שיאו של הביקור היה הנאום בבנייני האומה בירושלים שמטרתו המרכזית הייתה להעביר לציבור בארץ (או לפחות לחלקו) מסר אחד ברור: "די לכיבוש. עשו שלום – כי זכותו של העם הפלסטיני לזכות בחירותו". המסר יפה, אבל כל מה שקדם לו, וכל מה שבא אחריו בנאום – היה מסע חנופה שהיה צריך לגרום אי-נוחות לכל ישראלי שמכבד את עצמו. לכל אורך הדברים נדמה היה שאובמה פונה לרגשי הנחיתות ולצורך הנואש של הישראלים באהבה ותשומת לב, רק כדי להעביר לו לאחר מכן מסר הגיוני ונכון, גם אם טריוויאלי ומובן מאליו.

נראה שאובמה הגיע ארצה חמוש בתובנה שרוב ניכר מן הישראלים הם אטומים ומחפשים מחוות פומביות של גילויי חיבה כלפיהם וכלפי מדינתם מצד אישים רמי-מעלה בזירה הבינלאומית. אלא שאובמה יודע שבכל הנוגע אליו מדובר במראית עין בלבד: גם אם ינאם 24 שעות ברציפות ויביע אהבה בלא סייג לעם ישראל, דבריו החריפים יוותרו חריפים ומילות החנופה לא ישנו את המציאות העגומה, שבה ההתנגדות למדיניות הישראלית בעולם היא חסרת תקדים והקהילה הבינלאומית קצה בכיבוש הישראלי.

אובמה לא צריך לשכנע איש שמדינת ישראל מוצלחת. הוא לא צריך לשכנע איש שיש כאן גאונות יצירתית בכל הקשור לטכנולוגיה, למדעים וכיוצא באלה. הדבר ידוע, ואין בי אלא הערכה לכך ואולי גם קצת קנאה בהישגים הישראליים. אך מה עשה אובמה? הוא נקט ביודעין בטקטיקה של הסחה, תוך צביעת דבריו לאזרחי ישראל בדברי נועם, חנופה, פרגון ואהבה דביקה כדי לספר בפשטות את האמת העירומה על הכיבוש.

גם אם נאום אובמה העלה חיוך על פניהם של כמה מבכירי הציבור הישראלי, שראו בנאום הוכחה לכך שישראל אינה נתונה בבידוד מדיני, ושהיא כן צועדת בדרך הנכונה, קשה להתכחש לעובדה שמדובר בסטירה מצלצלת ובעיטה הגונה בישבנם של הישראלים. לדעתי, הנאום צריך היה לבייש רבים כאן במדינה ולחשוף את קלונם ואת קוצר ראייתם. הנאום היה צריך גם לגרום למבוכה בקרבו של כל ישראלי, שכן ברור לכל כי, למרות כל הקוסמטיקה שמרח אובמה בפני המציאות, המציאות פורצת החוצה ואי אפשר לטשטש את כיעורה.

אני מאמין באמת ובתמים שראש הממשלה נתניהו רוצה להגיע להסכם שלום מול הפלסטינים, אך הוא לא יכול לעשות כן מהרבה סיבות, פוליטיות ואחרות. אולם, ירצה ככל שירצה, העם הפלסטיני כבר לא יוכל להמתין יותר. ההמתנה הזו כבר מוגזמת. שמחתי מאוד גם על כך שהנשיא אובמה בחר לדבר כאדם ולא כנשיא. לפני הנאום בבנייני האומה ראיתי את ביקורו ברמאללה, אצל יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס. פניו של עבאס הראו עצב רב ותסכול אמיתי, כפניו של אדם שנמאס לו כבר לדבר, נמאס לו להמתין או  לסמוך על אחרים שיעניקו לו ולבני עמו חירות ועצמאות.

פניו של עבאס שכנעו אותי כי כעת, יותר מבכל זמן אחר, אם הפלסטינים רוצים לזכות במדינה משלהם, עליהם לקחת את גורלם בידיהם. איני מדבר על מאבק מזוין ואלים, אלא על נקיטת התנגדות אמיצה ונחושה כזכותם המובנת מאליה. הפלסטינים צריכים לקום על רגליהם, להגיע לכל מקום שבו נמצאים מתנחלים ולהוציאם מביתם, כמובן מבלי לפגוע בהם. אם אותם מתנחלים ירצו לפגוע – שיפגעו. אם חיילי צה"ל רוצים לפגוע – שיפגעו. אבל לפלסטינים אסור לפגוע באיש. הפלסטינים חייבים לזכות בחירותם באופן הכי אינטליגנטי ומחוכם שיש והם יכולים לעשות זאת כי הם עם חכם. רק עם חכם וייחודי כמו הפלסטינים יכול לסבול את הסבל הרב שהיה ועודנו מנת חלקם ורק כי זהו עם חכם, יוכל העם הפלסטיני לזכות בחירותו בדרך צודקת וראויה.

לפלסטינים נמאס לחכות למישהו שיוציא עבורם את הערמונים מן האש. נאום אובמה הוכיח שלעת עתה יש בישראל אדישות ואטימות כלפי העניין הפלסטיני . מנגד, אם האדישות והאטימות לא תעלמנה, כמו שרמז אובמה ואמרו אחרים באופן ברור, מדינת ישראל הולכת אל הלא נודע ואל עתיד רע ומר.