[rating=2]

ג'אד אפטאו כנראה מאמין שהוא לא יכול לטעות. הוא נהנה מהצלחות עצומות מסרטיו הקודמים: "בתול בן 40", "הדייט שתקע אותי", "אנשים מצחיקים", ואף הפיק מכספו את הסרטים "חרמן על הזמן", "מסיבת רווקות" ו"בנות".

הסרט "הכל יחסים", המכונה באנגלית "This is 40", הוא מעין סרט המשך ל"הדייט שתקע אותי" משנת 2007. הוא זונח את השחקנים הראשיים בסרט הקודם, בן המסטול ואליסון שנכנסה להריון בטעות, לטובת אחותה של אליסון, דבי (לסלי מאן, "בתול בן 40", ואשתו של הבמאי), פיט (פול ראד, "מודלים לחיקוי") ושתי בנותיהם – שארלוט בת ה-8 (איריס אפטאו, בת הבמאי) וסיידי בגיל הטיפש עשרה (מוד אפטאו, בתו הבכורה של הבמאי).

הזוג עומד לחגוג יום הולדת 40, וכצאצאים של תרבות צעירה, הם לא מתרגשים לקראת מועד זה. דבי, נודניקית המרוכזת בעצמה, בוחרת לספר לכולם שהיא בכלל תהיה בת 38, ומעבירה את כל המשפחה למשטר של מזון בריאות, פעילות גופנית יומית, טיפולי תרפיה שבועית, והכי שערורייתי בעיניי הבנות – הגבלת זמן הצפייה בטלוויזיה. פיט פונה לכדור הוויאגרה כדי לשמור על חיי המין שלהם לוהטים, בולס קאפקייקס, ומסתתר בשירותים כדי לשחק באייפד שלו, בעוד העסק שלו – חברת תקליטים ביזארית המוקדשת ללהקות אותנטיות עם קהל מעריצים קטן, הולך פייפן.

זהו סרט בסגנון סיטקום, כמו אלו שאנו צופים מדי פעם בטלוויזיה, רק בלי שום סיפור או מבנה אמיתי. הזוג נמצא תחת מתח בזמן ההכנות למסיבת יום הולדת גדולה עבור עצמם. הם לוקחים הפסקה קצרה כדי לנסות ולהחיות את חיי האהבה שלהם. הם מנסים להתמודד עם אבותיהם – אבא של דבי (ג'ון ליתגאו, "דקסטר"), שתמיד נעדר ואינו ידידותי, ואביו של פיט (אלברט ברוקס, "דרייב"), העצלן, שתמיד מבקש עזרה כספית.

פיט מנסה לקדם זמר רוק מיושן, גרהאם פארקר. דבי מנסה לגלות מי מהעוזרות בחנות הבגדים בבעלותה גונבת ממנה, ויוצאת לבלות עם אחת מהן (מייגן פוקס, "רובוטריקים"). כך, ללא עלילה מרכזית, הסיפור נמתח לו יותר משעתיים ורבע. אפילו האוהדים הגדולים ביותר של אפטאו לא ישבו בשקט. זה אינו סרט מתח, זו סוג של קומדיה, וקשה לשבת כל כך הרבה זמן ולנסות להבין את ההומור.

יש הרבה הופעות אורח מהכנופיה של הסרט הקודם – כריס או'דאוד ("מסיבת רווקות"), לנה דנהאם ("בנות"), מליסה מקראת'י ("בנות גילמור") וג'ייסון סיגל ("איך פגשתי את אמא"), המגלם מאמן כושר שחצן, שאומר לדבי: "הפכתי את הגוף שלך למכונה מזקפת איברים".

הסרט לא פוסח על בדיחות פלוצים וכמובן סצנות גסות: פיט מתעקש שדבי, כאשתו הנאמנה, תבדוק את פי הטבעת שלו – אם הוא סובל מטחורים, תולעים או משהו אחר. כמובן, יש גם הרבה קטעים מצחיקים, לא הכול רדוד. פיט, מנסה להסתגל למזון בריאות, אומר בכנות בעת אכילת סלט ירוק: "הרוטב תמיד מפריע לטעם האמיתי של החסה".

בקרב הבנות, איריס אפטאו היא הצעירה החכמה. כאשר אחותה אומרת לה שהיא צעירה מדי לצפות בסדרה "אבודים", היא משיבה, כנראה באלתור שאינו בתסריט: "אני יכולה להתמודד עם סיוטים – את סיוט כל יום בשבילי".

אף על פי שפיט או דבי בעיקר מבלים ולא ממש עובדים, הם מתגוררים בלוס אנג'לס באחוזה לבנה ענקית, נוסעים במכוניות ב.מ.וו. ולקסוס ויש להם את כל מכשירי האיי שרק רוצים (אייפד, אייפוד, אייפון ועוד). קהל המעריצים אמור לדאוג להם, כיוון שחברת התקליטים של פיט על סף קריסה וכנראה הם יצטרכו להצטמצם – זה לא עובד. בדיוק כמו שהבדיחות על דיאטה ופעילות גופנית לא עובדות, כשהשחקנים כל כך יפים ונמרצים.

בסופו של דבר זה הסיפור של אפטאו – המגולם דרך אשתו ובנותיו, בזמן שהוא מביים ומאלתר תסריט מאחורי המצלמה, ומציג גרסה של מפוארת של חיי המשפחה של עצמו, הכוללת משברי אמצעי החיים. זה אמור להיות סרט סאטירי, אבל יוצא כסרט פינוק עצמי.