4 Comments

1. זאדק
   22 בינואר 2012 @ 18:29

   הפוסט הקודם הוא סאטירה מוחלטת, וכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט

   • עמית מנדלזון
     22 בינואר 2012 @ 18:59

     אבל הוא גדול

   • טלי איציק
     23 בינואר 2012 @ 13:21

     חוייכתי ואהבתי

2. זאדק
   22 בינואר 2012 @ 18:28

   הלכתי ליאיר נווה, אמרתי ״יאיר, יאיר, אימא שלך נפקנית?״ (במבטא ערבי)
   הקוף הקטן הסתובב וישר דרך את המקוצרר. לקח לו זמן לקלוט שאני בכלל לא ערבי, סתם מזרחי שמן עם זקן. ממש ראיתי בעיניים הקטנות שלו את ההתלבטות שלו אם לירות או לא, אחרי הכול, איזה ערבי יגיד נפקנית? לבסוף הוא הוריד את האצבע מההדק.
   ״למה ככה יא טומטום מסריח?״ הוא ענה לי.
   עניתי לו, ״למה אתה לא נותן לחיילים לנסוע ברכבת? לא מגיע להם גם לשיר ׳הנה באה הרכבת בואו חיילים לשבת?…" הוא לא ענה לי.
   תענה לי יא מניק!״ צרחתי עליו.
   ראיתי איך הוא נעשה אדום בפנים מרוב כעס, כמו שרק אלו ששינו את שם המשפחה שלהם ממנהיים לנווה יכולים להיות (כל השאר פשוט מתפוצצים, אבל לעולם לא תתפוס מנהיים מתפוצץ).
   ״זה חוסך עשרים וחמש מיליון שקל יא מפגר״ הצליח לענות בקושי, עם קול חנוק.
   אני מפגר? אני לא פראייר אני, למדתי חשבון אצל כוכבה בכיתה ו׳. ״מה תעשה עם 25 מיליון יא דרדס?״ הקשיתי עליו.
   ״מי ישלם את הפנסיה של כל הנגדים שאחראים על זה שהחיילים לא ייסעו ברכבת? מי ישלם משכורת לכל הפקידים שמזמינים אוטובוסים ליום ראשון? מי ישלם על האוטו הצמוד שלי? הא? אתה יודע כמה עולה שנה של עבודת מטה? תענה לי עכשיו אתה!״
   לא עניתי. במקום זה לקחתי לו את המקוצרר ודפקתי לו עם הקת בראש. לא בכוח, ככה בסבבה. הוא נפל על הרצפה ותחיל לבכות כמו ילד.
   "יש…לך…מזל…שיהודי לא יורה ביהודי…." סינן תוך כדי בכי.
   נתתי לו עוד אחת, אולי הוא סופסוף יבין.