תומס (תום) פרידמן, בעל הטור המפורסם של הניו יורק טיימס הוא מתומכי נשיא ארצות הברית ברק אובמה, כמו גם חלק גדול מהישראלים שכיאה לפרובינציה האחרונה של המזרח התיכון יצאה מגדרה כדי לחבק את הפרא האציל שנחת אצלנו. פרידמן תקף לא אחת את נתניהו, האשים אותו לפני שנה וחצי כי הוא "משחק עם אובמה". היום, רגע אחרי הביקור המלכותי, מטיף  פרידמן לישראל, בשפה עדינה ומלטפת, בדיוק כמו זו של נשיאו. האם גם הפעם הידיים ידי אובמה?

במאמרו תחת הכותרת "בין ביטים (מחשבים) לפצצות", ממשיל פרידמן את ביקור אובמה בישראל לביקור בשונית אלמוגים מבודדת בלב האוקיינוס, על אי מוקף מים סוערים.

במאמר מלא תמיהה שנע בין התפעלות לבין שיפוטיות של הזחיחות הישראלית, שם למעשה פרידמן את האצבע על המציאות הבלתי אפשרית של ישראל וקורא לפלסטינים להיכנס למשא ומתן עם ישראל "ללא תנאים מוקדמים" ולישראל להקפיא את ההתנחלויות. פרידמן, שלא חס בעבר על המדיניות הישראלית, בעיקר זו שהוביל בנימין נתניהו, והזדהה בעיקר עם הקו המערכתי המוצג בעיתון הארץ, לפתע מיישר קו, ומדקלם את דברי נשיאו ברק אובמה שגם הוא שינה קצת את הטעם בביקורו האחרון בישראל.

אמנם נכון שאובמה העז, בנאומו בפני הסטודנטים, לקרוא להם "להתקומם" נגד הממשלה, אבל לא היה כל דמיון בין הקריאה הזו לבין השגיאה הפאטאלית שעשה עם המצרים כשקרא להם להדיח את מובאראק. הוא, כנראה למד משהו משגיאותיו. בעל הטור היהודי, פרידמן, מאמץ את הקו המערכתי החדש.

פרידמן מצטט את ארי שביט (הארץ) שמצטט את אמנון דנקנר (סופהשבוע) שתיאר את הפרויקט הטכנולוגי החדשני של שמעון פרס כאלמנט הגורם לישראל להתנתק מהמזרח התיכון ולשייט מערבה, דרך הים התיכון, כמו מין אי צף.

צחוק בצד,  אומר פרידמן, ישראל מרגישה, חושבת ומתנהגת בשנים האחרונות כאילו שאינה ממוקמת יותר במערב אסיה וכאילו שהיא יכולה להתקיים כאי שהתנתק מאסיה. כאילו שאין עולם ערבי, לא פלסטין, לא איראן. לא ערבים. לא מתנחלים, לא כיבוש..

ובעצם, מזכיר לנו פרידמן כי בעת ביקורו של אובמה היו דיווחים על השימוש בנשק כימי בסוריה שנמצאת "next door ", נפלו טילים על שדרות מכוון עזה, גם היא "next door" , שלא לדבר עם האיום האיראני.

המטפורה של ישראל כאי משרתת את פרידמן החוזה בעיניים משתאות כיצד בישראל, המאוימת מכל עבר, מדווח גלובס בכותרת, בו ביום שנפלו הטילים מעזה, על גיוס של כמעט חמש מאות מיליון דולר של קרן הון סיכון אקסל פרטנרס בלונדון. גיוס שינותב להשקעות באירופה ובישראל. פרידמן מתרשם מהיכולת הישראלית לחיות כאילו במנותק מהאיזור: יכולת חיונית, הוא אומר, אך גם מסוכנת ולא מציאותית. מדינה שסביבה מקננים, בתוך אוכלוסיה אזרחית בארבעה מחמשת הגבולות שלה, "שחקנים" חמושים בטילים. בתווך, הוא מדווח, יש עורף של מדינות המאוכלות בהפיכה פנימית, ואיראן.

 ועדיין, מצליחה ישראל ללהטט עם תחמושת, עם חומות הפרדה גבוהות שמנטרלות את אויבותיה ועם הייטק שמזין את כלכלתה.

התמונה הזו מדאיגה, אומר פרידמן כשהחיים בישראל עומדים לחצות את הגבול הדק שבין הבטחת בטחון תושביה לבין חיים בפנטזיה שבה מנסים לממש חלומות מטורפים.
בין החלומות המטורפים מונה פרידמן, בעקבות ארי שביט, את רעיון השליטה באוכלוסיה פלסטינית הולכת וגדלה והוא מוסיף ומצטט את הפילוסוף משה הלברטל הטוען כי רעיון שתי המדינות לשני עמים הולך ומתפוגג, על רקע משבר אמון עמוק שדורש מענה- ומהר.

תום פרידמן ערך סקירת עיתונות ישראלית מרשימה, במהלכה הגיע גם אל נחום ברנע שאמר לו כי אובמה הצליח לעשות פריצת דרך במגע עם הציבור הישראלי בנאומו בירושלים, שלאחריו נתפס כידיד ולא כאויב

אקורד הסיום במאמר מתייחס למוטו המעודן של אובמה בדבר השליטה הישראלית בעם אחר. לישראל אסור לנהוג כבת יענה ולקבור את ראשה בחול: זו ההזדמנות האחרונה, או ההזדמנות האבודה

  "last opportunity or lost opportunity": מסכם פרידמן

אז אם במקרה המסר של אובמה לא חלחל היטב, תקשיבו לפרידמן.