Skip to content

זעקות זאב! זאב! והעדר – מִבצָעֵי היסטֶריה בע"ם

דווקא האיום הגרעיני של איראן אינו הסיבה להיסטריה. לפני כמה שבועות רעשה-געשה הארץ לאחר שרשת פלאפון שותקה כמעט למשך יותר משלוש שעות. לתקלה טכנית מהסוג הזה ובהיקף יש לה השפעה פונקציונלית רבה בימינו. אבל יותר משזאת חשפה מחדל מסוים של החברה, היא גילתה מחדש את "אופייה" של החברה הישראלית - חברה היסטרית שמועצמת על ידי […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

ביום ד' שעבר שבו סיכמו המעצמות ואיראן כי השיחות בנושא הנשק הגרעיני יימשכו – וכמשתמע, יש על מה לדבר ועם  מי לדבר – ראש הממשלה שלנו לא בזבז אף רגע ויצא בהצהרה כי רק סנקציות צבאיות נגד איראן עשויות לבלום את פיתוח הנשק הגרעיני. החרתה החזיקה אחריו להקת כלי הנשיפה התקשורתיים שעומדים לרשותו.

ביבי נתניהו, שביסס את שלטונו על "פחד" בארבע שנות כהונתו, שכח שהעם, אף שהוא מודע ומוטרד, אינו קונה עוד את  הסחורה האפוקליפטית, הפוליטית-בטחונית, וגם נתן לכך ביטוי בבחירות. ההפחדה של ביבי ללא ספק נועדה גם להסיר אבן נגף במו"מ הקואליציוני בסוגיית גיוס בחורי ישיבה, שכן הכנת העם למלחמה באיראן דוחה גם את הסוגיה הזאת. לכן  ב"שעת פקודה" , בהליכה למקלטים ולאזורים מוגנים – יש לשאוף לקואליציה רחבה, עם ש"ס או בלעדיה. העיקר שתהיה רחבת מותן, ובמסגרת אווירה של פאניקה ציבורית.

גם מי שלא חי את התקופה הזאת ורק  עוקב אחר תולדות הארץ שלנו  בעת החדשה, ובייחוד בתקופה של "המדינה בדרך", לאמור ההכנות להקמת המדינה החל משנות ה-30 ואילך, לא יכול שלא לשים  לב שרוח העם האיתנה הייתה גורם אדיר במסע הזה. לעניות דעתי לא הוקדשו מספיק מחקרים להיבט זה, בניגוד לגורמים הלוגיסטיים-פיזיים. דונם פה ודונם שם, "חומה ומגדל"  ,ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל, הלח"י, המשאבים הפיננסיים, התמיכה היהודית והבינלאומית. אבל לא הוקדשה מספיק תשומת לב לגורם האנושי, שהוא אשר מחולל את הכול. לא היה עורף. העורף היה החזית, ולהפך. אני מעלה נקודה זאת מכיוון שאילו הנהגת היישוב הייתה מבססת את מדיניותה על פחד, והציבור היה נגרר אחריה, ספק רב אם המדינה הייתה קמה בשנת 1948, חרף השואה. 

ההנהגה הנהיגה, והיישוב נענה לה, גם בהתנדבות ובתמיכה ללא סייג וגם בקור רוח לנוכח פעולות הטרור עם תום מלחמת העולם, שהלכו וגברו ככול שקרב המועד של הכרזת המדינה. שוב ושוב אני מביא את האמירה שמיוחסת לכמה הוגים ומנהיגים, האחרון שבהם הנשיא קנדי בנאום ההכתרה שלו – "We should not fear but fear itself" ( אל נירא אלא מן הפחד בלבד). ובהקשר האיראני, ביבי לא הצליח להפחיד את העולם, ובעולם, ובראשו ארה"ב, תלוי אם הפתרון לגרעין האיראני יהיה צבאי – לאמור זמני בלבד או מדיני. 

אני רחוק  מלהיות מומחה בכול תחום צבאי שהוא, ובוודאי שלא בסוגיה כה מורכבת  כמו הגרעין האיראני. אבל כפובליציסט שעוקב אחר התנהלות איראן – צירוף של מעשים גלויים וחשאיים, וטריקים ושטיקים של מיקוח בשוק פרסי – הרושם הוא כי מנוי וגמור עם איראן להגיע  קרוב לסף יצור נשק גרעיני. באותה מידה מנוי וגמור איתה שלא לחצות קו אדום, מסיבות רבות, כולל כלכליות. איראן תוכל אז ליהנות משני העולמות. אשר למערב ולישראל, הזמן לאו דווקא יפעל לטובת משטר האייתולות. במוקדם או במאוחר המשטר הטוטליטרי הזה יתמוטט (כפי שהתמוטט המשטר הקומוניסטי), ואז נתעסק עם איראן אחרת. הרי אילו היה השאח הפרסי שולט היום באיראן, ישראל לא הייתה מקימה צעקה גדולה ומרה על איראן גרעינית. ואלמלא הפה הגדול והמטופש של אחמדינג'ד על חיסול ישראל (שיטה עקרה לזכות בתמיכה ערבית),  העוקץ היה ניטל, בדיוק כמו שהוא ניטל מן הנשק הגרעיני שנמצא בידי מעצמה מוסלמית אחרת, פקיסטאן. ההבדל הוא שפקיסטאן אינה מסכנת את המשטרים הערביים ואיראן – כן. הרבה יותר מאשר אותנו. אבל מי שם לב לזוטות כאלה בשיווק היסטריה ציבורית, כאשר אנחנו עושים את העבודה המלוכלכת בשביל ערב הסעודית ונסיכויות המפרץ. 

היסטריה היא מגיפה 

אבל עיקרו של מאמר זה אינו איראן, אלא היסטֶריה. וכך כותב יאיר אסולין במבוא למאמרו ("הארץ" 22.2.2013) "סכנת ההיסטריה": "…היסטריה, כמו חרדה נובעת בין היתר ממפגש של אדם עם דבר שהוא משתדל להדחיק, להעלים. כלומר, האדם מפחד ממשהו (חוויה, דימיון) ולא יודע איך להתמודד איתו. לכן הוא עושה הכול כדי להפוך אותו ל'בלתי קיים' (הדחקה). כשהדבר הזה צף והאדם פוגש בו פנים אל פנים, הוא נתקף היסטריה. הוא מגיב בקיצוניות…." 

הדוגמה של אסולין הוא הפרט, אבל הוא מתכוון לכלל. במציאות שלנו זה חל על החברה שלנו כמעט בכול תחום שהוא, ודווקא האיום הגרעיני של איראן אינו עומד בראש הסיבה להיסטריה. זה יכול לקרות בכל  נושא יומיומי. לדוגמה, לפני כמה ימים, כאשר המו"מ הקואליציוני עלה על שרטון, הוצא ממחסני ההפחדה איום חדש, והוא "ההימנעות מבנייה בהתנחלויות". טיל זה לא היה מיועד למרצ או למצדדי הקפאת ההתנחלויות, אלא לבית היהודי, הדובר המוסמך שלהן. לאמור: אם לא תשבו בממשלה ותשגיחו על "הכשרות" בכול הנוגע להתנחלויות – תהיה הקפאה. אבל גם זה לא עבד, כי הצעקות "זאב זאב" כבר אינן מתקבלות ברצינות כאשר שועל מוכה משמיע אותן. 

אבל ההיסטריה חוצה גם גבולות פוליטיים: לפני כמה שבועות רעשה-געשה הארץ לאחר שרשת פלאפון שותקה כמעט למשך יותר משלוש שעות. תקלה טכנית מהסוג הזה ובהיקף כזה יש לה השפעה פונקציונלית רבה בימינו. אבל יותר משזאת חשפה מחדל מסוים של החברה, היא גילתה מחדש את  "אופייה" של החברה הישראלית. חברה היסטרית שמועצמת על ידי תקשורת היסטרית. 

חיילים (צילמה: שרית פרקול)
לא יכולים בלי (צילמה: שרית פרקול)

כשם שהאדם, אדון הכול, אינו מושלם – כך הכול שנעשה על ידו אינו מושלם. זה אמור בכול התחומים ללא יוצא מן הכלל, וזה חל שבעתיים על האמצעים הטכנולוגיים שהוא בגאונותו יצר ואשר קשה לתאר את החיים בימינו בלעדיהם. שיא היצירה שלו הוא הנשק האטומי, גולם המסוגל להשמיד את מי שיצר אותו וכל מה שהוא יצר וגם את הטבע עצמו – את היקום. אין דבר בעולם, משוכלל ככול שיהיה, שהוא מושלם ואין בו תקלות. התבונה האנושית היא כיצד להתמודד עם התקלות. אם אפשר כיצד למנוע אותם בכלל, ולא – איך למזער את הנזקים. העולם הפיזי שלנו רחוק מלהיות שקט, ובאחרונה, כתוצאה מאפקט החממה, הוא עוד פחות שקט. אזורים רבים בעולם מועדים לאסונות טבע. מיפן ואינדונזיה באסיה ועד למערב אמריקה הצפונית והדרומית. מאיסלנד בצפון ועד לשבר הסורי אפריקני, שגם ישראל בחלקה  נמצאת בו. 

פגעי  טבע וטבע האדם 

מכאן שדברים רבים שקורים בטבע אין לנו שליטה עליהם. אך אסונות אלה לא זו בלבד שגורמים אובדן חיי אדם, הרס מוחלט, מאות אלפי מחוסרי בית, אלא הם בין היתר פוגעים בקומוניקציה – האמצעי  החשוב והחיוני להזעקת עזרה. הם פוגעים במערכות החשמל והמים. ובהקשר זה איני יכול שלא לחוש אהדה עמוקה והזדהות מלאה עם אותם ציבורים שאסונות טבע הם כמעט חלק בלתי נפרד מחייהם, וזאת לא רק בשל התוצאות של אובדן חיי אדם ורכוש, אלא גם בצורה המאופקת והמרוסנת שרובם מקבלים זאת, כשם שמקבלים אובדן בקרב המשפחה או קרובים. 

ויש גם  תופעות מתמשכות, הגורמות אירועים בלתי הפיכים כמו נדידות אוכלוסין מאסיבית בשל מלחמות או רעב, או מכות טבע אחרות. המשרד לתיאום נושאים הומניטריים של האו"ם והמרכז למעקב אחר עקירת אוכלוסיות מקומיות מעריך שרק בשנת 2008, בשל אסונות הקשורים באקלים, נעקרו 20 מיליון בני אדם מבתיהם – יותר מפי ארבעה ממספרם של הנעקרים במלחמות מקומיות. מספרם כיום גדל בהרבה..

במזרח אסיה, שבו מתרחשים סופות של מונסונים, גלי צונאמי, רעידות אדמה והתפרצויות הרי געש, הם למדו להתמודד עם האירועים האלה. ובל נטעה, האיפוק, הסובלנות והסבלנות החיצוניים אינם משקפים את הכאב הפנימי. הצעקה היא בפנים. או אם נתייחס לסופות הקשות שפקדו באחרונה את ארה"ב, בעיקר את החוף המזרחי. צפיתי במראות האנשים זמן מה לפני הסופה, במהלכה ואחריה, ולא יכולתי שלא להיות נפעם לנוכח ההתנהגות, השקטה והנועזת גם יחד. הייתה חרדה, הייתה בהלת קניות, אבל לא הייתה פאניקה. לא הייתה היסטריה. לא  היה גם כל הבלגן של פיקוד העורף. המנגנונים של  השירותים החיוניים פעלו, ביום ובלילה, בגשמים וכפור העז, בלא טפיחה עצמית על השכם. אגב, ההכנות ה"היסטריות" לקראת שלג בירושלים נראו כבדיחה ישנה. לאחר הסופה חזרו אנשים או עלו מן המרתפים רק כדי למצוא הרס הבית והסביבה, אבל לא קמה זעקה גם לא דרישה להקמת ועדת החקירה. לפעמים קיימת גם אוזלת יד בשליטה על אירועים כאלה, ועל כך צריכה להיות ביקורת נוקבת, ובעיקר הפקת לקחים. אבל במצבים כאלה הפרט יודע שהוא רק אחד מיני רבים, וגם אם צרת רבים אינה רבע נחמה – זאת מציאות שיש להתמודד איתה. 

אצלנו לא הייתה סערה וסופה, והוריקן או טוויסטר או רעידת אדמה, או חלילה נפילת סקאדים. בסך הכול רשת תקשורת סלולרית אחת נפלה, ואיתה נפלו השמיים. פתאום כול המברברים  בשרות חברת פלאפון שמהלכים בדיזנגוף סנטר דיברו זה עם זה ולא אל תוך האוויר או צמודי אוזן. פתאום באוטובוס היה איזה שקט יחסי, תוך שמשתמשי פלאפון הביטו בקנאה באלה שמשתמשים ברשתות אחרות.

ילדים עם אייפון (צילמה: שרית פרקול)
ההתמכרות מתחילה בגיל הרך. ילדים עם אייפון (צילמה: שרית פרקול)

במאמר בשם "sms על ספידים" (מאת אמילי זיו, עידן אפרתי ומיכל רמתי – דה מרקר 15.2.2013 ) נכתב כי "בעת התקלה הגדולה בפלאפון – אפליקציית whatsApp הייתה גלגל הצלה עבור אזרחים רבים". שימו לב למונח "גלגל הצלה", והקונוטאציה נעה בין אפשרות להגיע לחוף בשלום לבין סכנה ממשית להגיע למצולות, כאילו משתמשי הפלאפון נמצאים על סיפון הטיטאניק.

ההיסטריה שיצר שיתוק זמני של אחד מרשות התקשורת הסלולריים בלבד היא עניין בראש וראשונה לא של מומחים טכנולוגיים, אלא של פסיכולוגים קליניים או פסיכולוגים חברתיים. ואפשר גם של מומחים לאנטומיה של הממסד שלנו. כאשר ממסד בונה את בסיסו על פחד, הרי לפחדים אין גבול. הוא פורץ אותו גם לעבר תחום הזוי.

אני נזכר בעלטה הגדולה בחוף המזרחי, הגדולה ביותר אי פעם, בארצות הברית ואולי בעולם כולו, כאשר האזור המאוכלס ביותר בחוף המזרחי מקנדה ועד וירג'יניה בארה"ב – חשך. העלטה הגדולה בשנת 1965 נגרמה בשל נפילת מתח בשרשרת בתחנות כוח בחוף המזרחי. הכול נעצר. בבת אחת חזרה הציביליזציה אלפי שנים לאחור. אבל כמי שהיה לה עֵד בהיותו כתב שרות השידור בארה"ב, ראה בה גם קרן אור, והיא שהאדם שנוצר בצלם, והוא אבי הקידמה, הופיע במלוא הָדָרו האנושי. ניו יורק הייתה זקוקה לחושך כדי שאנשים יראו זה את זה.

בשנת 1965 לא הייתה עדיין טלוויזיה בישראל, ולכן, ככתב "קול ישראל", הייתי אמור  לתאר את התופעה המדהימה הזאת רק במילים, ומכאן המשפט המסיים שהדגשתי כאן. בנימה דומה אפשר לומר היום שאם ביום מסוים כל הרשתות הסלולריות ישותקו – אולי באֶלֶם הזה אנשים ישמעו איש את רעהו  בצורה ברורה ואמינה יותר.

[related-posts title="מאמרים קודמים מאת צבי גיל"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן