>>> עוד מעט ישתנו חיי מהקצה אל הקצה

עוד בעיטות מאחורי הפופיק. מקווה שהוא בסדר שם, הקטנצ'יק. מניחה שכבר צפוף לו קצת.

לא נורא, כל יום שהוא שם עד שבוע 40 זה טוב לשנינו. בסך הכל מדובר כבר בפחות מחודש, כך שיש לו רק עוד כמה משחקי כדורגל בדרך לניצחון 🙂

ההתרגשות גוברת, ואיתה גם החששות. מרגישה שעשיתי את הדבר הנכון, ובכל זאת קשה שלא לפחד ממה שעומד לקרות. אני לא מתכוונת ללידה. היא דווקא בכלל לא מפחידה אותי. להפך, מסקרנת. מאז נודע לי שאני בהריון חרשתי את האינטרנט כמעט בכל תחום שקשור לזה. כתבות, המלצות, אזהרות, פורומים, קבוצות בפייס, סרטי יוטיוב ומה לא. זה בערך כל מה שאני עושה כשאני לא ישנה…

השינוי בחיים הוא המפחיד. דווקא מפני שאני מגיעה לזה בגיל מאוחר (דקה ל-43). רגילה לחיים של חופש, חוסר מחוייבות, הרפתקאות, טיסות לחו"ל, בילויים, שינה מרובה ושעות עבודה וחיות בלתי שגרתיות. עד עכשיו עשיתי מה שרציתי. מתי שרציתי. איך שרציתי. עם מי שרציתי. כמו פרפר חופשי. והנה נוצר ומתפתח לו ברחמי גור אנשים קטן, שבעוד ימים ספורים, או יותר נכון – החל מעוד ימים ספורים אהיה אחראית לו ולרווחתו ולאושרו עד שארית ימיי. למעשה אני כבר אחראית לו שמונה חודשים.

לבד זה כנראה מפחיד כפליים

אפילו כשעושים את זה בזוג זה מפחיד, אם כי לפחות אפשר להתנחם בזה שיש איתך עוד מישהו שיעזור וישמור ויבין בדיוק (טוב נו… לא בדיוק אבל בערך) מה עובר עלייך. לבד זה כנראה מפחיד כפליים. העייפות שאני חווה בהריון היא משהו קטלני יותר אפילו מהעייפות שאני מכירה מחיי כדיילת. איך אצליח לתפקד כשאני מותשת כל כך? איך אקום אליו כשיבכה? האם אצליח להבין למה הוא בוכה? האם אצליח לתת לו כל מה שהוא צריך? האם נסתדר עם המשכורת שלי, שלא ממש מרקיעה שחקים? האם אאלץ לחזור לעבודה מוקדם משאני רוצה עבורו? האם אהיה אמא טובה ואצליח לפצות על היותי  הורה יחידה? מלא שאלות, שרוב הזמן אני מנסה לא לחשוב עליהן, מבינה היטב שאלו שאלות טבעיות ולגיטימיות, במיוחד בהתחשב בנסיבות.

עם זאת, אני חייבת להודות שרוב הזמן אני דווקא אופטימית. מוקפת משפחה וחברים ומקבלת המון עידוד ותמיכה. האמת, אני נפעמת ונדהמת מכמות האהבה שאני מקבלת מכולם מאז נודע להם על ההריון. כאילו כולם חיכו לרגע הזה. כולל אנשים מהעבודה ואפילו אנשים זרים. המון כבוד ותמיכה שלא תיארתי לעצמי שאקבל. ממש מחמם את הלב ומרגש.

ההריון עצמו, אולי גם במפתיע בהתחשב בגיל, עובר עליי בהנאה מרובה. נטול כאבים, בחילות, הקאות ושאר ירקות. עד כדי כך שצחקתי שאני מוכנה להיות בהריון שנתיים, כמו פילה. אז נכון שעכשיו כבר קצת מצחיק לראות אותי נאנחת כשמנסה לגרוב גרביים, כי הבטן קצת תקועה לי באמצע או מתנשפת וצריכה הפסקה כשעולה קומה אחת במדרגות, אבל בקטנה.

אני רוצה לחזור רגע להחלטה ללכת על זה לבד, כי זו היתה אולי ההחלטה הקשה בחיי.

גם אני, כמו רוב הנשים, חלמתי על אהבה גדולה, שתמשיך למגורים משותפים ומשם להצעת נישואין רומנטית, חתונה לבנה, הנאה מחיי הנישואין לתקופה, ואז הקמת משפחה. לפי הספר וזה.

אז חלמתי… אבל לא נהיה.

בינתיים נפתחה הדלת לרחם שלי לכל אחד. מצאתי את עצמי שומעת מכל אדם שני על מצב הביציות המידללות שלי. השעון הביולוגי שלי, גם אם רצה עוד קצת שקט, נוער וטולטל כמעט מידי יום על ידי הסביבה, שהזכירה שהיום כבר אפשר לעשות לבד (אנחנו הנשים לפחות).

המומחה לפוריות אמר שבמקומי היה עושה ילד אתמול

אז בגיל 38 הלכתי לרופא פוריות, בתקווה למצוא דרך שתיתן לי עוד קצת מרווח נשימה וסיכוי למצוא בן זוג ולהגיע להורות מתוך אהבה הדדית. חשבתי שאולי יש איזושהי בדיקה שתבדוק מה מצב הפוריות שלי ותרגיע אותי. היה לי קשה מאוד לשבת בחדר ההמתנה לצד זוגות. הרגשתי תחושות של חריגות וכישלון. הרופא לא הוציא אותי מעודדת. מנסיונו, שהיום בדיעבד אני מבינה, הייתי כבר אז בירידה משמעותית מבחינת פוריות. אין בדיקה שבאמת יכולה לבדוק פוריות (בדיקה הורמונלית לא מבטיחה כלום, בנות), והוא אמר שבמקומי היה עושה ילד אתמול. אז בכיתי. מה עוד יכולתי לעשות. עוד לא הייתי מוכנה לוותר על החלום הזוגי.

חלפו עוד שלוש שנים עד שהחלטתי שזהו זה. יותר זמן אין. אם אמשיך לדחות את האולטימטום שהצבתי לעצמי, ייתכן שיהיה מאוחר מדי. ייתכן שכבר מאוחר מדי. רגשית עדיין הרגשתי פחות מוכנה משהייתי בגיל 30, אבל פיזית ושכלית ידעתי שאסור לי לחכות יותר. היה לי ברור שאם לא אנסה אצטער כל חיי. החלטתי שאני לא מוותרת על זוגיות, אבל הסדר יצטרך להשתנות. קודם אהיה הורה ואחר כך, בשאיפה, יגיעו גם זוגיות, מגורים משותפים, ואולי אפילו חתונה יום אחד. זו ברירת מחדל קשה, אבל היא עדיפה על ויתור מוחלט. והיום, כשאני כבר כמעט אמא, אני מאוד שמחה שלא ויתרתי.

התחלתי את הנסיונות להרות בגיל 41. עבורי ההתלבטות אם לחפש שותף להורות או לקנות תרומת זרע לא היתה מאוד קשה. מאחר שידעתי שאני לא מוותרת על זוגיות חשבתי (ועדיין חושבת) שיהיה קל יותר למצוא זוגיות כשאין גבר נוסף בתמונה. גם לא רציתי לצאת לדייטים לצורך הורות. כמה כבר אפשר להכיר מישהו בתקופה קצרה (ועוד כשהוא, מן הסתם, מנסה לשכנע אותך למה יהיה אבא ראוי) בשביל לדעת אם תסתדרי איתו כל החיים? זה הרגיש לי כמו לחפש גרוש בלי להתחתן, וזה רחוק ממה שאני רוצה. לא רציתי שמישהו שאני לא מאוהבת בו (וזה מספיק קשה גם לזוגות נשואים) יחליט איפה אני אגור, האם מותר לי לקחת את הילד לחו"ל, האם מותר לי לספר אותו איך שאני אוהבת ולאיזה גן הוא יילך. החסרונות כמובן לא מבוטלים. הנטל הכלכלי עליי בלבד (לפחות כל עוד אני לבדי). כך גם העזרה בגידול, ומבחינת הילד- חיסרון משמעותי: הוא לא יידע לעולם מי אביו הביולוגי.

בחורה רומנטית כמוני פתאום צריכה לבחור זרע מתוך קטלוג

אבל מאחר שאני חושבת שמה שחשוב הוא מי שיגדל אותו והוא זה שיהיה אביו, הרי שבנק הזרע היה האפשרות המתאימה לי. הייתי כמובן צריכה להתגבר על ה"קור" שבתהליך. בחורה רומנטית כמוני פתאום צריכה לבחור זרע מתוך קטלוג מועט-פרטים. במקום לעשות אהבה (או סקס, לא פחות חשוב) אני מזריקה לעצמי כמויות של הורמונים, והשאר נעשה על מיטת בית חולים ובמעבדה. רומנטי זה לא.

השאיבות לא הניבו ביציות מרובות. הרופאים יודעים על מה הם מדברים.

אבל אם יש משהו שכולנו יודעים, זה שבעצם מה שצריך זה רק ביצית אחת טובה וזרעון אחד שובב…

לא מזמן, באחת הבדיקות, אמר לי הרופא שזה די נס שמשתי ביציות הצלחתי להרות, ואפילו די מהר. אז חלומות לא תמיד מתגשמים, אבל ניסים עדיין קורים 🙂

עוד מעט אזכה להכיר את הנס הקטן שלי. ואפילו לא חנוכה.

[related-posts title="טורים נוספים מאת גיגה פרקול"]

חמסה חמסה…