישאירו מאחוריהן,  יתחלקו יפה מאוד לפיד, בנט ויחימוביץ'. ביבי לא ירכיב את הממשלה הבאה. גם הוא יודע את זה. גם היא.

נתניהו לא יגיע לבחירות חדשות, גם אם ייאלץ לחלק את ירושלים, להכריז על פינוי כל ההתנחלויות ולהכניס לקואליציה את כל הזועביז. ובגלל זה, הקואליציה תוקם על הדד-ליין, אחרי ההארכה, ותכלול את הליכוד-ביתנו, יש עתיד, הבית היהודי, התנועה וקדימה. ש"ס תצטרף אחרי פרק זמן לא ארוך מדי של צינון, שלא לומר הקפאה.

שלום זה לא יביא; גם לא שוויון בנטל; בטח לא פריחה כלכלית. אבל דבר אחד זה עשוי בהחלט לקדם: את ביטול המונרכיה מרחוב בלפור.

וזה לא מעט.

[related-posts title="מאמרים פוליטיים נוספים מאת טובי פולק"]