Skip to content

אשה ששונאת לבשל וגבר בשלן – שילוב מנצח

מאז שילדינו הגיעו לעולם, בעלי, שתמיד היה בשלן מהולל, תפס פיקוד. ומאז ועד היום, ב-99% מהזמן הוא זה שמבשל, ואני… עורכת יפה את השולחן ומנקה אחרי הארוחה. תשמעו, זכיתי!

אשה ששונאת לבשל וגבר בשלן – שילוב מנצח

מאז שילדינו הגיעו לעולם, בעלי, שתמיד היה בשלן מהולל, תפס פיקוד. ומאז ועד היום, ב-99% מהזמן הוא זה שמבשל, ואני… עורכת יפה את השולחן ומנקה אחרי הארוחה. תשמעו, זכיתי!

לא פעם אני מזפזפת בערוצי הטלוויזיה בפריים טיים ו… אוי לי. בערוץ אחרי ערוץ, כמו באיזו קנוניה חשאית להנחיל את הביטוי "אכול ושתו כי מחר נמות", בכל מקום רק אוכל, אוכל ועוד אוכל. אולפני מטבח מהוקצעים עם שפים או מומחי קולינריה מלמדים אותנו, הצופים, איך להכין כל מיני מאכלים… זפזופ… מאסטר שף – והנה שוב סלמה וג'קי, כוכבות ההווה… זפזופ… תוכנית אוכל של אהרוני… זפזופ… שפים צעירים… זפזופ… מטבחי הגיהינום… זפזופ… שף כלשהו קוצץ ירקות במרץ…

סלט כרוב וסלק (צילמה: שרית פרקול)
אותי זה משעמם, אני לא מאסטר ולא שף (צילמה: שרית פרקול)

אבל נראה לי שרובכם נהנים, ורק אני די סובלת. אני משתעממת! אוכל, הכנתו, מרכיביו, מתכונים וכיוצא באלה הם ממש לא הקטע שלי. כשחברותיי, בעבודה למשל, מתפלמסות על איזה מתכון, של עוגה נניח, משל היתה זו מלאכת מחשבת, אני פשוט פורשת בשקט הצידה ובורחת משם. לא מעניין! בדיוק כמו שסיפורי לידה הם עבורי בגדר תעלומה: צירים, ירידת מים, אפידורל – פשוט סינית.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני די אוהבת לאכול, אבל אכילה כצורך תזונתי: ישבתי- אכלתי- שבעתי (קצת כמו מהטמה גנדי כזה) או כצורך חברתי: לשבת בבית קפה על קפה ועוגה או סלט בריא, בכיף. או אפילו להתחרע על הדבר שאני הכי אוהבת בעולם כולו, גלידה, המאכל שארצה לאכול ביומי האחרון עלי אדמות. אבל ההכנות, ההתפלמסות, התחרותיות סביב אוכל – וואי, זה נראה לי מיותר (בשלב זה אני מכסה את הראש בידיי, כי אתם בטח זורקים עלי עגבניות רקובות וירטואליות בבוז…).

אני אשה מאוד מתוקה (סוכרתית), ובתור שכזו, מעבר לבדיקות ולכל מיני הגבלות בתזונה,  נהנית לקרוא או לשמוע אודות חידושים בתחום התזונה, מה מותר ומה אסור, מה כדאי לעשות כדי לאזן את רמות הסוכר, לשפר את פעילות הלב וכו'. בזה אני אלופה. אבל מכאן ועד להכנת מאכלי גורמה בריאים (או לא) – תהום פעורה.

השורשים נעוצים כנראה דווקא באמי שתחייה

חשבתי לא פעם כיצד ייתכן שאני, בת להורים יוצאי מרוקו, פזורה בה האוכל הוא דבר בעל ערך תזונתי-רגשי-נפשי מאוד חזק, איך אני, בת לאם בשלנית מעולה, יצאתי עם כזה אנטי נגד המטבח בכלל, והבישול בפרט. ובכן, השורשים נעוצים כנראה דווקא באמי שתחייה, שמרוב אהבתה למטבח לא נתנה לי, בתה הקטנה, דריסת רגל בו. אם כילדה רציתי לאפות או לסייע בבישול, אמי ישר סילקה אותי משם בתואנות שונות כגון "את מפריעה", "את סתם מלכלכת ועושה בלגן"; " את צעירה מדי בשביל זה"; "תבזבזי לי את החומרים", וכגון אלה. אז פלא שפיתחתי אנטי?

אני לעומתה מאפשרת לבתי, בת המצווה פלוס, לאפות ולהכין תבשילים פשוטים כאוות נפשה. זה לא קורה הרבה, זה קורה רק שאחד מהמבוגרים בבית, והיא לא משאירה, חלילה, מטבח נקי, אבל שתתנסה. ועובדה, היא אוהבת את זה. אינני יודעת אם זה מנבא בשלנית גדולה, אבל זה בטח לא גורם לתחושת האנטי, כמו אצלי.

עובדה חשובה נוספת היא שבעלי הוא בשלן בחסד, אבל על כך, בהמשך.

ובכל זאת, כשנישאתי לבעלי היקר לפני יותר מ- 20 שנה, רציתי להיות אשה מועילה וטובה, גם במטבח. אספתי מתכונים, כולל מאמי ומהחמות ז"ל, ניסיתי, הכנתי ויצא בכלל לא רע. כך שלבשל אני יודעת, כולל ממולאים, דג מרוקאי, טְבִּיט (חמין עיראקי) ועוד. אבל תמיד הכניסה למטבח היתה מתוך כורח, לא מתוך הנאה, מתוך רצון לחקור ולשפר. צריך לבשל, אז בישלתי.

ולמה אני כותבת בלשון עבר? משום שמאז שילדינו הגיעו לעולם, בעלי, שתמיד היה בשלן מהולל, תפס פיקוד. ומאז ועד היום, ב-99% מהזמן הוא זה שמבשל, ואני… עורכת יפה את השולחן ומנקה אחרי הארוחה. תשמעו, זכיתי! זיווג בין אשה שלא אוהבת את המטבח לבין גבר בשלן זה שילוב מנצח!

מעולם לא הבנתי מָכַּרות, חברות או בנות משפחה שטענו בפניי לא פעם כי הכניסה למטבח היא סוג של תרפיה בשבילן, שזה גורם להן להירגע, כמעט כמו מדיטציה, שזה מפרה אותן ושהן מאושרות שם, בין הסירים. לי זה מביא עצבים! מצדי, תנו לי כדור תחליף לאוכל שלוש פעמים ביום, וגמרנו!

זהו זה, אתם תיהנו לכם מבישולים (במטבח, בטלוויזיה), ואני אעבור לערוץ 8 או לנשיונל ג'אוגרפיק או אלך לקרוא ספר טוב, או הכי עדיף – אלך למחשב לערוך או לכתוב.

לא פעם אני מזפזפת בערוצי הטלוויזיה בפריים טיים ו… אוי לי. בערוץ אחרי ערוץ, כמו באיזו קנוניה חשאית להנחיל את הביטוי "אכול ושתו כי מחר נמות", בכל מקום רק אוכל, אוכל ועוד אוכל. אולפני מטבח מהוקצעים עם שפים או מומחי קולינריה מלמדים אותנו, הצופים, איך להכין כל מיני מאכלים… זפזופ… מאסטר שף – והנה שוב סלמה וג'קי, כוכבות ההווה… זפזופ… תוכנית אוכל של אהרוני… זפזופ… שפים צעירים… זפזופ… מטבחי הגיהינום… זפזופ… שף כלשהו קוצץ ירקות במרץ…

סלט כרוב וסלק (צילמה: שרית פרקול)
אותי זה משעמם, אני לא מאסטר ולא שף (צילמה: שרית פרקול)

אבל נראה לי שרובכם נהנים, ורק אני די סובלת. אני משתעממת! אוכל, הכנתו, מרכיביו, מתכונים וכיוצא באלה הם ממש לא הקטע שלי. כשחברותיי, בעבודה למשל, מתפלמסות על איזה מתכון, של עוגה נניח, משל היתה זו מלאכת מחשבת, אני פשוט פורשת בשקט הצידה ובורחת משם. לא מעניין! בדיוק כמו שסיפורי לידה הם עבורי בגדר תעלומה: צירים, ירידת מים, אפידורל – פשוט סינית.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני די אוהבת לאכול, אבל אכילה כצורך תזונתי: ישבתי- אכלתי- שבעתי (קצת כמו מהטמה גנדי כזה) או כצורך חברתי: לשבת בבית קפה על קפה ועוגה או סלט בריא, בכיף. או אפילו להתחרע על הדבר שאני הכי אוהבת בעולם כולו, גלידה, המאכל שארצה לאכול ביומי האחרון עלי אדמות. אבל ההכנות, ההתפלמסות, התחרותיות סביב אוכל – וואי, זה נראה לי מיותר (בשלב זה אני מכסה את הראש בידיי, כי אתם בטח זורקים עלי עגבניות רקובות וירטואליות בבוז…).

אני אשה מאוד מתוקה (סוכרתית), ובתור שכזו, מעבר לבדיקות ולכל מיני הגבלות בתזונה,  נהנית לקרוא או לשמוע אודות חידושים בתחום התזונה, מה מותר ומה אסור, מה כדאי לעשות כדי לאזן את רמות הסוכר, לשפר את פעילות הלב וכו'. בזה אני אלופה. אבל מכאן ועד להכנת מאכלי גורמה בריאים (או לא) – תהום פעורה.

השורשים נעוצים כנראה דווקא באמי שתחייה

חשבתי לא פעם כיצד ייתכן שאני, בת להורים יוצאי מרוקו, פזורה בה האוכל הוא דבר בעל ערך תזונתי-רגשי-נפשי מאוד חזק, איך אני, בת לאם בשלנית מעולה, יצאתי עם כזה אנטי נגד המטבח בכלל, והבישול בפרט. ובכן, השורשים נעוצים כנראה דווקא באמי שתחייה, שמרוב אהבתה למטבח לא נתנה לי, בתה הקטנה, דריסת רגל בו. אם כילדה רציתי לאפות או לסייע בבישול, אמי ישר סילקה אותי משם בתואנות שונות כגון "את מפריעה", "את סתם מלכלכת ועושה בלגן"; " את צעירה מדי בשביל זה"; "תבזבזי לי את החומרים", וכגון אלה. אז פלא שפיתחתי אנטי?

אני לעומתה מאפשרת לבתי, בת המצווה פלוס, לאפות ולהכין תבשילים פשוטים כאוות נפשה. זה לא קורה הרבה, זה קורה רק שאחד מהמבוגרים בבית, והיא לא משאירה, חלילה, מטבח נקי, אבל שתתנסה. ועובדה, היא אוהבת את זה. אינני יודעת אם זה מנבא בשלנית גדולה, אבל זה בטח לא גורם לתחושת האנטי, כמו אצלי.

עובדה חשובה נוספת היא שבעלי הוא בשלן בחסד, אבל על כך, בהמשך.

ובכל זאת, כשנישאתי לבעלי היקר לפני יותר מ- 20 שנה, רציתי להיות אשה מועילה וטובה, גם במטבח. אספתי מתכונים, כולל מאמי ומהחמות ז"ל, ניסיתי, הכנתי ויצא בכלל לא רע. כך שלבשל אני יודעת, כולל ממולאים, דג מרוקאי, טְבִּיט (חמין עיראקי) ועוד. אבל תמיד הכניסה למטבח היתה מתוך כורח, לא מתוך הנאה, מתוך רצון לחקור ולשפר. צריך לבשל, אז בישלתי.

ולמה אני כותבת בלשון עבר? משום שמאז שילדינו הגיעו לעולם, בעלי, שתמיד היה בשלן מהולל, תפס פיקוד. ומאז ועד היום, ב-99% מהזמן הוא זה שמבשל, ואני… עורכת יפה את השולחן ומנקה אחרי הארוחה. תשמעו, זכיתי! זיווג בין אשה שלא אוהבת את המטבח לבין גבר בשלן זה שילוב מנצח!

מעולם לא הבנתי מָכַּרות, חברות או בנות משפחה שטענו בפניי לא פעם כי הכניסה למטבח היא סוג של תרפיה בשבילן, שזה גורם להן להירגע, כמעט כמו מדיטציה, שזה מפרה אותן ושהן מאושרות שם, בין הסירים. לי זה מביא עצבים! מצדי, תנו לי כדור תחליף לאוכל שלוש פעמים ביום, וגמרנו!

זהו זה, אתם תיהנו לכם מבישולים (במטבח, בטלוויזיה), ואני אעבור לערוץ 8 או לנשיונל ג'אוגרפיק או אלך לקרוא ספר טוב, או הכי עדיף – אלך למחשב לערוך או לכתוב.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן