הלהיט החדש של החטיפים וה'השטוחים', הוא בעצם וריאציה חדשנית של בייגלה. האם בייגלה הוא מאכל יהודי, או אולי בכלל… חטיף של הכנסייה הקתולית?

מאת: דני בר

מקורו של הבייגלה, או פרעצל (Pretzel), הוא אי שם במאה השביעית לספירה בדרום אירופה, עת היה צורך לפתות ילדים להגיע לכנסיה וללמוד את התפילות. לפי הסברה, אחד הנזירים הכין כעך שבו משולבים שלושה חורים וזרועות בצק רך, בצורה המזכירה את שילוב הידיים בתפילה כסמל לשילוש הקדוש (האב, הבן ורוח הקודש).

הכעך היה ניתן כפרס לילדים מצטיינים בתפילה או בלימוד הברית הישנה, וקראו לכעך Pretiola (פרס קטן בלטינית), ובאיטלקית Brachiola (זרועות קטנות). לאחר מכן, הפרטיאולה נדד דרך הרי האלפים ואוסטריה והגיע עד גרמניה, שם החלו לקרוא למאפה Bretzel או Pretzel. בספר תפילה משנת 1440, קתרינה מקלב מתארת את הקדוש ברתלומיאו מוקף – פרעצלס (בייגלה). צליינים שהגיעו ב-1620, על סיפון המייפלאואר, הביאו עמם את הפרעצל לאמריקה. יש עדויות על כך, שצליינים הציעו פרעצלס לאינדיאנים באלבני ניו-יורק כבר בשנת 1652.

מהגרים גרמנים שהגיעו לפנסילבניה, ארצות הברית, שיותר מאוחר התבדלו ככת ה"אמיש", הביאו לאמריקה באופן מסחרי את סודות ייצור הפרצעלס, יחד עם המשמעויות הדתיות שלו.

בשנת 1861, הוקמה בעיירה ליטיטץ (Lititz) שבפנסילבניה, מאפיית פרעצל על-ידי יוליוס שטורגיס (Julius Sturgis), ששכלל את המוצר ועשה אותו יבש, כך שישמר זמן רב יותר וניתן יהיה למכור אותו גם מעבר לגבולות העיירה. ממשיכי דרכו מייצרים עד היום את הבייגלה במאפיה בעיירה זו תחת אות שם: www.tomsturgispretzels.com.

בארצות הדוברות גרמנית שבאירופה, השתרש המנהג של בירה ופרעצל, ובכל "גן בירה" (Beergarten), יש פרעצל חם וטרי – כחטיף הכי נחטף.
.

ואילו במחוזותינו, יש בייגלה ויש בייגלה…

יש חטיף בייגלה בעל אותה צורה נוצרית דתית, אבל אפוי קשה וקטן; ויש בייגלה שהוא פרצעלס, הנאפה באותה שיטה של המנזרים בדרום צרפת.

היהודים שהתערו בקהילות אירופה החלו גם הם לחבב את המאכל, בלי המשמעויות הדתיות שלו, וכך גם הגיעה הבייגלה, למחוזותינו והפך לחטיף הנפוץ ביותר – עוד הרבה לפני הבמבה והביסלי, ובוודאי לפני פרוץ עידן הבייגלה השטוח והמטוגן, הלוא הוא ה'שטוחים'.

אולם, ייתכן שבמרוצת השנים, שכחו לבדוק משגיחי הכשרות הישראליים במפעלי המזון בארץ, כי הבייגלה המקורי בעל צורת השילוש הקדוש אינו כל כך ישראלי ואולי גם לא היה כל כך כשר…
. 

תמונות באדיבות: דני בר