ביום ו', 1 במרץ, מתקיים בירושלים אירוע ריצה גדול המכונה מרתון ירושלים. באירוע יזנקו אלפי משתתפים למגוון מירוצים: ממרתון מלא (42.2 ק"מ) ועד מסלולים עממיים של קילומטרים בודדים. הח"מ מתכוון לרוץ שם את המרחק המלא ולעשות את זה דווקא בירושלים. זהו, ככל הנראה, המעשה השפוי ביותר לעשותו.

זהו לי המרתון הרביעי במספר. קדמו לריצה זו שלושה מרתונים מלאים אותם רצתי סמוך לכינרת באירועי מרתון טבריה, שהתקיימו בשנים: 2009-2012 תמיד ביום ה', תמיד בחודש ינואר.

אין ריצה בטבריה דומה לריצה בירושלים: העליות המתונות (והספורות) האורבות לרץ בקטעים שבין טבריה לעין גב לא דומות לשיפועים של "סלע קיומנו" או משהו כזה.  גם כמות הפניות, הסיבובים, הכניסות והיציאות מן/אל העיר העתיקה אינם דומים לעיקולים הרכים של כביש 90. בקיצור: עולם חדש.

אז מה יש בו, מה יש במרתון ירושלים?

בירושלים יש הזדמנות לרוץ מרתון וגם לבטא איזו אמירה חברתית. אולי גם בטבריה קיימת הזדמנות כזאת, אבל אני מצאתי אותה דווקא בירושלים.

על קו הזינוק של המרתון הזה, אתייצב בקבוצה, גדולה (אני מקווה), של עמותת שלווה. הארגון הזה שם לו למטרה לשחרר את המשפחה ואת הילד המוגבל. מטרת הנבחרת של שלווה למרתון הוא גיוס כספים לעמותה. אם יש באפשרותי למנף את הריצה למען מטרה חברתית, ללבוש חולצה מסוימת, עם כיתוב מתאים, להצטלם בקבוצה הנכונה וגם לרוץ מרתון – כנראה שזה נכון לרוץ שם.

 אם שאלתם, אז יש לי פרפרים בבטן, אולי יותר מפרפרים, אולי משק כנפים עז יותר מזה שחשתי לפני רוב אירועי הריצה שבהם נטלתי חלק. אם נחשיב מרוצי 5-10 ק"מ וגם 15-21 ק"מ, אז השתתפתי בעשרות מרוצים וכנראה שאין רע בהתרגשות זו. נוסיף לכך את "מרכיב הלא נודע" שקיים בכול ריצה ארוכה ונקבל הרפתקה מרתקת הקורמת עור וגידים בבוקר יום ו', זינוק בשעה 7:00 סמוך לכנסת ישראל. על מה היה ואיך יצא, אכתוב ממש כאן. להתראות אחרי 42.2 ק"מ.