הורים מנסים כל מיני אלטרנטיבות לבתי ספר, סידורי מגורים (זוכרים את בתי הילדים בקיבוצים של פעם?), טכניקות הורות מיוחדות, ומתייחסים לילדיהם כאל עכברי מעבדה. האם הם באמת חושבים על התוצאות הסופיות? בעקבות הידיעה על הורים שגידלו צאצא חסר מגדר 

מאת אמונה ברוורמן

אני לא יודעת אם שמעתם על זוג ההורים שהחליטו לגדל את תינוקם באופן א-מגדרי ולשמור את מין ילדם בסוד מהחברה. אם כן שמעתם, ודאי הגבתם כמוני בסקפטיות אופיינית: "ההורים האלה (סליחה על הביטוי) פסיכים!" – או כפי שמישהו אמר פעם "חייבים ללכת לאוניברסיטה כדי להיות כל כך מטומטמים" – ואז או ששכחתם מהסיפור (אחרי הכול, החיים שלנו עמוסים), או שחשבתם בזחיחות דעת שאתם בחיים לא הייתם עושים דבר כל כך טיפשי.

וכפי הנראה אתם צודקים. ובכל זאת אני מאמינה שיש משהו שכולנו יכולים ללמוד מהסיפור הזה. אין כאן סיפור עם לקח ברור, משום שהוא עדיין לא הגיע אל סופו – אף שאנחנו יכולים לדמיין מה הוא יהיה – אבל יש למעשה משהו חשוב, שאנחנו יכולים ללמוד מהתנהגותם של אותם הורים.

אל תהפכו את הילדים שלכם לכלים כדי לעבד את הבעיות שלכם – בין שהן תיאוריה פסיכולוגית או פוליטית, כאב רגשי, תסכול, חלומות שלא מומשו, נקמה, בדידות או כל דבר אחר.

ההורים בסיפור הזה לא החליטו את החלטתם בשקט ובאופן אישי. הם לא שלחו הודעות לכל חבריהם. הם רצו שכל העולם יידע על ההחלטה הגדולה שלהם. אולי הם אפילו ציפו ל-15 דקות התהילה שהתקשורת תעניק להם על חשבון עוללם הרך.  לבי, לבי על כל ילד שמשמש עכבר מעבדה לניסיונותיהם של הוריו. אבל ההורים האלה אינם הראשונים.

ראיתי יותר מדי מקרי גירושים שבהם הילדים שימשו כלי משחק, אמצעי לנקום בצד השני. דעתם של הילדים מורעלת בסרקאזם חריף על אחד מבני הזוג

הורים מנסים כל מיני אלטרנטיבות לבתי ספר, סידורי מגורים (זוכרים את בתי הילדים בקיבוצים של פעם?), טכניקות הורות יוצאות דופן – אם ננסח זאת במילים עדינות (שמעתם פעם על תיבת ההתניה של סקינר?) – ומתייחסים לילדים שלהם כאל שרקנים. האם הם באמת חושבים ברצינות על התוצאות הסופיות?

וזה לא הכול. ראיתי יותר מדי מקרי גירושים שבהם הילדים שימשו בתור כלי משחק, אמצעי לנקום בצד השני. דעתם של הילדים מורעלת בסרקאזם חריף בנוגע לאחד מבני הזוג, ופעמים רבות מערכת היחסים שלהם איתו נהרסת כליל. ההורים שוכחים שאלה נשמות רכות שהם אחראים עליהן, ורואים בהם רק כלים לגרימת צער נוסף לבן זוגם לשעבר. נדירים (ומרשימים) הם המקרים שבהם ההורים מדברים רק באופן חיובי על האקס שלהם. למרות רגשותיהם האמיתיים, הורים כאלה מציבים את דאגתם לרווחת ילדיהם לפני הצער האישי שלהם.

הילד משמש שליח של הוריו

אפילו בחיי משפחה רגילים לכאורה, יועצי משפחה מדברים על תופעת המשולש, שבה ילד משמש שליח של הוריו, ועוזר להם להימנע מלהתעמת זה עם זה ולהתמודד עם נושאים לא נעימים. אף אחד לא חושב על המחיר שזה גובה מהילד.

ומה נאמר על השאיפה הרווחת לתת לילד שלך לחיות את החיים שלא היו לנו, כדי לחוות באופן עקיף את מה שאנחנו הפסדנו בעברנו? האם זה באמת הדבר הטוב ביותר עבור הילד? האם אלו באמת הצרכים, המטרות או הצדדים החזקים שלו? האם הילד רוצה ללכת לטכניון, להיות רופא או אפילו תלמיד חכם, או שלמעשה זהו החלום של ההורה?

הרשימה הולכת ומתמשכת. אני מכירה יותר ממקרה אחד שבו גברים שלא נישאו עד סוף שנות הארבעים או ראשית החמישים לחייהם, התעכבו בשל סיבה אחת. או ליתר דיוק סיבה ברורה אחת – האמהות שלהם רצו שבנן היחיד יהיה כל הזמן לצידן, נכון לשירותן. לכן אף בחורה לא היתה טובה דיה, והלפיתה היתה חזקה מדי. אני לא מבינה את האמהות האלה. אני לא מבינה איך הן מסוגלות לפגוע בילדים שלהן בצורה כזאת. אני לא מבינה איך הן יכולות לראות רק את הצרכים שלהן ולא את של ילדיהן. אבל זה קורה – והרבה.

ויש עוד דוגמאות. אני בטוחה שלכל אחד יש "חבר" שלא תמיד תומך בילדיו, בייחוד אם התנהגותם בפרהסיה אינה אידיאלית. הורים שמרשים לעצמם להתבייש בילדיהם או להאמין בדברי הביקורת של ידיד או מורה עליהם. המעמד החברתי שלהם גובר על צרכיהם הרגשיים של ילדיהם, על האחריות שלהם להעניק אהבה חסרת תנאים.

ילדים הם נכס יקר ואחריות אדירה. והתפקיד שלנו הוא להשתדל כמיטב יכולתנו (בכל זאת, אנחנו בני אדם) לעשות את מה שטוב בשבילם, מה שיאפשר לפוטנציאל הייחודי שלהם להתגלות ולהתממש.

קל מאוד לקרוא על אותו זוג רחוק ולצקצק במורת רוח מדושנת. יעיל יותר לבחון את עצמנו ולחשוב היטב – כי יש משהו מההורים האלה בכל אחד ואחת מאיתנו.

אמונה ברוורמן היא בעלת תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת טורונטו, ותואר שני בפסיכולוגיה מאוניברסיטת פפרדין. היא גרה בלוס-אנג'לס עם בעלה ותשעת ילדיה.

• באדיבות אש התורה – www.aish.co.il – אתר עם חוכמת חיים