בקרוב ישתנו חיי מן הקצה אל הקצה

מה ש"אמור" היה לקרות באופן טבעי כבר לפני עשור וחצי או שניים מגיע באיחור לא ממש אופנתי ובאופן הרבה פחות טבעי. אני בעוד כחודש בת 43 ועומדת להיות אמא יחידנית של גור-אנשים קטן מהפרייה מלאכותית ותרומת זרע. פרק מתוך יומן

בקרוב ישתנו חיי מן הקצה אל הקצה

מה ש"אמור" היה לקרות באופן טבעי כבר לפני עשור וחצי או שניים מגיע באיחור לא ממש אופנתי ובאופן הרבה פחות טבעי. אני בעוד כחודש בת 43 ועומדת להיות אמא יחידנית של גור-אנשים קטן מהפרייה מלאכותית ותרומת זרע. פרק מתוך יומן

מסתובבת מצד לצד במיטה. שקט.

כמה בעיטות מאחורי הפופיק מזכירות לי מה שלא ניתן לשכוח. בקרוב ישתנו חיי מקצה לקצה.

אני עומדת להיות אמא.

מה ש"אמור" היה לקרות באופן טבעי כבר לפני עשור וחצי או שניים מגיע באיחור לא ממש אופנתי ובאופן הרבה פחות טבעי.

גיגה (צילמה: ג'ודי בן יוד)
החלטה שהיא אולי הקשה ביותר בחיים (צילמה: ג'ודי בן יוד)

אני בעוד כחודש בת 43 ועומדת להיות אמא יחידנית של גור-אנשים קטן מהפרייה מלאכותית ותרומת זרע.

אני אמנם בן אדם מאוד חולק (יתר על המידה, יש יאמרו) אבל את זה החלטתי לא לפרסם עד עכשיו.

רציתי קודם לחכות שזה יצליח.

אז אמנם הלידה עוד לפניי, אבל מאחר שאני לא מאמינה באמונות טפלות וכרגע משתדלת לראות כמה שיותר ורוד (או תכלת, במקרה שלי) אני חושבת שזה הזמן לחלוק גם את זה ואולי לעזור לעוד כמה בחורות במצב דומה להגיע להחלטה שהיא אולי הקשה ביותר בחיים. לפחות מאלו שאני עשיתי עד כה.

זה לא שנזכרתי מאוחר, בכלל לא. כבר עם החבר הראשון הרציני, סביב גיל 21, נהגתי להשתעשע במחשבות על מה הילד יירש ממנו ומה ממני. לא שהרגשתי אז מוכנה להורות, אבל זה לגמרי כבר היה בקופסה.

אותו קשר, עמוס בחלומות ורודים, הסתיים בשברון לב, וחלפו לא מעט שנים עד שהתגברתי עליו.

עוד לא ראיתי שום צורך לוותר על החלום של חבר-חתונה-משפחה

מאוחר יותר, בגיל 30, הגעתי לשיא המוכנות הנפשית. גם אז הייתי במערכת יחסים. אפילו ממושכת מאוד. באותם ימים הרגשתי שאני מוכנה להיות בהריון אתמול. אבל הקשר לא היה מספיק יציב וגם הוא, במקום להתקדם לשלב הבא – הסתיים.

עדיין הייתי יחסית צעירה כדי שלא אצטרך להתחיל לחשוב על הקמת משפחה ללא בן זוג. מחזרים עדיין היו בשפע, ולמרות הקושי למצוא משהו הדדי, עוד לא ראיתי שום צורך לוותר על החלום של חבר-חתונה-משפחה. הייתי גם מספיק תמימה בשביל לחשוב שהמראה והאופי הצעיר מחפים על הגיל הביולוגי. זוכרת שהפתיע אותי ללמוד שאפילו גברים שכבר רוצים ילדים, לא רוצים בחורה מעל גיל 35, מחשש שהיא לא תוכל להכנס להריון, שהכל יצטרך להיות בלחץ, ושאם רוצים יותר מילד אחד אז גם אין לוקסוס של זמן לעשות בינהם מרווחים.

בזמנו זה הכעיס אותי, ואולי גם היום במידה מסויימת, אבל האמת? לא יכולה להאשים אותם. למעשה הם צודקים, וייתכן שזה טבוע בדנ"א שלהם, כמו הרצון שלנו להרות לגבר כמה שיותר מוצלח בעינינו.

"מי ירצה אותך עכשיו, את עגבניה רקובה" ועוד מחמאות דומות

אני זוכרת שבשנות השלושים לחיי כתבתי על הכמיהה שלי למצוא זוגיות טובה ולהתקדם איתה לשלב הבא ונתקלתי בשפע תגובות נוזפות מגברים. למה חיכית עד עכשיו? מגיע לך, כי היית בררנית עד היום! מי ירצה אותך עכשיו, את עגבניה רקובה ועוד מחמאות דומות.

יש לאנשים, ובעיקר לגברים, נטייה לחשוב שאישה שהגיעה לגיל מאוחר רווקה זה בגלל שכל מה שעניין אותה זה קריירה, או שהייתה בררנית מדי. מן הסתם יש גם נשים כאלו, אבל לדעתי הרוב המכריע של הנשים הגיעו למצב זה בגלל שככה הובילו אותן החיים. חלק מזה מבחירות שגויות שלהן, אבל היי,  כולנו בני אדם. גם בזה לא ממש אפשר להאשים אף אחת. אז היו לי מערכות יחסים, אבל מכאן ועד ליצור קשר זוגי הדדי הדרך לא קלה. ודווקא הצלחתי כמה פעמים, ואפילו קשרים של שנתיים עד חמש שנים, אבל לא הצלחתי לגרום להם לעבור לשלב הבא. אולי זה האופי שלי, הפחדים שלי, נכות רגשית שלי, או הבחירה בגברים לא מתאימים למטרה זו… לא משנה מה הסיבה. עובדה שהתוצאה היתה שאף אחד מהקשרים ההם לא הסתיים בחתונה. אז נכון, לא התפשרתי על משיכה ולא התפשרתי על אהבה. מן הסתם צודקים אלו שאומרים שאילו הייתי מתפשרת יכולתי להיות נשואה עם ילדים כבר מזמן. אבל אם אלו הדברים עליהם אני צריכה להתפשר, אני עדיין חושבת שלא יכולתי אחרת.

ואני עוד בת מזל. אין לי ספק שיש המון בחורות טובות אחרות שבכלל לא היו להן את כל האפשרויות שהיו לי. כאלו שזכו למעט מאוד אהבות, אם בכלל. אבל שוב, התוצאה זהה. רבות מאיתנו הגיעו לגיל מאוחר ללא זוגיות, וצר לי, אבל אני לא מסכימה עם אלו שיטענו שזה היה ניסיון של "הטבע" לסנן דווקא אותנו מהורות.

כולנו יודעים שיש הרבה אנשים בחוץ שלא מתאימים להיות הורים, וזה לא משהו אפילו שבהכרח ניתן לדעת מראש. כאלו שמתעללים בילדיהם, נוטשים אותם, פוגעים בהם ואפילו מנסים למכור אותם באינטרנט בשביל כמה אלפי דולרים. כולנו חושבים שעדיף שיהיו לילד גם אמא וגם אבא, אבל למעשה יש מצב שזו דעה מסורתית שלא בהכרח עומדת במבחן הזמן וההתפתחות האנושית. אולי ביום בו יהיה ברור כחברה שזה לא הכרח עבור ילד, אותו ילד שיגדל כבר לא ירגיש בחסך כזה בכלל. ייתכן שילד שגדל רק עם הורה אחד (יהיה זה גבר או אישה) מרגיש בחוסר הזה בגלל החברה שסביבו. מפני שזו עדיין הנורמה.

אם אחת, אב אחד, שתי אמהות, שני אבות וגם הרכבים מורכבים יותר

הילדים של היום, לפחות בערים המודרניות יותר בארץ, מכירים כבר את כל אפשרויות המשפחה הלא מסורתיות. אם אחת, אב אחד, שתי אמהות, שני אבות וגם הרכבים מורכבים מזה. ככל שיחלוף הזמן וזה יהיה טבעי ומקובל יותר, מה שעוד נראה היום כחריג יהפוך לנורמה. לדעתי כולם רק ירוויחו מזה.

מה שחשוב לילד זה הורה אוהב, אכפתי ומעניק. אם כל ילד יזכה אפילו להורה אחד כזה מה טוב.

אז אני החלטתי שלפחות לילד אחד, אני אהיה ההורה הזה.

ממשיכה להסתובב מצד לצד… הבטן כבר תופסת מקום של כבוד. בקרוב עומדים חיי להשתנות.

[related-posts title="עוד מאת גיגה פרקול"]

המשך: רק עוד כמה משחקי כדורגל בדרך לניצחון

חמסה חמסה… 

1 Comment

  1. עירית
    26 במרץ 2013 @ 12:09

    גיגה יקרה

    איזה מזל שיש היום את האפשרות לעשות ילד בלי להיאלץ לסבול נישואי אין-ברירה כואבים.
    הטור שלך הוא תיזכורת חשובה לכל מי שנמצאת בהתלבטות הזו של רווקות בנות ארבעים, שיש בחירה.
    איזה מזל שיש אפשרויות בחירה! אפשר לעשות ילד לבד, אפשר גם לא. אפשר להתפשר ולהיכנס לזוגיות לא-אידאלית כדי שיהיה ילד+2 הורים, אפשר גם לא. אפשר לעשות הסדר עם בחור, ואפשר גם לא!
    בכל זאת העולם התקדם טיפ טיפה והרחיב את מיגוון האפשרויות העומדות בפני אשה. אין אפשרות אחת נכונה, יש את האפשרות שמתאימה לכל אחת.

    השאלה "למה הגעתי למצב הזה" היא שאלה מיותרת, שאף פעם אין עליה תשובה תקפה, ולכן באמת עדיף
    להתעמק בשאלה – איזה אופציה אני בוחרת מבין מה שיש.

    מאחלת לך המון אושר עם הבחירה שלך ועם האומץ לשתף בהחלטה שלך.

    עירית

מסתובבת מצד לצד במיטה. שקט.

כמה בעיטות מאחורי הפופיק מזכירות לי מה שלא ניתן לשכוח. בקרוב ישתנו חיי מקצה לקצה.

אני עומדת להיות אמא.

מה ש"אמור" היה לקרות באופן טבעי כבר לפני עשור וחצי או שניים מגיע באיחור לא ממש אופנתי ובאופן הרבה פחות טבעי.

גיגה (צילמה: ג'ודי בן יוד)
החלטה שהיא אולי הקשה ביותר בחיים (צילמה: ג'ודי בן יוד)

אני בעוד כחודש בת 43 ועומדת להיות אמא יחידנית של גור-אנשים קטן מהפרייה מלאכותית ותרומת זרע.

אני אמנם בן אדם מאוד חולק (יתר על המידה, יש יאמרו) אבל את זה החלטתי לא לפרסם עד עכשיו.

רציתי קודם לחכות שזה יצליח.

אז אמנם הלידה עוד לפניי, אבל מאחר שאני לא מאמינה באמונות טפלות וכרגע משתדלת לראות כמה שיותר ורוד (או תכלת, במקרה שלי) אני חושבת שזה הזמן לחלוק גם את זה ואולי לעזור לעוד כמה בחורות במצב דומה להגיע להחלטה שהיא אולי הקשה ביותר בחיים. לפחות מאלו שאני עשיתי עד כה.

זה לא שנזכרתי מאוחר, בכלל לא. כבר עם החבר הראשון הרציני, סביב גיל 21, נהגתי להשתעשע במחשבות על מה הילד יירש ממנו ומה ממני. לא שהרגשתי אז מוכנה להורות, אבל זה לגמרי כבר היה בקופסה.

אותו קשר, עמוס בחלומות ורודים, הסתיים בשברון לב, וחלפו לא מעט שנים עד שהתגברתי עליו.

עוד לא ראיתי שום צורך לוותר על החלום של חבר-חתונה-משפחה

מאוחר יותר, בגיל 30, הגעתי לשיא המוכנות הנפשית. גם אז הייתי במערכת יחסים. אפילו ממושכת מאוד. באותם ימים הרגשתי שאני מוכנה להיות בהריון אתמול. אבל הקשר לא היה מספיק יציב וגם הוא, במקום להתקדם לשלב הבא – הסתיים.

עדיין הייתי יחסית צעירה כדי שלא אצטרך להתחיל לחשוב על הקמת משפחה ללא בן זוג. מחזרים עדיין היו בשפע, ולמרות הקושי למצוא משהו הדדי, עוד לא ראיתי שום צורך לוותר על החלום של חבר-חתונה-משפחה. הייתי גם מספיק תמימה בשביל לחשוב שהמראה והאופי הצעיר מחפים על הגיל הביולוגי. זוכרת שהפתיע אותי ללמוד שאפילו גברים שכבר רוצים ילדים, לא רוצים בחורה מעל גיל 35, מחשש שהיא לא תוכל להכנס להריון, שהכל יצטרך להיות בלחץ, ושאם רוצים יותר מילד אחד אז גם אין לוקסוס של זמן לעשות בינהם מרווחים.

בזמנו זה הכעיס אותי, ואולי גם היום במידה מסויימת, אבל האמת? לא יכולה להאשים אותם. למעשה הם צודקים, וייתכן שזה טבוע בדנ"א שלהם, כמו הרצון שלנו להרות לגבר כמה שיותר מוצלח בעינינו.

"מי ירצה אותך עכשיו, את עגבניה רקובה" ועוד מחמאות דומות

אני זוכרת שבשנות השלושים לחיי כתבתי על הכמיהה שלי למצוא זוגיות טובה ולהתקדם איתה לשלב הבא ונתקלתי בשפע תגובות נוזפות מגברים. למה חיכית עד עכשיו? מגיע לך, כי היית בררנית עד היום! מי ירצה אותך עכשיו, את עגבניה רקובה ועוד מחמאות דומות.

יש לאנשים, ובעיקר לגברים, נטייה לחשוב שאישה שהגיעה לגיל מאוחר רווקה זה בגלל שכל מה שעניין אותה זה קריירה, או שהייתה בררנית מדי. מן הסתם יש גם נשים כאלו, אבל לדעתי הרוב המכריע של הנשים הגיעו למצב זה בגלל שככה הובילו אותן החיים. חלק מזה מבחירות שגויות שלהן, אבל היי,  כולנו בני אדם. גם בזה לא ממש אפשר להאשים אף אחת. אז היו לי מערכות יחסים, אבל מכאן ועד ליצור קשר זוגי הדדי הדרך לא קלה. ודווקא הצלחתי כמה פעמים, ואפילו קשרים של שנתיים עד חמש שנים, אבל לא הצלחתי לגרום להם לעבור לשלב הבא. אולי זה האופי שלי, הפחדים שלי, נכות רגשית שלי, או הבחירה בגברים לא מתאימים למטרה זו… לא משנה מה הסיבה. עובדה שהתוצאה היתה שאף אחד מהקשרים ההם לא הסתיים בחתונה. אז נכון, לא התפשרתי על משיכה ולא התפשרתי על אהבה. מן הסתם צודקים אלו שאומרים שאילו הייתי מתפשרת יכולתי להיות נשואה עם ילדים כבר מזמן. אבל אם אלו הדברים עליהם אני צריכה להתפשר, אני עדיין חושבת שלא יכולתי אחרת.

ואני עוד בת מזל. אין לי ספק שיש המון בחורות טובות אחרות שבכלל לא היו להן את כל האפשרויות שהיו לי. כאלו שזכו למעט מאוד אהבות, אם בכלל. אבל שוב, התוצאה זהה. רבות מאיתנו הגיעו לגיל מאוחר ללא זוגיות, וצר לי, אבל אני לא מסכימה עם אלו שיטענו שזה היה ניסיון של "הטבע" לסנן דווקא אותנו מהורות.

כולנו יודעים שיש הרבה אנשים בחוץ שלא מתאימים להיות הורים, וזה לא משהו אפילו שבהכרח ניתן לדעת מראש. כאלו שמתעללים בילדיהם, נוטשים אותם, פוגעים בהם ואפילו מנסים למכור אותם באינטרנט בשביל כמה אלפי דולרים. כולנו חושבים שעדיף שיהיו לילד גם אמא וגם אבא, אבל למעשה יש מצב שזו דעה מסורתית שלא בהכרח עומדת במבחן הזמן וההתפתחות האנושית. אולי ביום בו יהיה ברור כחברה שזה לא הכרח עבור ילד, אותו ילד שיגדל כבר לא ירגיש בחסך כזה בכלל. ייתכן שילד שגדל רק עם הורה אחד (יהיה זה גבר או אישה) מרגיש בחוסר הזה בגלל החברה שסביבו. מפני שזו עדיין הנורמה.

אם אחת, אב אחד, שתי אמהות, שני אבות וגם הרכבים מורכבים יותר

הילדים של היום, לפחות בערים המודרניות יותר בארץ, מכירים כבר את כל אפשרויות המשפחה הלא מסורתיות. אם אחת, אב אחד, שתי אמהות, שני אבות וגם הרכבים מורכבים מזה. ככל שיחלוף הזמן וזה יהיה טבעי ומקובל יותר, מה שעוד נראה היום כחריג יהפוך לנורמה. לדעתי כולם רק ירוויחו מזה.

מה שחשוב לילד זה הורה אוהב, אכפתי ומעניק. אם כל ילד יזכה אפילו להורה אחד כזה מה טוב.

אז אני החלטתי שלפחות לילד אחד, אני אהיה ההורה הזה.

ממשיכה להסתובב מצד לצד… הבטן כבר תופסת מקום של כבוד. בקרוב עומדים חיי להשתנות.

[related-posts title="עוד מאת גיגה פרקול"]

המשך: רק עוד כמה משחקי כדורגל בדרך לניצחון

חמסה חמסה… 

1 Comment

  1. עירית
    26 במרץ 2013 @ 12:09

    גיגה יקרה

    איזה מזל שיש היום את האפשרות לעשות ילד בלי להיאלץ לסבול נישואי אין-ברירה כואבים.
    הטור שלך הוא תיזכורת חשובה לכל מי שנמצאת בהתלבטות הזו של רווקות בנות ארבעים, שיש בחירה.
    איזה מזל שיש אפשרויות בחירה! אפשר לעשות ילד לבד, אפשר גם לא. אפשר להתפשר ולהיכנס לזוגיות לא-אידאלית כדי שיהיה ילד+2 הורים, אפשר גם לא. אפשר לעשות הסדר עם בחור, ואפשר גם לא!
    בכל זאת העולם התקדם טיפ טיפה והרחיב את מיגוון האפשרויות העומדות בפני אשה. אין אפשרות אחת נכונה, יש את האפשרות שמתאימה לכל אחת.

    השאלה "למה הגעתי למצב הזה" היא שאלה מיותרת, שאף פעם אין עליה תשובה תקפה, ולכן באמת עדיף
    להתעמק בשאלה – איזה אופציה אני בוחרת מבין מה שיש.

    מאחלת לך המון אושר עם הבחירה שלך ועם האומץ לשתף בהחלטה שלך.

    עירית

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן