ל"הבימה" יש משהו טוב

ההצגה "משהו טוב" היא ההוכחה, שכדי ליצור תיאטרון טוב לא צריך יותר מאולם קטן ואינטימי, טקסט אמין ושנון, ושלוש שחקניות מצוינות. התוצאה: קומדיה מרגשת ומטלטלת. חוץ מזה – מתי שמעתם את ליא קניג מדברת בגילוי לב על דגדגן, ויברטור ועל מה שמתרחש לה בין הרגליים?

ל"הבימה" יש משהו טוב

ההצגה "משהו טוב" היא ההוכחה, שכדי ליצור תיאטרון טוב לא צריך יותר מאולם קטן ואינטימי, טקסט אמין ושנון, ושלוש שחקניות מצוינות. התוצאה: קומדיה מרגשת ומטלטלת. חוץ מזה – מתי שמעתם את ליא קניג מדברת בגילוי לב על דגדגן, ויברטור ועל מה שמתרחש לה בין הרגליים?

[rating=4]

"משהו טוב" בתיאטרון "הבימה" היא הצגה מתעתעת ומטלטלת. ההתחלה קלילה ומצחיקה, אפילו נועזת, והזכירה לי את "מונולוגים מהווגינה". טקסט עמוק, תרתי משמע. מתי בפעם האחרונה שמעתם את ליא קניג מדברת בגילוי לב על דגדגן, ויברטור ועל מה שמתרחש בין הרגליים שלה? כבר שנים רבות לא ראיתי את השחקנית הוותיקה כל כך מצחיקה ובעיקר אמיתית. הפעם, לשם שינוי, היא לא "משחקת" ונוטה להגזים, אלא פשוט מדברת – ומצליחה להשכיב את הקהל מצחוק ולגעת במקומות הרגישים ביותר, לא רק אצלה, אלא גם אצל כל אחת ואחד מהצופות והצופים באולם הקטן והאינטימי של "הבימרתף".

בגובה העיניים. קנליס-אולייר, קניג ורוזן. צילום: ז'ראר אלון

כך גם טטיאנה קנליס אולייר ומורן רוזן. שלוש שחקנית, שמשחקות ומייצגות שלושה דורות – הבת איימי, האימא לוריין והסבתא קיי במהלך שנה משמעותית בחייהן.

למה ההצגה מתעתעת ומטלטלת? כי ההתחלה המצחיקה והסקסית אינה מעידה על מה שיתרחש בהמשך ועל הסוף, שמשלב עצב ושמחה, והרהורים לא פשוטים על משמעות החיים.

את "משהו טוב" כתבה מחזאית אירית אלמונית יחסית, איליין מרפי, שחקנית בעברה. "משהו טוב" הוא המחזה הראשון שלה והוא זכה ב-2008 בפרס הראשון בפסטיבל דאבלין וב-2009 – בפסטיבל אדינבורו. לאחר מכן הוצג בהצלחה בניו-יורק.

"משהו טוב" הוא, בעצם, אנטי מחזה. לכאורה אין בו דרמה גדולה, אין קונפליקטים קיצוניים, אין "עלילה" במובן המקובל בתיאטרון, התפאורה מינימאלית, מעט מוזיקה ומשחקי תאורה, והכי "אנטי" הוא שרוב המחזה מורכב ממונולוגים, המשתלבים זה בזה, של כל אחת מהשחקניות. כל המרכיבים הללו אינם חביבים על מנהלי תיאטראות, וגם על הקהל הרחב, וגם אני הגעתי להצגה עם חששות לא מעטים, שאני הולך לראות תיאטרון ניסיוני ולא מעניין (ההצגה היא הפקה משותפת של "הבימה" ותיאטרון מ.ר.א.ה בקריית שמונה).

אז מה הסוד של "משהו טוב"? שאלת מיליון הדולר. גם בתיאטרון אין נוסחאות בטוחות להצלחה. במקרה הזה הטקסט של מרפי הוא רגיש, אמיתי, כן ונוגע, לא נמוך ולא גבוה, בגובה העיניים, אולי כי מרפי היתה שחקנית בעברה והיא יודעת לכתוב לשחקניות, בשר ודם. "משהו טוב" אינו מחזה גדול ומרפי אינה נמצאת בליגה של הגדולים, ובכל זאת יש לה את זה: היא מצליחה לרגש ולשעשע לא פחות מהם.

שלוש השחקניות, בניצוחו של הבמאי רועי הורוביץ, מצליחות לרתק את הקהל עם הטקסט הצנוע, שמדבר על כל מה שמעניין ומעסיק נשים וגברים: אהבה ותשוקה, לידה ומוות, ילדים ומשפחה.

קניג היא המבריקה בחבורה, קנליס אולייר טובה מאוד ומורן רוזן, שחקנית צעירה וחדשה על הבמה, טובה רוב הזמן, מלבד כמה נפילות מתח באמצע. בסיום ההצגה מתאחדות השלוש לסצנה מרגשת במיוחד, שמותירה חלק מהצופים עם דמעות בעיניים.

"משהו טוב" היא ההצגה הכי טובה שמועלית בימים אלה בתיאטרון הישראלי.

[rating=4]

"משהו טוב" בתיאטרון "הבימה" היא הצגה מתעתעת ומטלטלת. ההתחלה קלילה ומצחיקה, אפילו נועזת, והזכירה לי את "מונולוגים מהווגינה". טקסט עמוק, תרתי משמע. מתי בפעם האחרונה שמעתם את ליא קניג מדברת בגילוי לב על דגדגן, ויברטור ועל מה שמתרחש בין הרגליים שלה? כבר שנים רבות לא ראיתי את השחקנית הוותיקה כל כך מצחיקה ובעיקר אמיתית. הפעם, לשם שינוי, היא לא "משחקת" ונוטה להגזים, אלא פשוט מדברת – ומצליחה להשכיב את הקהל מצחוק ולגעת במקומות הרגישים ביותר, לא רק אצלה, אלא גם אצל כל אחת ואחד מהצופות והצופים באולם הקטן והאינטימי של "הבימרתף".

בגובה העיניים. קנליס-אולייר, קניג ורוזן. צילום: ז'ראר אלון

כך גם טטיאנה קנליס אולייר ומורן רוזן. שלוש שחקנית, שמשחקות ומייצגות שלושה דורות – הבת איימי, האימא לוריין והסבתא קיי במהלך שנה משמעותית בחייהן.

למה ההצגה מתעתעת ומטלטלת? כי ההתחלה המצחיקה והסקסית אינה מעידה על מה שיתרחש בהמשך ועל הסוף, שמשלב עצב ושמחה, והרהורים לא פשוטים על משמעות החיים.

את "משהו טוב" כתבה מחזאית אירית אלמונית יחסית, איליין מרפי, שחקנית בעברה. "משהו טוב" הוא המחזה הראשון שלה והוא זכה ב-2008 בפרס הראשון בפסטיבל דאבלין וב-2009 – בפסטיבל אדינבורו. לאחר מכן הוצג בהצלחה בניו-יורק.

"משהו טוב" הוא, בעצם, אנטי מחזה. לכאורה אין בו דרמה גדולה, אין קונפליקטים קיצוניים, אין "עלילה" במובן המקובל בתיאטרון, התפאורה מינימאלית, מעט מוזיקה ומשחקי תאורה, והכי "אנטי" הוא שרוב המחזה מורכב ממונולוגים, המשתלבים זה בזה, של כל אחת מהשחקניות. כל המרכיבים הללו אינם חביבים על מנהלי תיאטראות, וגם על הקהל הרחב, וגם אני הגעתי להצגה עם חששות לא מעטים, שאני הולך לראות תיאטרון ניסיוני ולא מעניין (ההצגה היא הפקה משותפת של "הבימה" ותיאטרון מ.ר.א.ה בקריית שמונה).

אז מה הסוד של "משהו טוב"? שאלת מיליון הדולר. גם בתיאטרון אין נוסחאות בטוחות להצלחה. במקרה הזה הטקסט של מרפי הוא רגיש, אמיתי, כן ונוגע, לא נמוך ולא גבוה, בגובה העיניים, אולי כי מרפי היתה שחקנית בעברה והיא יודעת לכתוב לשחקניות, בשר ודם. "משהו טוב" אינו מחזה גדול ומרפי אינה נמצאת בליגה של הגדולים, ובכל זאת יש לה את זה: היא מצליחה לרגש ולשעשע לא פחות מהם.

שלוש השחקניות, בניצוחו של הבמאי רועי הורוביץ, מצליחות לרתק את הקהל עם הטקסט הצנוע, שמדבר על כל מה שמעניין ומעסיק נשים וגברים: אהבה ותשוקה, לידה ומוות, ילדים ומשפחה.

קניג היא המבריקה בחבורה, קנליס אולייר טובה מאוד ומורן רוזן, שחקנית צעירה וחדשה על הבמה, טובה רוב הזמן, מלבד כמה נפילות מתח באמצע. בסיום ההצגה מתאחדות השלוש לסצנה מרגשת במיוחד, שמותירה חלק מהצופים עם דמעות בעיניים.

"משהו טוב" היא ההצגה הכי טובה שמועלית בימים אלה בתיאטרון הישראלי.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן