הנה הוא מגיע, אוטוטו הוא כאן, מתקדם אלינו בצעדי ענק ואי אפשר לברוח, "ליל הסדר" בפתח וכולנו כמרקחה. כולנו  באותן במגננות, הופכים לאיש אחד, רקמה אנושית אחת גדולה. אם ליל הסדר היה מקוטלג כמערכת יחסים בפייסבוק, אין ספק שהוא היה הופך ל"זה מסובך". כי ככל שננסה, לפחות רובנו, לא להיכנס ללחץ, לא נצליח – וזה בדוק.

הסאגה מתחילה כבר כמה שבועות לפני כן, באמצע שיחה על הא ודא בארוחת הערב. האישה זורקת לבעלה כבדרך אגב, "אז החג אנו אצל ההורים שלי, כי כמו שאני זוכרת, בשנה שעברה היינו אצל הוריך".

דממה משתררת בחדר, מחשבות של בריחות וקומבינות מסתחררות בראש, מי לא מכיר את זה? " אוי, לא, כבר עברה שנה? עוד שנה? מה נשתנה בכלל השנה? ועוד  להורים שלה? אני כבר יודע מה מחכה לי. אמא שלה תקדח לי בראש, איפה אתם, לא רואים אתכם הרבה, ולא מגיע לי עוד נכד או נכדה? מה כבר ביקשתי? אתם עובדים קשה מדי. אבא שלה מרחוק יהנהן לי בראשו לאות הזדהות מוחלטת על מה שאני עובר. ובסוף, בטח אצטרך לקחת את סבתא יונה הביתה. והפקקים, מה חטאתי לפקקים המטורפים האלה, כל עם ישראל בכבישים, התנועה זוחלת, לא זורמת, אני מתחיל לקבל סחרחורת. אולי ניסע השנה? מזמן לא היינו בחופש, מה רע בכמה ימים, צימר מפנק בצפון, או איזה ארבעה לילות בברצלונה, בואי נתנתק קצת".

"השתגעת?" היא עונה לו בתרעומת, "אתה יודע איזו הוצאה ענקית זאת? חוץ מזה, אני לא יכולה לעשות את זה להורים שלי, הם מבוגרים, אמא שלי מארחת, טורחת, הזמינה הרבה אנשים, איזה פרצוף יהיו לנו? איזו צורה  תהייה לזה?"

לפחות היא מבשלת טוב, הוא חושב לעצמו בעצב, אין שום דרך מילוט, זה יהיה חייב לקרות, באשר אבדתי אבדתי. אולי אגרום לעצמי לאיזה 39 חום, אלרגיות של אביב, הוא מנסה להשתעשע בפנטזיות ויודע שזה לא יקרה.

האמנם יצאנו מעבדות לחירות?

מה גורם לכל כך הרבה אנשים, להסתייג מארוחה משפחתית נעימה, ציון העובדה המשמחת, תוך כדי קריאת ההגדה, שיצאנו מעבדות לחירות, אוכל טוב?

השאלות יודעות לקלוע בול במקום שכואב

התשובה נמצאת בגוף השאלה. כמו בהגדה, גם בשולחן הסדר יושבים אחד חכם, אחד תם, אחד רשע, וכולם שיודעים לשאול את השאלות, וגם לראות את כל המשפחה המורחבת. זה לא רק לראות, זה לשבת, לדבר, והשאלות יודעות לקלוע בול במקום שכואב, במקום שלא פתור, במקומות שאנחנו נמלטים מההתמודדות איתם רוב ימות השנה. לכי תסבירי עכשיו לדודה חיה איך זה שאת בת 34 ועדיין, רחמנא ליצלן, רווקה, חיה עם שותף, חתול וכלבה בדירה שכורה בבזל ולא מצליחה לגמור את החודש. או נסי להסביר לדודה הנודניקית השנייה איך העזת לעלות במשקל כמה קילוגרמים. נו באמת, איך תתפסי חתן ככה, וזה גם לא טוב להריונות, כי ממילא מעלים במשקל והסיכון גבוה, תראי את אחותך, שומרת על המשקל, לא מתפתה למתוקים, אוכלת בריא, אל תגזימי עכשיו בארוחה,  מתי עשית בדיקות דם לאחרונה?

אתה עדיין מעשן? עדיין בג'וב הזה שלא מתגמלים אותך כראוי? למה התגרשת, אז לא אוהבים כבר, לא נורא, לומדים להסתדר ביחד, לפחות למען הילדים. וזה ממשיך וממשיך.

זו היציאה לחירות? לזה פיללנו? אם זו הייתה חירות אמיתית, השאלות בכלל לא היו נשאלות, מי שהיה רוצה בא ומי שלא לא, ואם כבר היו מעזים לשאול אותנו שאלות, היינו עונים פשוט איך שבא לנו באותו רגע. אבל משפחה, משפחה זה מסובך, אמא לא תרגיש נעים ותצטרך להתנצל בשמנו, אז מה עשינו? כן,  ככה זה כשפוגשים את המשפחה המורחבת, לא תמיד שוררים אור ואהבה, כי הרי משפחה לא בוחרים. ברגעים הכי רגישים לרוב מאבדים את הטאקט.

והמארחת, כמה השקעה, הבית מצוחצח עד הפאנל האחרון, גרגרי אבק למרות האובך לא ירקדו בחוצפה על שום חלון ותריס,  הבגד הכי חדיש יוצא מהארון, התכשיט הכי מבריק, החיוך הכי נוצץ. הערב הזה שייך למארחת, היא תבטל בהינף יד ידידותי את כל המחמאות שירעיפו עליה, כאילו שלא טרחה שבועות  רבים למען ערב זה.

>>> מאושפיזין לאישפוזין: החיים בעיני מארחת תשושה 

אז הנה מגיע הרגע, כולם  התאספו מחוייכים ורעבים, הילדים כבר חסרי סבלנות למצוא את האפיקומן. עכשיו, אחרי החיבוקים, הטפיחות על השכם, רק נותר להתיישב מול השולחן המזמין,  להתחיל לקרוא את ההגדה, לזייף בחינניות ב-די-די-דיינו, לצעוק את "עשר המכות" באקסטזה ולצחקק בלב שיש עוד כמה "מכות" שהיינו מתים להכחיד. לנסות להתגאות בילד שישיר את "מה נשתנה" (בבית הוא שר את זה כל כך יפה, פתאום כאן הוא מתבייש)?

והנה סוף סוף מגיע האוכל הנכסף, הילדים מתרוצצים, הנה, עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. עכשיו רק נותר להתווכח עם אלו שמתעקשים על "חד גדיא" ואלו שממלמלים – לא חשוב, העיקר הכוונה.

ואחרי הכל, לקראת חצות, קצת שיכורים ובכפתור פתוח במכנסיים החדשים, מלטפים את הבטן ונאנחים, שומעים בחצי אוזן את המריבות של הילדים, מי שם את ידו ראשון על מה שהיה עד לא מזמן אפיקומן. שותים עוד כוסית אלכוהול שהחיים יהיו יותר יפים. מישהו מדליק טלוויזיה, ואנחנו מוצאים את עצמנו צופים בפעם המי-יודע-כמה בגילה אלמגור מכינה אוכל ומנסה לאחד את המשפחה בסרט "לילסדה" ומבינים, שצרת רבים חצי נחמה, כולנו באותה סירה, להתראות בפרעה הבא.