בפעם הראשונה שנתקלתי ברעיון של "תינוקות בלי חיתולים", זה היה בבלוג של סוכן זוטר, מקסימום לבלר. חשבתי שזה הדבר הכי מטופש שאי פעם נתקלתי בו, ושהאנשים ההיפים, שאין להם מה לעשות בחיים שלהם ומחפשים רעיונות מהפכנים כדי שיהיה להם משהו שיבדיל אותם מהסביבה, מהאנשים "הרגילים", הגיעו לשפל חדש.

ואז, בצורה לחלוטין אחרת, במקום לגמרי אחר, נתקלתי בצירוף האותיות E ו-C ואז במושג אלימינישן קומיוניקיישן, כלומר "תקשורת הפרשות" – כן, שם מזעזע לאללה – ופתאום, אולי כי לא ידעתי שהמילה "אלימיניישן", "הסרה", מייצגת בעצם גם הסרה של הפרשות, כלומר שתן וצואה, עניין אותי לדעת מה זה בדיוק אומר ונותרתי עם ראש פתוח. אולי. בהחלט ייתכן שזו הסיבה שזה לא ישר הלך לכיוון של "משהו של היפים פסיכים". אולי גם העובדה שהשעה היתה אז שלוש לפנות בוקר, ובדיוק הייתי עסוקה בהנקת העולל בן הארבעה וחצי חודשים שלי ולכן לא יותר מדי מרוכזת.

כך או כך, התעמקתי בקריאה, וכשקריאת החומר הזמין ברשת באנגלית לא הספיקה לי, חיפשתי מאמרים על "תינוקות בלי חיתולים" והגעתי משם לבלוג "ורד בלי חיתולים". מה שהכי תפס אותי בכל החיפושים על מה זה בעצם אומר, בעברית ובאנגלית, היתה העובדה שיונקים, ובכללם בני אדם כמובן, לא משתינים מתוך שינה. אף פעם. אלא אם כן, אתם יודעים, לימדו אותם לעשות את זה מינקות בעזרת חיתולים.

גילוי נאות – אני בטוחה שלטראומה האישית שלי מהעובדה שעד גיל מבוגר למדי (ארבע, אולי אפילו חמש) נהגתי להרטיב את המיטה בלילה יש חלק עצום בעובדה שהחלטתי לקחת את הסיכון ולנסות את שיטת הקשב. בשנייה שקראתי שבני אדם בריאים אף פעם לא משתינים מתוך שינה והבנתי שלמעשה, רק סוג אחד מאוד ספציפי של יונקים עושה את זה – בני אדם שהורגלו לחיתולים בינקותם – הבנתי שמה שלא יהיה, אני רוצה לחסוך מהילד שלי את החוויה הכל כך לא נעימה הזו של להתעורר מהשינה רטוב מפיפי.

אודה ולא אבוש, זה היה קצת מפחיד. הרעיון שאלה החיתולים שהופכים את התינוק לקהה לצרכיו הביולוגיים. באמת, בלי חיתולים? כלומר, אני, בחורה בלתי היפית בעליל, שלא מבינה מה הסרט של כולם עם כל התוצרת האורגנית, ולמה צריך ללבוש רק כותנה אורגנית ולאכול רק ירקות ופירות אורגניים, וזוכרת את הימים שבהם הדבר היחיד שהיה אורגני היה הזבל, בחורה שאולי אפילו קצת סובלת מהפרעות קשב – דווקא אני הולכת לנסות להשתמש בשיטה המטורללת הזו שגורסת שבלי חיתולים יותר טוב?

אבל העובדה הזו על הפיפי מתוך שינה והטראומה האישית שלי גרמו לי לקרוא ולחרוש על החומר הנמצא והזמין בנושא, והחלטתי לקחת את הסיכון ולנסות.

עם חיתולים או בלי חיתולים לא באמת משנה

לפני שאספר לכם על הדרך שעברתי, אגיע לשורה התחתונה של מה שלמדתי בעקבות השנתיים האלה שעברו על שנינו: עם חיתולים או בלי חיתולים לא באמת משנה. מה שמשנה הוא הקשב לתינוק. כלומר, גם כשהתינוק שלך כן לובש חיתולים – מה שבסופו של דבר קרה איתנו – כל עוד המטפל בתינוק נותן לו מידי פעם את האופציה לעשות את צרכיו לא בתוך החיתול, אלא ישירות לכלי קיבול כמו סיר או האסלה או אפילו סתם גיגית, התינוק ממשיך לשמור על המודעות שלו לעשיית הצרכים. זאת במקום שהמודעות תילקח ממנו, ויום אחד,  כשהסביבה תחליט שהגיע הזמן לגמול אותו מחיתולים, הוא יצטרך ללמוד לפתח את המודעות מחדש בצורה קוגניטיבית.

ציינתי קודם שאנחנו עכשיו שנתיים אחרי הגילוי המרעיש שלי על שיטת הקשב, אחרי שבאמת הקשבתי וחקרתי ולמדתי את העקרונות שלה. והנה השורה התחתונה הכי חשובה של המאמר הזה: עזבו אתכם עכשיו מהכסף ששיטת הקשב תחסוך לכם, כי במקום לצרוך בערך 50 חיתולים בשבוע תצרכו רק שבעה או פחות. עזבו את העניין האקולוגי וכמה שזה יותר טוב לכוכב הלכת שבו אנחנו חיים, שלא לדבר על הריח של חיתולים עם קקי שלא יצטבר בפח האשפה שלכם. עזבו אפילו את היתרון הבלתי ניתן לערעור של ישבן נקי וחף משפשפות ופריחות, או איברי מין שאינם סובלים מדלקות (אצל בנות, כמעט תמיד מסיבות ברורות, אצל בנים בעיקר אחרי ברית המילה). תחשבו רגע רק על יתרון אחד שאין כמותו – לא צריך לעשות גמילה. בכלל!

אני חייבת לציין שבאופן כללי, היה לי הרבה מזל עם התינוק שלי. הוא לא ממש רצה מוצצים ולא התחיל למצוץ אצבע בשום שלב. הגמילה היחידה שנאלצתי להתמודד איתה היתה גמילה מציצי, ותשמעו, זה היה קשה. ולאורך כל הזמן של הגמילה מהציצי, רק דבר אחד ניחם אותי. ידעתי שביום שבו ניפטר מהחיתולים לתמיד, זה לא הולך להיות קשה. והאמת? בכלל לא הייתי מוכנה לכמה שזה יהיה קל, וכמה שמסביבי רק אתקל בהורים שסובלים ייסורי גמילה המון זמן, או כאלה שהילד שלהם בכלל לא מוכן לשקול את האופציה של סיר. ובסופו של דבר, הקלות הנפלאה של הסיפור אצלנו בזכות שיטת הקשב, לעומת הסבל שאני רואה אצל אחרים, היא מה שהוליד את המאמר הזה. אני פשוט רוצה לוודא שכל מי שמצא את עצמו נאטם ומסרב להקשיב על השיטה רק בגלל שחשב שזה משהו להיפים בלבד, יראה שזה בכלל לא חייב להיות ככה.

אז עכשיו אחרי ששטחתי בפניכם את היתרונות, בואו נעבור רגע לחלק המעשי.

אתם בטח חושבים לעצמכם עכשיו "מה זאת אומרת "בלי גמילה בכלל? הרי תינוק בלי חיתולים משמעו גמילה בלתי נגמרת!"

יש בהחלט סיכוי לא קטן שאתם צודקים. אחרי הכל, אתם לא גדלתם בלי חיתולים, יש להניח. אצלכם זה לא טבע שני להיות רגיש לכל פיפס של התינוק שלכם ולדעת לקרוא את כל הסימנים שלו [1]. אבל מי אומר שאתם חייבים ליישם את שיטת הקשב בלי חיתולים בכלל?

זה די מפחיד. ומאוד מלחיץ.

ואם יש משהו שלמדתי, גם מקריאה על הנושא וגם מהניסיון האישי שלי במשך השנתיים בהן יישמתי את השיטה עם הבן שלי, הדבר האחד שלא הולך עם שיטת הקשב זה לחץ.

חיתולים – זה לגמרי בסדר ולא סותר.

כל הפואנטה של שיטת הקשב, כמו שאני רואה את זה, היא להיות קשוב לילד שלכם ולתת לו את האופציה.

אני זוכרת שכשקראתי בבלוג "ורד בלי חיתולים" אמא של ורד ונטע, בעלת הבלוג, כתבה משהו לגבי מבוגרים שצריכים חיתולים; אם סבא או סבתא שלכם היו בגיל מאוד מתקדם והיתה להם בעיה עם השליטה בסוגרים שלהם ולכן נדרש להם חיתול. והיה והייתם ליד הסבא/ סבתא שלכם, והם היו מבקשים מכם שתעזרו להם ללכת לשירותים ולהוריד את החיתול – לא הייתם עוזרים להם?

אני רוצה להאמין שהתשובה היא שבטח שהייתם עוזרים.

"אבל", אני שומעת אתכם אומרים "התינוק הרי לא מבקש עזרה! הוא לא אומר "אמא/ אבא/ מטפלת – יש לי פיפי!"

התינוק לא משתמש במלים, רק בסימנים

ואתם צודקים למדי. התינוק לא משתמש במלים, רק בסימנים. והרבה פעמים מי שלא מורגל ברעיון הזה, נוטה לפספס. בין אם מדובר בפספוס הסימן שיש לילד פיפי, או להיפך, שחושבים שיש סימן כשאין כזה, או סתם קראנו לא נכון. כך או כך, הגישה שלי לסיפור הזה היא פשוטה – מורידים את החיתול ומציעים לילד את האופציה לעשות את הצרכים שלו בכלי הקיבול המתאים, יהא זה סיר, האסלה שלכם, גיגית וכיוצא באלה. ואז, אם יש לילד מה לשחרר, הוא ישחרר. ואם לא, אז אומרים "סליחה, חשבתי שאולי יש לך" ומחזירים את החיתול. את אותו החיתול שהילד לבש קודם ורק הורדתם. כי זה היופי של הדרך הזו – בשלב הזה בדרך כלל החיתול יהיה נקי לגמרי. ובינינו? בצורה כזו הרבה יותר קל להשתמש בכלל בחיתול בד שהוא רב-פעמי, במקום בחיתול חד-פעמי. ומקסימום פספסתם את הסימן וקלטתם אותו רק אחרי שהילד כבר עשה את צרכיו? נו, בסדר. אז תחליפו חיתול. זה עדיין ייצא הרבה פחות חיתולים מכפי שהייתם צריכים להחליף אלמלא הורדתם את החיתול מידי פעם והצעתם את האופציה האחרת.

ופה אנחנו נוגעים בעניין אחר – האחריות לפספוס;

הרבה אנשים נוטים להתבלבל ולחשוב ששיטת הקשב היא גמילה מוקדמת (מדי).

היא לא. שיטת הקשב היא בפירוש לא גמילה, והדרך הכי קלה להסביר את זה היא בהבדל הכי עיקרי – כשאתה עושה לילד שלך גמילה, האחריות היא עליו. אם הוא עשה את הצרכים במכנסיים במקום ללכת לשירותים או לבקש עזרה בהליכה לשירותים, זה עליו. תרתי משמע. בסוף הוא ילמד לא ללכלך את עצמו. יהיה בסדר. לעומת זאת, בשיטת הקשב, האחריות היא תמיד של ההורה/ המבוגר האחראי. עם הילד שלי, בכל פעם שפספסתי סימן שלו ומצאתי חיתול עם צרכים, הקפדתי להגיד לו "סליחה חמוד שלי. אמא לא הבינה שהיה לך פיפי. אני מצטערת". ואז נותנת לו אופציה לסיים, למקרה שיש לו עוד מה לשחרר. ואם אין, לא נורא. שמים חיתול חדש ושלום על ישראל. ואם במקרה חשבתי שיש לו פיפי או קקי ואז הורדתי את החיתול והצעתי את האופציה של סיר/ גיגית וכדומה ועברה דקה וכלום לא קרה, אז שוב הקפדתי להתנצל. "סליחה, חמוד שלי. אמא התבלבלה וחשבה שאתה צריך לשירותים אבל אתה בכלל לא צריך. טעות שלי".

ומה לגבי קריאת הסימנים בעצם, איך עושים את זה?

אם תקראו את ספרֵי ה"תינוקות בלי חיתולים" למיניהם, יסבירו לכם שמורידים לתינוק את החיתול, מניחים אותו על משטח ממוגן מפני נזילות ומסתכלים עליו ולומדים אותו כשהוא עושה את הצרכים שלו. יש ילדים שבוכים קצת לפני. יש כאלה שמזיזים את הרגליים לכל הכיוונים. תחשבו על "ריקוד הפיפי" שעושים מבוגרים, אז כזה, רק לא בעמידה. כל תינוק והדרך שלו לסמן שיש לו עניינים חשובים לדסקס עם האסלה.

אם שיטת הסימנים לא עובדת, תמיד אפשר להסתמך על תזמון

זו דרך נהדרת, בחיי שאני עומדת מאחוריה בעיקרון. אבל לי היא לא עבדה. אם בחודש הראשון לחייו תמיד ידעתי כשהוא היה צריך לשירותים ורק לא עלה בדעתי שאני יכולה פשוט להציע לו את האופציה של להשתין מעל גיגית או האסלה בעזרתי, בגיל חמישה חודשים שלו, כשרק גיליתי את שיטת הקשב, יכולת הקשב שלי כבר ממש לא שיתפה פעולה. עשיתי את הניסוי הזה. בחיי שניסיתי. אבל הייתי איומה בקריאת הסימנים שלו וראיתי שזה מאוד מלחיץ אותי, וזו היתה הסיבה שעברתי ליישום השיטה עם חיתולים במקום בלי. כדי להוריד את הלחץ משנינו. עדיין המשכתי לחקור ולבדוק ולנסות למצוא שיטה שתעזור לי לקרוא את הסימנים שלו ביתר יעילות, ומה שלמדתי הוא שבמקרה שקריאת הסימנים לא עובדת, תמיד אפשר להסתמך על תזמון.

כשתינוק מתעורר מהשינה, כמעט תמיד יש לו פיפי. למעשה, בחצי השנה הראשונה לחייו באופן גורף תינוק מתעורר כי יש לו פיפי. אחרי חצי שנה, או לעתים מעט יותר, כשהוא לומד שאתם לא מתייחסים לסימנים שלו לקחת אותו למקום אחר שמתאים לעשיית צרכים, הוא מתחיל ללמוד שזה לא משהו ששווה להתעורר בגללו, ולומד להשתין על עצמו מתוך שינה. אבל להזכירכם, זה היה בדיוק מה שרציתי למנוע. אז לפחות בכל הנוגע לשינה, הייתי מסודרת. בגיל חצי שנה, אחרי חודש של התנסות עם שיטת הקשב, הרגשתי מספיק אמיצה לעבור לחיתולי בד בזמן השינה. ומה אני אגיד לכם? מהפעם הראשונה – זה עבד. חיתול הבד נותר יבש לחלוטין. לא היתה עליו אפילו טיפה אחת של פיפי. גם בלילה וגם בתנומות היום. אחרי שמלאו לו שנתיים, אגב, ועברנו ל"בלי חיתולים בכלל" [2], כלומר, הוא הלך לישון בישבן חשוף לחלוטין למניעת בלבול, היו שני לילות בהם הוא העיר אותי ואמר "אמא, פיפי". ככה, בלי תאונות בלילה, בלי בריחת שתן. פשוט בקשת עזרה מפורשת.

כל מה שזה דרש ממני, כפי שהבנתם, הוא להציע את אופציית השירותים בכל פעם שהוא התעורר.

"אבל תינוקות מתעוררים באמצע הלילה כל הזמן!" אני שומעת אתכם צועקים.

נכון, מאוד יכול להיות שזה המקרה. אבל כשהתינוק מתעורר בלילה אתם בדרך כלל חשים למיטה עם בקבוק או חולצים שד, נכון? אז מה בעצם הבעיה להציע את הבקבוק/ ציצי רק אחרי שהורדתם את החיתול וכשהתינוק מוחזק מעל האמבטיה או תחתיו יש גיגית?

מהניסיון שלי, בפעם הראשונה התינוק אולי ישתין תוך כדי ההנקה. מהפעם השנייה ואילך, אחרי שהרגשתי שהוא סיים לינוק ושאלתי אם סיימנו ואפשר עכשיו פיפי, הקטנצ'יק שלי סימן לי בצורה מאוד ברורה שכן, וסובבתי אותו לזווית הנכונה שבה השתן שלו לא יפגע ברגליים שלי בטעות, ורק אז הוא השתין.

ובחיי שהייתי רוצה להגיד לכם שזה קרה כי אני מגדלת גאון. בחיי.

אבל זה לא קרה בגלל זה. זה היה קורה עם כל תינוק אחר באותה המידה. בכל מקרה, אם לא עם כל תינוק, אז עם אחוז מאוד גדול מהם.

יתרה מזאת, הייתי רוצה להזכיר כאן פרט נוסף שלמדתי מהבלוג הנפלא "ורד בלי חיתולים" – האחות הגדולה של ורד, שאיתה האמא התחילה עם השיטה רק בגיל שנה ולא מלידה, התגלתה מאוחר יותר כבעלת אוטיזם. והאמא, שבשלב של הגילוי כבר היתה אם לשתי ילדות שגודלו בשיטת הקשב, נתקלה פעם אחר פעם בפליאה מצד גורמים שונים לנוכח העובדה שהילדה האוטיסטית שלה היתה "גמולה". כי קשה לגמול ילדים אוטיסטים. יודעים למה? כי כשמרגילים תינוקות לחיתולים ומלמדים אותם לא לשים לב לצרכים הפיזיים שלהם שקשורים לעשיית צרכים, עכשיו צריך ללמד אותם כן לשים לב, והפעם, במקום משהו אינסטינקטיבי ומולד, זה משהו שהם לומדים קוגניטיבית. ותשמעו, כשצריך ללמד מישהו משהו קוגניטיבי, אז זה הרבה יותר קל כשהוא מבין דברים בקלות. אבל זה בדיוק העניין השני שתפס אותי – כשאתם שומרים לתינוק שלכם על המודעות שאיתה הוא נולד בכל מקרה במקום לדכא אותה ולהעלים אותה, אז לא צריך בעצם ללמד אותו כלום.

מקסימום, פעם או פעמיים שחיתול ותחתון הם לא אותו הדבר, אחד סופג והשני לא.

טוב, אז סיכמנו כשהתינוק מתעורר כמעט בטוח שיש לו פיפי אז כדאי להציע. מה עוד? הרי בשלב מסוים התינוק שלכם יבלה הרבה יותר מהזמן שלו במצב עירות מאשר מצב שינה, או לכל הפחות, זמן רב הרבה יותר. אמנם השלפוחית שלו הולכת וגדלה עם כל יום שעובר, אבל עדיין, ככל שהתינוק שלכם ער יותר זמן ברצף, ככה גדלים הסיכויים שהוא יצטרך לרוקן נוזלים. ואז מה, איך מתזמנים את זה?

ומה קורה כשהתינוק סובל משלשול?

הדרך היותר פשוטה, היא אחרי הארוחה. בדרך כלל בין עשר ל-20 דקות אחרי הארוחה (בין אם התינוק עדיין רק יונק או שהוא כבר אוכל מוצקים) יש מה לרוקן. ואם אחרי עשר דקות הצעתם ולא היה מה לרוקן, תגידו סליחה ותחזירו את החיתול. אבל אחרי עוד עשר דקות, שוב כדאי לכם להוריד את החיתול ולבדוק שוב. והאמת היא שזה שלב שבו כדאי לבדוק את האופציה ללמוד את התינוק כשהוא בלי חיתול, אבל שכוב על משטח ממוגן שאין בעיה שיתלכלך. כי ככה אתם פשוט תלמדו את לוח הזמנים של התינוק שלכם. באופן כללי, לכל תינוק של לוח זמנים משלו, אבל תמיד, לוח הזמנים של התינוק שלכם נוטה להישאר דומה מאוד, אם לא זהה. אגב, זה המקום שבו אני רוצה לציין שבשנתיים הראשונות לחייו הבן שלי סבל משלשול פעמיים, ובשתי הפעמים הוא חיכה עד שהצעתי את הסיר ולא הייתי צריכה להתמודד עם חיתול שמתפוצץ מרב קקי נוזלי גולש אל הבגדים, כפי שקרה לא אחת לחברים שלנו. כמובן, ברגע שראיתי שהוא משלשל הצעתי את אופציית השירותים לעתים הרבה יותר קרובות. כמו שאמרתי – ההבדל הכי עיקרי הוא שבשיטת הקשב, האחריות היא בלעדית של ההורה/ המבוגר האחראי.

ומה עוד, לגבי סימנים ותזמונים?

שום דבר, בעצם. בין אם אתם משאירים את התינוק למשך קצת זמן עירות בלי חיתול כדי ללמוד את הסימנים שלו או כדי למדוד את הזמנים שלו, אחת לכמה זמן הוא צריך לרוקן שלפוחית – כדאי לפחות פעם פעמיים לנסות את העניין. במיוחד כשתינוק שלכם בגיל שבין שלושה חודשים לחצי שנה, שזה בדיוק הזמן שבו השלפוחית שלו כבר מספיק גדולה, אבל הוא עדיין לא איבד את המודעות הטבעית שהוא נולד איתה.

דבר אחרון שלא נגעתי בו קודם לכן, הוא החלק של ההורה במתן סימנים; לא חייבים לעשות את זה, בטח לא משלב מסויים, אבל בהתחלה לפחות, כדאי כשהילד כן עושה פיפי או קקי לתת סימן קולי. בדרך כלל קולות של פשפוש כשמדובר במתן שתן, וקולות של מאמץ כשמדובר בצואה. אפשר גם פשוט להגיד "פיפי" ו"קקי", רק שיהיה איזה שהוא סימן מוסכם. זה בעיקר ישמש אתכם כשאתם נמצאים במקום זר – נגיד בבית של מישהו אחר, במסעדה, בגן השעשועים או משחקייה כלשהי. בקיצור, כשאתם בחדר שירותים זר ולא מוכר. אבל אפילו כשאתם בבית שלכם, עם האסלה/ סיר/ גיגית המוכרים, זו דרך נהדרת לתקשורת הדדית. ההורה מסמן לילד שהחיתול הוסר ועכשיו אפשר לשחרר, והילד יודע שעכשיו אפשר. מנגד, משלב מסוים ברגע שההורה נותן את הסימן המוסכם, אם הילד לא באמת צריך לשירותים, הוא יכול לסמן שזה לא הזמן המתאים במקום שתצטרכו לחכות דקה או שתיים עד שתבינו שפספסתם ולקחתם אותו סתם.

זהו. שטחתי את כל העקרונות הבסיסיים שלמדתי מניסיון ישיר ומקריאה של חומרים אחרים.

אני מקווה שעזרתי. לכל הפחות, להוריד את מעטה המסתורין או הילת ההיפים שעוטפים את המושג "שיטת הקשב".

ובין אם תבחרו לנסות את השיטה עם חיתולים (או בלי) או שלא, אני מקווה שלפחות הצלחתי לגרום לכם לחשוב על הנושא.

[1] האמת היא שכשהקטן שלי רק נולד, בחודש הראשון לחייו, תמיד ידעתי מתי הוא צריך פיפי. מכירים את זה שאתם עומדים להחליף – בעיקר כשמדובר בבן – ועובר לכם בראש "הו לא, בבקשה רק אל תשתין עלי עכשיו?" אני חושבת שזה כי באופן תת-הכרתי הרגשתם שהילד צריך פיפי ולכן ניגשתם להחליף חיתול.

[2] בלי חיתולים בכלל היה בעצם "בלי חלק תחתון בכלל", כי בשלב הזה, כל עוד החלק התחתון של הגוף שלו היה מכוסה במשהו, הוא חשב שמדובר בחיתול ואפשר פשוט לפשתן חופשי. ברגע שהוא הלך לישון בלי תחתונים או מכנסיים בכלל, הוא לא הרגיש בנוח להשתין וביקש עזרה.