משחר ילדותי חוויתי חוויות חוץ גופיות, הראשונה שבהן כנראה כבר בגיל שנתיים, אבל נזכרתי בה רק שנים רבות מאוחר יותר, כשהייתי בערך בת 20. חוויות חוץ גופיות הן חלק בלתי נפרד מאישיותי, מהמהות שלי, ממי שאני. עם השנים הן נהפכו לחוט השדרה שלי, נטעו בי ביטחון ושמרו על שפיותי.

נולדתי בישראל וגדלתי בארצות אחרות, כבתם של זוג שליחים, שנדדו בעולם שנים רבות, נושאים את ילדיהם עימם לכל מקום. שיגרה יומית רגילה לא הייתה, וזה התחיל כל בוקר בבדיקת תחתית הרכב, שמא הוצמדה לו פצצה. הדרך לבית הספר אף פעם לא הייתה באותה השעה ולא באותו המסלול פן נחטף. בקיצור, ילדה קטנה בתוך עולם מוזר לגמרי, שלא ידעה פחד כי ברור היה לה שדואגים לשמור עליה.
. 

חוויה חוץ גופית בממד אחר

מאז שנולדתי ועד לרגע זה לא גרתי באותו מקום, שלא לדבר על אותה מדינה, יותר מארבע שנים רצופות. החוויות החוץ גופיות, שחיברו אותי לממדים ולתדרים אחרים, נתנו לי את התחושה, שמה שלא יהיה, תמיד אני מוגנת. התנסיתי באינספור חוויות כאלה בחיי, אבל הן לא פקדו אותי באופן רציף. היו תקופות של חודשים שלא חוויתי, או נכון יותר, שלא זכרתי דבר. זו הזכורה לי היטב מילדותי היא מגיל שש, בישראל. התעוררתי משינה באמצע הלילה, שוכבת על בטני במיטתי. על הקיר מולי הופיעה תמונה צבעונית בגודל של מסך קטן. ראיתי שתי דמויות בפרופיל, משוחחות זו עם זו. לא שמעתי קולות, רק ראיתי תמונה שזזה.

הבטתי לעבר מיטתו של אחי והיא הייתה ריקה. זה היה מוזר כי הלכנו לישון באותה השעה. הסתובבתי כדי להביט בפרוזדור המוביל לסלון, בו אמורים היו להיות הורי, וניתקתי מגופי הפיזי. ריחפתי לסלון והוא היה
חשוך וריק. מיד מצאתי את עצמי שוב במיטתי, ונרדמתי. כל זה ארך אולי דקה. הכול קרה נורא מהר. נשאתי את החוויה הזו עימי, מקווה שהיא תחזור. לא סיפרתי לאיש. משהו בי אמר לי שאף אחד לא יאמין לי.

רק שש שנים מאוחר יותר, בחו"ל, צפיתי לראשונה בחיי בטלוויזיה בצבעים, והבנתי שמה שראיתי בארץ בגיל שש, זו פשוט תוכנית טלוויזיה מסוג 'טוק שואו'. בתקופה שבישראל עוד לא היו בכלל שידורי טלוויזיה, אני ריחפתי מתוך גופי לתדר אחר, שבו הייתה טלוויזיה. מדוע זה התרחש, איך ולאיזו מטרה – קטנה כאן היריעה מלפרט. מה שכן חשוב לי לציין, זאת העובדה שבחוויה החוץ גופית, אנחנו יוצאים מהזמן הקווי (ליניארי) המוכר לנו, שמתחלק לעבר, הווה ועתיד, לממד שבו הכול מתקיים בו-זמנית.
. 

הפכתי לאדם קוסמופוליטי 

בת תשע נפתח העולם בפני. זכיתי לבקר בארצות רבות, לחיות בתרבויות שונות וללמוד בבית ספר מדהים בו פגשתי בסינים, יפנים, איטלקים, ברזילאים, אמריקאים, אנגלים ועוד. נחשפתי לשפות, מנהגים, צורות חשיבה ואמונות, שהפכו אותי לאדם קוסמופוליטי, הרואה את האנושות כיחידה אורגנית אחת. בימי שישי קידשנו על החלה, לפעמים בימי ראשון הלכתי עם חברותי הקתוליות לכנסיה, עם חברותי היפניות הדלקתי קטורת והתפללתי לבודהה, והתלוויתי להורי ואורחיהם לטקסי מקומבה ברזילאים. בגיל 17 לימדתי תנ"ך בבית ספר ערב בבואנוס איירס שבארגנטינה, ובגיל 18 חזרתי לארץ, לשרת בצבא.

ותמיד, ובכל מקום, היו איתי הספרים שפתחו לי צוהר לעולמות אחרים. בחופשות הקיץ, בישראל, ביליתי שעות בשפת הים, חתרתי על חסקה ושטתי במפרשיות. כשהתבגרתי, יצאתי להפלגות ארוכות ביאכטות ובאוניות והגעתי למקומות קסומים ומרוחקים. בכל העת חברי הספרים ליוו אותי: ספרי מסעות ופילוסופיה, היסטוריה ונומרולוגיה, אמנות ופיסיקה, קבלה וניו אייג'. סקרנותי מעולם לא שקטה. זכיתי להתנסות בכל מיני צורות חיים ולחוות חוויות רבות, חלקן נעימות חלקן פחות. מצאתי גם זמן להינשא ולהתגרש. גידלתי שלושה ילדים ואני סבתא לנכד מקסים.

הנני אוטודידקטית בלשון מקצועית, ובשפה פשוטה – סקרנית. סקרנותי אינה יודעת שובע וגבולות, ולא פסקתי ולו ליום לחקור את מוצאי כאדם, את ההיסטוריה הנחבאת של העולם ואת יעודי בחיים הללו. קיימתי אינספור מסעות בעולם הפיזי וגם מחוץ לגוף, כשהמסע המעניין מכולם, הוא המסע שלי אל תוך עצמי.
. 

לכולנו חוויות חוץ גופיות, רק לא כולם זוכרים

החוויה החוץ גופית הינה התנסות פרטית של כל אחד ואחת מאיתנו, לאורך כל חיינו, בין אם אנו ערים לה ובין אם לאו. גם אם איננו מאמינים שקיימת התנסות כזו כלל – אנו עוברים את החוויה בכל פעם שאנו
ישנים. מעט לפני שאנו נרדמים, במצב של נים/לא נים, סמוך להרדמות טוטאלית, המוח שלנו וגופנו הפיזי עוברים תהליך מיוחד, מעניין ומסקרן הן בהיבט הפיזיולוגי/אנטומי והן בהיבט הרוחני.

בשניות הללו, בסמוך לשינה שנופלת עלינו, מעלה הגוף שלנו תדרים ומעביר את מרבית האנרגיה שלו ותודעתו לגוף נוסף, מעודן יותר, חסר מסה, הרוטט בתדר גבוה יותר. אנו מכירים את הגוף הנוסף הזה בשם הנפוץ 'גוף אתרי', אולם אינני משתמשת בשם הזה או בשמות אחרים, משום שאנו מאכלסים הרבה גופים חסרי מסה, ומתקיימים בכל הרבדים ובכל הממדים, בכל רגע נתון.

יש לנו גוף פיזי, גוף מנטאלי, גוף רגשי ועוד גופים, עד שאנו פוגשים את עצמנו במצב של ללא גוף בכלל, רק תודעה זכה. אין צורך לקרוא לגופים הללו בשם, ולו רק כדי להשאיר את המצב הטבעי של המסע שלנו פתוח, מבלי לכוונו, למסגר אותו ולמסמר אותו למצב כזה או אחר. אחרי חוויה של יציאה מהגוף, אנחנו מבינים שגופנו הפיזי הוא רק 'כלי הרכב' אשר בתוכו אנו נעים במרחב הפיזי.
. 

ויש מי שכן זוכרים

רובנו זוכרים את החזרה מהמסע החוץ גופי אל תוך הגוף הפיזי, רק לא מודעים שזה מה שקרה. יש שחוו זאת בתחושה של נפילה ואז מעין מכה כשהגופים מתחברים, דבר שמעיר לשנייה ואז שוב נרדמים. יש הזוכרים את רגע היציאה בעזרת קול הקורא בשמם, יש החווים ויברציה חלשה או חזקה, אולי רעש באוזניים. כולנו חווים זאת בדרך כזו או אחרת. משם החלומות, או הסיוטים,  הרעיונות, הידע האישי, המחשבות הייחודיות לנו. משם גם מורי הדרך שאנו פוגשים ואותם מתרגמים בהתאם למערכת האמונות האישית של כל אחד ואחת מאיתנו: כמלאכים, שדים, חברים, מלכים, מכשפות, מפלצות, קוסמים. שם אנו פוגשים באהובינו שעברו לממד אחר. משם, אנו האמהות, חוזרות בידיעה שהעובר שאנו נושאות הוא ממין זכר או נקבה, שאף שוחחנו עימו/ה… ואין לזה סוף.
. 

ההבדל בין חוויה חוץ גופית לחלימה צלולה

אנו תופסים את המציאות בעזרת החושים שלנו. אם אפשר לחוש את זה, לראות, לטעום, לשמוע, או להריח – אנו קובעים שזה מציאותי. שזה אמיתי. אפשר לומר שאלו הם אותות חשמליים שהמוח שלנו מתרגם כמציאות. בחלומות, המוח מעביר את אותו סוג של אותות, ואז חווים סוג של מציאות.

מעטות הפעמים שקרה לנו, אם בכלל, שתוך כדי חלום ידענו שאנו חולמים. חוויה זו נקראת חלימה צלולה והיא מילאה אותנו פליאה, איך זה שבתוך החלום ידענו שאנחנו חולמים. ישנו הבדל גדול בין מצב של חלימה צלולה – שבו אנחנו יודעים שאנחנו חולמים בזמן אמת, לבין חוויה חוץ גופית, אך שני מצבי החלום הללו, מעשירים אותנו ומשנים חיים.

הדרך הכי קצרה לידע, לתשובות, לריפוי, לשמחה ולרגיעה, טמונה בחוויות הללו של חלימה צלולה ויציאה חוץ גופית. המטרה היא לתרגל ולהשיג את היכולת לזכור את שחווינו בפרטים, ועל כן לא להזדקק יותר למתווכים ולמפרשים. ברגע שנזכור, נבין את המסר שיהיה טבוע בנו לתמיד, ולעולם לא נשכח את החוויה.

החזון שלי: לא רחוק היום בו כולנו נחיה בשני עולמות בו זמנית בצורה מודעת. הכול מוביל לכך ואני שמחה לקחת חלק בתהליך האבולוציוני הזה, בו אנו מדליקים מיקטעים כבויים בדי-אן-איי שלנו. אני מרגישה שזה תוכנת בי. עכשיו נלחץ הכפתור והידע הקדום שבתוכי פלוס ניסיון בן 50 שנה בעולם הפיזי, פורץ ממני. בכל רחבי העולם, נושא החוויה החוץ גופית תופס כעת תאוצה. זה העתיד שלנו, עתידו של הגזע האנושי.

נגה מן טמיר היא מאמנת אישית וקבוצתית, מטפלת בהילינג ודמיון מודרך, מדריכה בקלפים טיפוליים ומנחת  מדיטציות [email protected]

קישור לעמוד הפייסבוק בנושא החוויה החוץ גופית: https://www.facebook.com/OBETAMIR