אפטון סינקלייר (סופר ועיתונאי אמריקני) אמר: "בלתי אפשרי לגרום לאדם להבין משהו אם פרנסתו תלויה בכך שלא הבין". האמרה המצוינת הזאת היא באיזשהו אופן חזות הבעיות באירופה ובארה"ב היום:

עובדי הציבור באיטליה ויוון לא יכולים להבין ולהסכים שהמשרות שלהם לא יעילות ולתמוך בממשלה שתרצה לעשות רפורמות, בארה"ב הדמוקרטים לא יכולים להסכים לטענות הרפובליקנים ולהיפך, מה שלא מאפשר קבלת החלטות. כי הרי אם דמוקרט יקשיב, יבין ויסכים לטענות הרפובליקנים הוא כבר לא יכול להיות יותר נציג דמוקרטי ולהפך. המלכודת הזאת הופכת את פתרון הבעיות הפוליטיות בעולם לקשות ביותר ולכן דווקא מנגנונים אוטומטיים, כמו מנגנון הקיצוצים בארה"ב, עשוי להיות פתרון לא רע שיאפשר להעביר החלטות מבלי להתלכלך ולהיות מואשם על ידי ציבור הבוחרים.

הבעיה הזאת, של פרנסה מצד אחד והבנה מצד שני, מקיפה למעשה את חיינו בכל מקום, ממנתח ש"לא מבין" את הסיכונים שהוא יוצר לפרנסתו ועד אפילו כל תחום ניהול ההשקעות, כאשר רוביני למשל, המפורסם בכינויו דר' דום, לא יכול להבין ההתפתחויות החיוביות בכלכלה, אנליסט שלא יכול להבין לגמרי את יעילות השוק ומנהל קרן נאמנות שלא מבין את יתרונות תעודות הסל (ולהיפך).

משבר לא הולך טוב עם דמוקרטיה

דווקא שיטת השלטון הסינית שאיננה ממש דמוקרטיה יכולה להתעלות על הבעיה שהציג סינקלייר (ראו לעיל). השבוע למשל יצאה ממשלת סין נגד הציבור עם תכנית להפחתת מחירי הנדל"ן (ראו הרחבה נוספת מטה). בפעולותיה הממשלה הסינית שלחה את הבורסה בשנחאי לירידה היומית החדה ביותר מאז משבר הסאב פריים.

למה זה נגד הציבור? כיוון שבסין אפשרויות החיסכון מוגבלות ורוב כספי הציבור מושקעים באפשרות כמעט היחידה – נדל"ן. גם אם מדובר בהשקעה בבתים ריקים, ללא שוכרים, ורק מתוך הציפייה שמחיריהם ימשיכו לעלות (פירמידה). כלומר, הציבור בסין לא רוצה שמחירי הנדל"ן ירדו, מבחינתו הוא רק יפסיד מכך. במקום אחר בעולם היה לממשלות מאד קשה לבצע פעולות נגד העם, גם אם אלה נדרשות.

אגב, פעולות הממשלה הסינית כוללות הגבלת משכנתאות על רכישת דירה שנייה ואכיפה מוגברת של מיסוי מקרקעין בערים המוגדרים ב"צמיחת מחירים מואצת". ראשי אותן ערים הונחו להציב מחירי יעד לדירות בתחומיהם עד לסוף הרבעון הראשון ובעלי דירות שירצו לממש את השקעתם יצטרכו לשלם מס בגובה 20% מהמכירה.

מדיניות מוניטרית דוחפת את השווקים – לא להיות נינג'ה

אחת הסיבות לעליות אמש בבורסות וול סטריט הן הערכות כי הבנק הפדרלי יתמיד בתמריצים לצמיחת הכלכלה. נזכיר כי מסגרת הפעולה שלנו להשקעות היא כי כלכלת העולם תמשיך לצמוח בשנים הקרובות בקצב איטי יותר מזה שמגולם בשוק, ואיתו גם סביבת הריבית תישאר נמוכה לזמן ממושך יותר. השפעתה החיובית של הריבית הנמוכה צפויה להערכתנו להתעלות על השפעתה השלילית של התמתנות קצב עליית הרווחים, על שווי המניות, מה שימשיך לכן לתמוך באפיק המנייתי ובמקביל גם באפיק האג"חי.

מלבד ההערכות להתמדה בתמריצים מכיוון הבנק המרכזי בארה"ב מתחזקים הערכות להמשכיות כזאת בכל העולם. הבנק המרכזי של אוסטרליה הותיר את הריבית במדינה ברמה של 3% ואותת כי יש מקום להורדה נוספת בעתיד וביפן המועמד לתפקיד נגיד הבנק המרכזי הציג אתמול תכנת למדיניות מוניטארית אגרסיבית.

אבל לא כדאי למהר להיות נינג'ה על מדד המניות היפני. שכן ספק אם אינפלציה תביא לשיפור ריאלי בכלכלה, בעוד היא תעמיד למבחן מסוכן את החובות העצומים שלה (מעל 200% מהתמ"ג). שכן אם בעתיד האינפלציה המתחממת תדרוש העלאת ריבית הממשלה היפנית עשויה להביא את עצמה למלכודת של חדלות פירעון.
"כדי להצליח חיים לא מספיק להיות טיפש, צריך גם להיות מנומס" – וולטיר

המשקיעים פוחדים שההיסטוריה חוזרת

הפעם האחרונה שתשואות האג"ח הממשלתיות בארה"ב היו בקרבת הרמות נוכחיות (אג"ח ל-10 שנים ב-1.89%) הייתה שנת 1950. בשלושת העשורים שלאחר מכן (עד 1981) הן איבדו כ- 40% מערכן (מתואם לאינפלציה). זהו התרחיש שמנהלי השקעות רבים חוששים ממנו כיום ומזה תקופה מפצירים בלקוחות שלהם להקטין את החשיפה לאפיק (מסקנה מסקרים). אלא שעד לא מזמן המשקיעים התעלמו מהמלצותיהם והגדילו את החשיפה לאג"ח על חשבון מניות.

ראו בגרף המצורף את שתי התקופות – עד מרץ 2011, עליה באחזקה במניות בארץ לעומת ירידה באחזקה באג"ח הממשלתיות הסחירות, ומאז מרץ ועד סוף 2012 עליה בהחזקה באג"ח וירידה במניות. עוד ניתן לראות שלקראת סוף 2012 החל הציבור בישראל לחזור למניות.

אומנם, לא פורסמו עדיין הנתונים של בנק ישראל על הרכב הנכסים של הציבור בחודשיים הראשונים של השנה (2013), אך ישנם אינדיקטורים שמגמת המהפך המשיכה והציבור עובר מאג"ח למניות. האם זה המהפך הגדול שרבים חיכו לו, או שבגל הירידות הראשון בשוק המניות המגמה של בריחה לממשלתיות תמשך? לא ברור, אבל זה לא בהכרח משנה, כיוון שכבר למדנו ששני האפיקים לא בהכרח הופכיים אחד לשני.

הופ, איבדנו גם את צרפת

עליית כוחות האנטי אירו בבחירות האחרונות במספר מדינות באירופה ולאחרונה באיטליה מעלות את החשש שחומות הטירה של הבנק המרכזי באירופה (ECB), אולי בכל זאת שבירות. אך המשקיעים כבר היו בסרט הזה, בשנת 2011 הייתה חרדה מיוון, מאז עברנו אינספור פסגות ופגישות עד שה- ECB הציל את המצב. ואלו בדיוק מסוג הסיפורים שלא מעניינים כבר את השווקים. החומות האמיתיות של גוש האירו הן כנראה באמת לא איטליה, יוון, ספרד, אירלנד, פורטוגל, גם לא ביחד. עמוד התווך של גוש האירו הוא גרמניה וצרפת. לשם צריך להסתכל.

התדרדרות האחרונה בצרפת, שבאה לידי ביטוי בסטייה שהחלה להיפתח בין מדד מנהלי הרכש בתעשייה שלה (ראו גרף) מדאיג ומעלה את שאלת הכדאיות שלה לשתף פעולה עם גרמניה. צרפת הופכת להיות לנזקקת ואם גרמניה תמשיך להכביד על כלכלתה באמצעות מטבע חזק יחסית (היורו) ובנוסף לא תתמוך בה בשוק האשראי הצרפתים שכבר העלו לשלטון מישהו בעייתי (פרנסואה הולנד), עשויים להתנדנד ולחשוב לחצות את הקווים. מול חומה כזאת למשקיעים עוד אין ניסיון…

אנשים חוסכים יותר מידי לפנסיה

הדאגה המרכזית של חוסכים רבים היא שלא יהיה להם מספיק כסף לחיות בנוחות לאחר הפרישה. מחקר שנערך באוניברסיטאות MIT, Dartmouth College והרווארד בין השנים (1993 עד 2008) מצא שחלק גדול מהאוכלוסייה המבוגרת בארה"ב נמצא עם מעט מאוד חסכונות בחשבונות הבנק שלהם, עם מעט מניות ואיגרות חוב, ורבים מתים כמעט ללא נכסים פיננסיים. למעשה, 46% מהקשישים בארה"ב מתים עם פחות מ-10,000 דולר בנכסים פיננסיים. רוב האנשים האלה מסתמכים כמעט לחלוטין על תשלומי הביטוח הלאומי. זה אומר שלקשישים רבים אין כמעט יכולת עצמאית לעמוד בפני זעזועים פיננסיים, כגון טיפולים רפואיים יקרים שלא מכוסים על ידי הביטוח הרפואי, או אירועים בלתי צפויים אחרים. מצד שני, לקשישים חסכונות רבים מידי בנכסים לא נזילים. כגון דירה, הכנסות עתידיות, הטבות צפויות, רכב ועוד. חישוב בזה מראה שהעושר החיצוני של זוג נשוי בארה"ב מעל גיל 85 היה בשנת הפטירה 600 אלף דולר. כלומר, נראה לי שניתן להגיד שהציבור חוסך יותר מידי לפנסיה, רק לא באפיקים הנכונים.

הכותב הוא כלכלן ראשי אגף נכסים ומחקר, כלל-פיננסים