כל אישה שהעניקה חיים לפחות פעם אחת בחייה זוכרת היטב מה עבר עליה בחדר לידה. השמחה, הכאב שגובל לעיתים בטירוף, ההתרגשות, הצעקות והבכי, עד לרגע המיוחל בו נשמע הבכי של התינוק/ת, ואנחנו יודעות, תוך תמהיל הרגשות האינסופיים שעוטפים אותנו, שהנה, עשינו זאת – התהליך עבר, אנחנו כבר אחרי, הרבה אחרינו, כל כך הרבה עדיין לפנינו.
נשים רבות לוקחות כמובן מאליו את נוכחותו של בן הזוג במהלך הלידה, מנחם, מעודד, מזיע, מפוחד, מצלם. אבל מה זה עושה לגבר עמוק עמוק בפנים, להיות נוכח בחדר לידה? איך זה לראות אותנו ברגע הערום ביותר בחיינו, בלי מסכות, ללא העמדת פנים, כשכל המגננות שאי פעם עטינו נזרקות לצדדים, בכלל בלי שליטה?
לפני שנים היה מקובל שכאשר האישה בחדר לידה, הגבר ממתין בחוץ, לחוץ, לעיתים מעשן בשרשרת, עד שסוף סוף אנשי הצוות מודיעים לו את מין היילוד ומברכים אותו למזל טוב. רק אז היה נכנס לחדר הלידה ורואה את זוגתו לאחר התהליך, מתאוששת, מחייכת מבעד לתשישות, לא פעם גם מרגיעה את בעלה שהכל בסדר.
מאז זרמו הרבה מי שפיר והעולם התקדם בצעדי ענק. הבעל מעורה יותר בכל התהליך, שבשיאו הנוכחות בחדר הלידה. בכלל, היום אומרים "אנחנו בהריון", ויש גם גברים המשמינים לאות הזדהות עם זוגתם ההריונית, וזה בהחלט מעודד.
שום קורס, שום הכנה, לא מלמדים באמת מה מתרחש
אבל לא תמיד קל הגברים לעמוד במה שמתגלה להם בחדר לידה. חלקם מתקשים מאוד לראות את האישה סובלת, וחוץ מלומר כמה מילות נחמה, או להזכיר לה את הנשימות שלימדו בקורס הכנה ללידה, אין כל כך איך לעזור. לאחרים קשה עם זה שרופאים, מיילדות, נוגעים באישה שלהם הפרטית כאילו הייתה חפץ ציבורי. כמה פתיחה יש, מוכנים? לפשק רגליים, היכון הכן צא!
גברים רבים מתקשים לצפות באישה שלהם ובאיברים האינטימיים שלה, שעד לא מזמן התפתלו בסקסיות על המיטה הזוגית, מוכנים ומזומנים לכל מעשה אבהבים. ומה לעזאזל קורה עכשיו? לא מכיר כלום מהגוף הזה עכשיו, לאיזה ממדים האיבר הזה, האינטימי הזה, עוד יכול לגדול ולהתרחב? עד לאן זה יגיע? זה לא אמיתי מה שקורה כאן, שום קורס, שום הכנה, לא מלמדים באמת מה מתרחש, עד שזוג עיניים נועצות מבט משתאה, בין תמונה לבין סרטון, בין נחמה ולטיפה קלה, הקושי לעכל רב מאוד.
האם הגודל יחזור להיות כמו שהיה?
השינוי בגוף הנשי במהלך ההריון, בחדר לידה בפרט, הוא עצום. לא פעם סיקרן אותי איך גבר מרגיש באמת. האם בד בבד, לאור ההשתאות והתרגשות העצומה בדקות האלו של הענקת חיים, מרגישים גם דברים אחרים? הזדהות, חמלה? פחד שאולי התשוקה לבת הזוג תגווע לאחר הלידה?
מן הסתם לא לכל אחד קל לצפות באיבר מינה של זוגתו מתרחב לגודל ראש של תינוק, מדמם, מתי זה ייגמר? האם הגודל יחזור להיות כמו שהיה? איך זה בכלל יכול להתכווץ ולהיות כמו פעם?
שאלתי ידידים שלי מה באמת הרגישו כשנכחו בחדר לידה, ותשובותיהם היו חלוקות. חלקם ענו לי שלא ראו בזה שום פגם, הכל בא להם בטבעיות, התעסקו יותר בלעזור ליולדת, להעניק לה תמיכה. וגם, הרגע הזה, כשהתינוק יוצא בשעה טובה לאוויר העולם, נראה להם "רגע של פלא עילאי, ששום התרחבות או דימום לא יכולים לפגוע בו". אחרים הודו בפניי, כל אחד בשפתו, שהיה להם לא קל, בלשון המעטה.
"הרגשתי חלש, היא היתה גדולה בכל המובנים"
"היה לי משבר רציני", התוודה אחד מהם, "בין כל השמחה והכאבים, כשראיתי אותה רגע מהצד, לא הייתי בטוח שאוכל לקיים איתה יחסי מין בריאים כמו שהיו לנו עד היום. אני לא יודע בדיוק אם הרגשתי מבוכה או בושה, אבל כמה ימים לאחר הלידה היתה הפעם הראשונה שממש פינטזתי על אישה אחרת, אישה שלא ראיתי אותה יולדת, בוכה, צועקת. החיבור בין בני זוג בחדר לידה הוא נצחי, זה לא חשוב מה קורה אחר כך, הרגע הזה הוא של שניהם, לתמיד. ואולי גם מהחיבור הזה פחדתי. וגם, משהו בעוצמה שלה, בלחוות סוג כזה של כאב שלעולם לא יהיה מוכר לי. הרגשתי חלש, היא היתה גדולה בכל המובנים. אגלי הזיעה שניגרו מפניה המחישו, ולו במעט, את מה שעובר עליה. ובי התחוללו רגשות מעורבים. בדמיון רצתי כמו משוגע, בין החיבור הנצחי בינינו לבין לברוח משם כמה שיותר מהר ולחזור אחרי שהכל נגמר, לתינוק חייכן ולאישה מחייכת שתלחש לי מילים מעודדות וחמות".
כולנו דומים וכולנו שונים. כל אחד מאיתנו לוקח איתו במזוודה הענקית של החיים חוויות אין ספור, של כל הרגשות שפועמים בקרבנו. אל לנו לשפוט אם לא תמיד אהובינו יכולים לעמוד בסיטואציות שנראות לנו מובנות מאליהן.
התשוקה לאורגזמה מתחלפת בתשוקה להגדיל את הקן
האהבה עומדת למבחן גם בחדר לידה. חדר עמוס בזכרונות שיצעדו איתנו לכל החיים, חדר שבו התשוקה, הסקס, מפנים את דרכם למשהו אחר, לבגרות, לאמון. התשוקה לאורגזמה מתחלפת בתשוקה להגדיל את הקן, להעניק חיים. אחר כך, האיזון בין השניים תלוי בבני הזוג בלבד ובאהבה שהם חולקים ביניהם.
מניסיון, הגוף חוזר בתוך שבועות מספר למצבו הנורמלי, גם הנפש חזקה היא. ועם כל הפחד שחווינו בחדר הלידה, רובנו חוזרות לשם בשנית, וגם בשלישית, כי החיים חזקים מהכל.
[related-posts title="עוד בנושא חדר הלידה"]
איתנה
28 בפברואר 2013 @ 11:04
פנינה, תודה רבה על הפירגון. זהו באמת נושא שלא כולם מדברים עליו, מפאת חוסר נעימות, במיוחד לגברים. מי שלא יכול להיות נוכח בחדר לידה, חוץ מהיולדת שהיא חייבת 🙂 , שלא יהיה נוכח. זה לגיטימי וזה בסדר.
פנינה כץ
27 בפברואר 2013 @ 8:26
איתנה מתוקה איזה מאמר יפה ומקיף ובהחלט נושא משמעותי, בעיקר לכל אישה שהרגישה בדידות בתהליך לידתה. אולם, ככל שהשנים נוקפות אני פוגשת גברים במסגרת עבודתי שמתלוננים שמאז הלידה חלה ירידה במשיכה המינית ובפעילות הסקס. כל ההסברים הכנים לפחות מתנקזים לקושי להימשך [ואני מצטטת גברים רבים] לאיבר שיצא ממנו תינוק של כמה ק"ג ועם כל האהבה יחד עם נוזלי השילייה וכל מה שקרה באירוע המשמח-טראומטי הזה יצרו אצל רבים מאוד רתיעה. פעם זה נשמע לי כתירוץ וככל שהשנים עוברות התופעה והתגובה הדומה מעוררת בי סימני שאלה עד כמה אירוע זה תורם לחיי המין. אני נכחתי בלידה של חברה ואני מודה, היו בהחלט רגעים פחות אסתטיים ולגברים רגישים, אם אתה בנוי מחומרים אינסטינסטיים ואתה רגיש ויזואלית אולי כדאי להדיר רגליך מחדר הלידה.