מי שאינם מופיעים בפני בית המשפט הגבוה לצדק עלולים לטעות ולחשוב שמתקיימים שם דיונים משפטיים. הצדדים טוענים באריכות ומביאים אסמכתאות לדבריהם. השופטים מקשים, ומבקשים אסמכתאות נוספות. ובכן, את בג"ץ ירשנו, אמנם, מהבריטים, אבל פה זה לא בית הלורדים. בבית הלורדים התנהלו דיונים משפטיים. בבג"ץ מנהלים שיחות פרלמנט של יום שישי בבוקר.

שיחת פרלמנט עוסקת בעניינים שעל סדר היום, והיא חוזרת על סיסמאות בנאליות. בשיחת פרלמנט אפשר לומר מה שרוצים, לשתף בחוויות מהדיוטי פרי, ולהסיק מסקנות על סמך דברים שנאמרו ברדיו, נכתבו בעיתון שמחלקים בחינם באוטובוס, או נשמעו בשיחת פרלמנט אחרת. אין צורך להעמיק, ואין חובה להוכיח. שיחת פרלמנט ערה תסתיים בהכרעה של מי שהכי קולני, או בתובנה שיש דעות לכאן ולכאן, ובמקרים הקשים באמת: בהכרה בכך שזהו עניין שהפרלמנט האמיתי, הכנסת, חייב להידרש אליו. ועוד דבר – בשיחת פרלמנט משתתפים בעיקר גברים.

הבעיה היא שלפעמים שיחות הפרלמנט של בג"ץ גולשות לפסקי הדין. בפסק הפרלמנט שניתן לפני יותר משלוש שנים הניחו השופטים – שני גברים ואישה אחת – מה טוב למהגרות עבודה (בפסק הפרלמנט נקבע שאין מדובר ב"מהגרות עבודה", שהרי בישראל אין מהגרות עבודה, אלא רק "עובדות זרות"), ומה שטוב להן הוא לעבוד בסיעוד בלי לקבל תשלום עבור שעות נוספות. למה? כי ידוע, שהן נורא מסכנות בארצות שלהן, והן באות לכאן, וכל הטוב שלנו נשפך עליהן, אז גם אם לוקחים מהן קצת, המצב שלהן עדיין זהב לעומת מה שיכול היה להיות אם היו נשארות בחורים שמהן באו. חוץ מזה, אסור לשכוח שיש גם צד שני למטבע, וגם שם לא בדיוק גן עדן, ואלה הם המטופלים הסיעודיים – המעסיקים – שהם מה זה מסכנים, והמצב שלהם מה זה רע. וכן, שהכנסת תטפל בזה.

הכנסת, כמובן, לא טיפלה, והיום ניתנה הכרעה בעתירה שהוגשה לדיון נוסף בפסק הפרלמנט. שישה גברים ישבו לדיון, וצירפו אליהם שלוש נשים. וראו זה פלא: ארבעה שופטים כתבו פסק פרלמנט חדש שמצדיק את הקודם, והוסיפו שלא נעים להם מהמסכנות שמטפלות ומהמסכנים שמטופלים, ו"אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי", ושהכנסת תטפל. השופט החמישי כתב שהמדינה אשמה במה שקורה, אבל זה מה יש, ולכן הצטרף לאחרים, ושהכנסת תטפל. משום כך, בדעת רוב, העתירה נדחתה. השופט השישי אמר שהחברים שלו צודקים, אבל, יאללה, לא יפה, תנו לעובדות עוד עשרים אחוז בשכר, ונגמור עם זה.

ושלוש השופטות? הן כתבו פסק דין. אמיתי. הן הסבירו בו, שעובדות הן עובדות הן עובדות, ומשום שהן עובדות חלים עליהן דיני העבודה, גם כשהן עובדות עבור אנשים מסכנים. אם ישראל בחרה להשתית את ענף הסיעוד על מהגרות עבודה, ולהפוך את המטופלים הסיעודיים למעסיקים, זה ממש לא אומר שמהגרות העבודה צריכות לשלם את המחיר, ויש לשלם להן עבור עבודתן.

המאמר פורסם ב"laissez passer". הכותבים הם עורכי דין העוסקים בזכויות אדם ומהגרים בפרט.

[related-posts]