החל מהשבוע הבא יחל עיתון הארץ לגבות תשלום עבור קריאת מאמרים באתר האינטרנט שלו. העיתון גיבש כמה נוסחאות לתשלום, בהן תשלום חודשי קבוע או תשלום פר מאמר, מעבר לעשרה מאמרים בחודש שקריאתם תתאפשר חינם לגולשים שיירשמו באתר.

מכתבו של עמוס שוקן לקוראים, ובו הודעה על סגירה של תכנים בפני הציבור הרחב (שאינו מוכן לשלם) משכנע בכנותו, אך מציף את שאלת השאלות: האם אנשים יסכימו לשלם עבור מידע שרובו ככולו זמין חינם באתרים רבים אחרים? קריאה בטוקבקים בעיתון הארץ מצביעה על כך שיש קוראים הרואים במהלך של שוקן "הזדמנות" להגיד לעיתון הארץ מה הם חושבים עליו. אותם קוראים, המתנגדים רובם ככולם לקו הפוליטי שמייצג הארץ, המשיכו לגלוש באתר ולקרוא בו ואולי להתעצבן, אבל עכשיו הם יראו לעיתון השמאלני הזה: שהם ישלמו בשביל התכנים הקיצוניים והפוסט ציוניים שהעיתון הזה מפיץ? זה לא.

תגובות אלו, גם אם הן מייצגות גורמים אינטרסנטיים, עשויות להגדיר נתח שוק ספציפי שעיתון הארץ עלול להפסיד בגלל המהלך. אם עד כה נכנסו לאתר וקראו בו אנשים בעלי תפיסת עולם ימנית או מתנגדים של מה שהעיתון מייצג, הרי עתה מספרם עלול להידלדל.

תקדים הניו יורק טיימס מלמד שהעיתון הגדול הזה הצליח להביא רק אחוז אחד מגולשיו לפתוח את הארנק. אז נכון, הם אמריקאים ולאמריקאים יש מוניטין של קמצנים, אבל האם הישראלים יסכימו להגדיל את סל ההוצאות שלהם בעוד כמה מאות שקלים בשנה כדי לקרוא עיתון ברשת?

המהלך מצביע על יצר ההרפתקנות הטבוע בקבוצת שוקן, הנוקטת, לא אחת צעדי יאוש שלפעמים מוכיחים את עצמם. בקבוצת שוקן יאמרו שזו אינה הרפתקנות אלא הישרדות. שבלי הצעד הזה, העיתון נתון בסכנת סגירה מוחשית. צעדים כאלה נקטה הקבוצה בשלהי שנות השבעים עם הקמת רשת המקומונים ובראש ובראשונה "כל העיר" הירושלמי ועם הקמת העיתון חדשות בשנת 1984. בכל המקרים היו אלה ניסיונות מרשימים בנועזותם, בגישתם המקורית ובכושר ההמצאה שלהם, אלא שמיזם חדשות המוצלח מאוד לא הצליח לעבור את רף הדרישות הכלכליות-מסחריות של הוצאת עיתון.

שוקן למד בדרך הקשה שהיתכנות כלכלית היא ערך החייב לנשום באופן עצמוני בעולם העיתונות. הוא סגר את חדשות ויש להניח שליבו כאב. כך גם לב הקוראים הנאמנים שעטו על העיתון שאכלס את טובי הכותבים של שנות השמונים והתשעים כדי לקרוא את מוצא פיהם. היעלמות חדשות הותירה חלל בעולם העיתונות הישראלית- ואת החלל הזה ניסו למלא, בלא הצלחה יתרה, שלל מגזינים שניסו להיות טרנדיים בחסות הכסף הגדול של המו"לים החזקים במשק, אבל לא היה להם את האוצר שהיה לחדשות: את התמהיל החצוף והיצירתי של כותביו. תמהיל שכנראה אינו בנמצא היום באף אחד מהעיתונים: גם לא בהארץ.

בינתיים, המגזינים הללו נסגרו בזה אחר זה בקול ענות חלושה, והותירו עיתונות נוסחתית הנגועה בדיווחים מוטים ובכתיבה נטולת השראה. תופעות המאפיינות את משבר העיתונות הפוקד אותנו. והנה, בעיצומה של תקופה כאוטית זו, עורכים בהארץ ניסוי שגם אם יצליח, למשל, כמו הניו יורק טיימס, הרי הוא יזרים לקופת הארץ פחות משלושה מיליון שקל בשנה: סכום שהקבוצה עלולה להפסיד למעלה ממנו, את רובו או את חלקו עקב ירידה צפויה בפרסום העלולה לנבוע מהערכות מפרסמים על ירידה במספר קוראי האתר עקב גביית התשלום.

קשה לומר ולהתנבא אם זהו מהלך התאבדותי או ריח הקידמה שמוביל עיתון הארץ ושאחרים, בעלי חוש עסקי מפותח יותר, יידעו להעתיק ולמנף כדי לקדם את אתרי עיתוניהם. והרי היו דברים מעולם: את נוסחת המקומונים של שוקן מיהרו המו"לים המתחרים לאמץ והם אף ניסו, כאמור, לשכפל את נוסחת חדשות כשחשבו שהעיקר טמון במריחות צבע, בתמונות ענק ובכותרות שערורייתיות: לציבור הקוראים לא נותר אלא להצר על כך שזה מה שנותר מעיתונות לוחמת, בעלת אמירה, חדוות עשיה וכשרון.