אין זה דבר שבשגרה שבית המשפט העליון בארה"ב שומע שני תיקים יום אחר יום העוסקים באותה בעיה חוקתית. אבל זה קרה השבוע. ביום שלישי התכנס בית המשפט העליון בהרכב המלא של תשעה שופטים לדון בתיק "הצעה 8" של מדינת קליפורניה האוסרת על נישואין בין בני אותו המין. ביום רביעי אותו הרכב דן בתיק "חוק הגנת הנישואין" המערער על הלגיטימציה של חוק פדרלי משנת 1996 המגדיר נישואין כ"ברית בין גבר לאישה". זה היה שבוע חשוב, גדול, במאבקם של הומואים ולסביות בארה"ב למען שוויון זכויות מלא. מהקולות שעלו מאולם הדיונים עדיין לא ברור אם השבוע ייזכר חשוב לחיוב, או לשלילה.

כבר כמה חודשים שנושא הנישואין החד-מיניים צובר מומנטום בארה"ב. זה התחיל בפליטת פה של סגן הנשיא, ג'ו ביידן, בראיון ל"פגוש את העיתונות" בחודש מאי שעבר. ביידן הביע תמיכה בלתי מסויגת בנישואין בין בני אותו מין ובמתן זכויות מלא לבני הזוג. זה היה ביום ראשון, הבית הלבן נתפס לא מוכן, ולאחר שלושה ימי גמגומים מול התקשורת הנשיא אובמה עלה לשידור ביום רביעי והודיע לאומה שגם הוא תומך בנישואין בין בני אותו מין.

אובמה יודע ללכת עד הסוף עם מה שהוא מאמין בו

 ה"קהילה" בארה"ב היתה בשמיים, ולא בכדי; הרי הדמות הפוליטית הבכירה והמשפיעה ביותר בעולם הכירה בצדקת מאבקם. אובמה יודע ללכת עד הסוף עם מה שהוא מאמין בו, ובנאום הרשמי של תחילת כהונתו השנייה, בחלק שבו דיבר על שוויון זכויות מלא לכל אדם, הזכיר בנשימה אחת את מפלי סנקה – כנס מכונן לזכויות האישה שנערך ב-1848, את  סלמה – עיר באלבמה שמסמלת באמריקה את המאבק שהוביל לחוק שוויון זכויות מלא לשחורים ב-1965, ואת סטונוול – גיי-בר בווסט וילג' בניו-יורק שהיה מוקד להתפרצות אלימה של שוטרים נגד הומואים לילה אחד ביוני 1969, ונחשב למאורע שהצית את תהליך יציאתם מהארון של הומואים ולסביות בארה"ב.

 כשבית המשפט העליון הודיע שהוא מקבל שני תיקים במקביל הבוחנים את נושא הנישואין החד-מיניים,  ההרגשה הייתה שהמומנטום עומד להגיע לשיאו. הכול הצביע על כך שבית המשפט העליון הולך להטיל את כל כובד משקלו מאחורי הרוב האזרחי הגורף בארה"ב התומך בשוויון בנישואין. סקר שערך באחרונה הוושינגטון פוסט מצא ש-81% מהאמריקנים בני 18-30 תומכים בנישואין בין בני אותו מין. בכלל האוכלוסייה השיעור הוא ‫53%. בתשע מדינות כבר מותר לזוגות חד-מיניים להתחתן, ומדינות רבות אחרות נמצאות בתהליכים להצטרף. ביום שלישי בבוקר, לפני תחילת הדיון, ההתרגשות מחוץ לבית המשפט היתה בשיאה.

 וכך גם האכזבה כשהתחילו לזרום דיווחים מאולם הדיונים. הדיון נסב על חוקתיות "הצעה 8", תיקון לחוק שהועבר במשאל עם בקליפורניה ב-2008 ואסר נישואין בין בני אותו מין במדינה. איך עבר תיקון חוק כזה בקליפורניה, המדינה הליברלית ביותר בארה"ב (אפילו במחוז לוס אנג'לס האיסור זכה לרוב!), רק חמישה חודשים לאחר שהתירה נישואין חד-מיניים, זה סיפור בפני עצמו. בכל מקרה, כיום המצב בלוס אנג'לס השתנה, שוויון בנישואין זוכה שם לרוב ברור, והעיניים כולן היו נשואות אל תשעת השופטים.

הדבר הבולט ביותר בהתנהלות השופטים ביום הדיונים (בית המשפט שחרר קלטות אודיו של הדיונים) היה חוסר ההתלהבות שבו ניגשו לעניין. הם היו הססנים, בלתי נינוחים, והעלו ספקות רבות בנוגע להחלטתם לקבל את התיק הזה. השופט סמואל אליטו אמר: "נישואין בין בני אותו מין זה דבר מאוד חדש, ואולי יסתבר כי זה דבר טוב; אולי יסתבר כי זה לא דבר טוב". השופטת סוניה סוטומאיור הרהרה בקול אם אין זה מוקדם מדי לדון בעניין. השופט אנטוני קנדי רמז כי הוא מעדיף החלטה נקודתית של בית המשפט לגבי קליפורניה, ולא אחת גורפת לגבי כל ארה"ב. ונשיא בית המשפט העליון, השופט ג'ון רוברטס, אמר: "זוגות חד-מיניים נהנים מכל הזכויות האחרות"; כמו אמר – לאט לאט, לא ממש בא לנו להחליט על זה עכשיו.

עם זאת, השופטים לא קיבלו את הטיעון המרכזי של התומכים ב"הצעה 8" שגרס כי מטרת הנישואין היא העמדת צאצאים, ולכן כביכול  "אין טעם" להתיר לזוגות חד-מיניים להתחתן. השופטת אלנה קאגן ענתה בשאלה: "זוג הטרוסקסואלי ששני בני הזוג בני 55 אין לאפשר להם להתחתן, אם כך?" צ'ארלס קופר, שטען בשם ההגנה, סיפק תשובה מעורפלת שעיקרה היה שגברים נותרים פוריים עד יומם האחרון. השופטת קאגן לא קנתה את זה, וענתה לו: "הרבה ילדים לא ייצאו משני בני זוג בגיל 55".

למרות כל זאת, האווירה הן מחוץ לבית המשפט הן בכלי התקשורת היתה של תמיהה. הרי בית המשפט העליון מחליט בעצמו באלו תיקים ידון. אם בית המשפט בחר לדון בתיק זה או אחר, הרי הוא להוט לדון בנושא או לפחות סבור כי הנושא בעל חשיבות עליונה שחייבת את התייחסותו. אז מדוע ולמה חוסר החשק המופגן?

ביום רביעי כמו התעוררו השופטים לחיים. הדיון היה על  "חוק הגנת הנישואין", חוק משנת 1996 המגדיר נישואין כ"ברית בין גבר ואישה". זהו חוק פדרלי, מעין  "חוק-על" המחייב את כל חמישים המדינות. החוק גם מכיל 1,100 סעיפים המגדירים את כל הזכויות המגיעות לזוגות נשואים. עקב כך, כל הזוגות החד-מיניים הנשואים בארה"ב לא נהנים מסל ההטבות של זוגות הטרוסקסואלים נשואים.

התיק שבית המשפט דן בו היה של אדית ווינדזור, שלאחר מות בת זוגה, לה היתה נשואה, חייבה אותה מדינת ניו-יורק במיסי ירושה גבוהים בשש-מאות אלף דולר לערך מאלה שהיתה משלמת אילו היה זה בן זוג שנפטר. ווינדזור קראה תיגר על הסתירה החוקתית המתירה לה להתחתן עם בת זוג מצד אחד (ניו יורק היא אחת מתשע המדינות המתירות נישואין חד-מיניים), אך מסרבת לתת להן אותן זכויות כמו לזוגות הטרוסקסואלים.

השופט קנדי הקביל את החוק להתנהגות של "מדינת משטרה"

סופסוף נשמעו בתוך כותלי בית המשפט ביטויים כגון "שוויון זכויות מלא בפני החוק", הסגות נחרצות על החוקתיות של  "חוק הגנת הנישואין" והעברת ביקורת על הממשל שהעביר את החוק. "איזה זכות יש לממשל הפדרלי להגדיר נישואין?" שאלה השופטת סוטומאיור. השופט קנדי הקביל את החוק להתנהגות של "מדינת משטרה" שמנסה לשלוט במוסד הנישואין. והיתה זו השופטת קאגן שסיפקה שוב את שורת המחץ  של יום הדיונים, כשציטטה מפרוטוקול הקונגרס מלפני 17 שנה שאחת מהסיבות להעברת "חוק הגנת הנישואין" היתה "להפגין את מורת רוחם המוסרית" של חברי הקונגרס כלפי נישואין בין בני אותו המין.

הפער העצום בין הלך הרוחות בשני ימי הדיונים מותיר מרחב גדול לספקולציות. קשה להסיק מה יצא מכל זה. ההרגשה הכללית היא שבית המשפט לא יותיר על כנו את  "חוק הגנת הנישואין" וכי זוגות חד-מיניים שנישאו יקבלו בדיוק אותן זכויות שמהן נהנים זוגות הטרוסקסואלים. אבל לא אותה אופטימיות שוררת לגבי פסיקה גורפת של בית המשפט שתאפשר לזוגות חד-מיניים להתחתן בכל חמישים המדינות. כאן ההרגשה היא כי בית המשפט, לאור ההיסוס הרב שהפגינו השופטים בדיון על "הצעה 8", אמנם יפסול חוקתית את האיסור בקליפורניה על נישואין חד-מיניים, אך יותיר בידי כל מדינה את ההחלטה אם "להתעורר ולהריח את הקפה", כמו שהאמריקנים אוהבים להגיד, ולאפשר לכל זוג להתחתן, או לעצום את העיניים, לשים את הידיים על האוזניים, ולעשות רעש כאילו זה לא הולך לקרות, אם לא מחר אז מחרתיים.

[related-posts title="עוד בנושא הומואים ולסביות"]